במלבן שלמטה, במורד המלים הכתובות צריך להזיז את הסמן בפנים ולהתחיל מהדקה ה3:00
ולהקשיב לשיר.
אפשר להמשיך להאזין אחר כך לכל התקליט, זה הראשון של שלמה ארצי
ואפשר, כמוני להחזיר את הסמן שוב לדקה ה 3:00
ושוב פעם
ועוד פעם
ועוד
השיר נמשך בערך שתי דקות ושתים עשרה שניות.
עבור רובכם, בודאי הוא סתם שיר
ובשבילי מסמן את הקיץ ההוא, לפני 25 שנים.
גרתי אז בקיבוץ האון, עם בן הזוג שלי.
היו ימים של לפני החתונה, ואחריהם
ואף פעם לא הסתרתי את העובדה, שלבן אדם ממשי, כמו שאני מרגישה את זה
הפכתי אחרי שנולדו הילדים.

זהו התקליט הזה של שלמה ארצי
כן, כן, ילדים, אז היינו מניחים עיגולים גדולים שחורים עם חור באמצע, קטנים בחמישה סנטימטרים, אולי אפילו פחות ממושב הכסא עליו אתם יושבים עכשיו על הפטיפון, מכוונים מחט, פעם בכמה זמן היינו קונים מחט "הרבה יותר טובה" ומרכיבים אותה בידיים זריזות ומיומנות לזרוע, הכל היה עדין עדין. וכשהיינו קונים את המחט, יהלום, או ספיר, היינו נושאים אותה בתוך הקופסה שלה מוקפת בצמר גפן מיוחד כאילו היתה טבעת עדינה ושבירה, ואת הקופסה היינו מניחים בתוך התיק
ובבית, כשהיינו מגיעים אליו, עם הקרירות של התריסים המוגפים, מתהלכים בו ברגליים יחפות, היינו מחברים את המחט הזו אל הזרוע שלה, ומקשיבים למוזיקה.

יחפים גם היינו הולכים אל השכנים מהלך כמה בתים ושם
בין הקפה לבירה, לבוטנים על השולחן ועוגת-גבינה-עם-פירורים
הייתי מחפשת בספריית התקליטים את התקליט הזה שוב ושוב
ומכוונת, ככה, בבית של החברים, מקופלת ברגליים יחפות מעל הפטיפון את המחט
על השיר הזה "האם עודך יפה"
פעם
ועוד פעם
ועוד אחת
ועוד
עד שמישהו בקהל היה אומר לי, עידית, מספיק.
תעבירי ללד זפלין.
בתחילת הקיץ הזה נישאנו.
אף פעם לא קראתי לו "בעלי"

אחר כך נולדו הילדים, והם כזה פלא,
שברוב הימים אני אומרת שהיה שווה.

ותמיד כשאני שומעת את השיר הזה אני נזכרת בתקופה הזאת, חברה ציירה את ההזמנה לחתונה, האוכל היה אוכל של קיבוץ (לא של ימים רגילים, כי אם של חדר האוכל ביום שישי, בעצם, גם לא של יום שישי. של ערבי חג ממש חגיגייים כאלה, בחדר האוכל) ועוגות שחברות הקיבוץ הכינו. אמא שלי, שקנתה לי את השמלה בחנות יד שניה שהיתה אז ברחוב נחלת בנימין התקשרה באיזה ערב כדי לשאול מה דעתי שהיא תתן את השמלה לתופרת ושזו תוסיף בד תחרה בצבע אוף וויט מעל השרוולים וגם תתפור לי ממנו הינומה ואני החזקתי את הטלפון, הראש שלי כבר בחלון אל השיחים שמאחוריהם הבית של השכנים החברים, ללכת אליהם לשתות קפה ולשמוע את השיר הזה שוב ואמרתי לה שהיא יכולה לתפור לי איזו תחרה שהיא רוצה על שמלת החתונה שלי.

בסוף חיים עם בן זוג
לא עם תחרה על שמלת חתונה
או איפור
או תמונות

זהו, זה מה שרציתי לספר בעצם
שבעוד עשרה ימים אהיה נשואה עשרים וחמש שנים לאיש הזה, שלעולם אינני מכנה אותו "בעלי"
רק קוראת לו בשמו, או בשם חיבה
או בן הזוג שלי
והוא קורא לי בשמי
ולפעמים הוא קורא לי עידה

וכשהוא קורא לי עידה, הפנים שלי מתרככות
ואו אז אני יודעת מה התשובה לשאלה,

"האם עודך יפה?"

מודעות פרסומת