בצהריים של יום שישי, כמעט יממה אחרי שנחתתי בלונדון, אני שוכבת על המיטה שלך ומנסה לישון.
לידי, בצד שאם הילדים ואני היינו גרים איתך היה הצד שלך, מונח הספר "כימים אחדים" הפוך, ידי מונחת עליו כמו על גב של מאהב נאמן.
ניסיתי, ניסיתי לקרוא והמחשבות על הילדים לקחו אותי איתן.
וגם על ליל אמש.
מענין אם גם אצלך זה כך.
יום קודם, ביום חמישי כשגלגלי המטוס מתנתקים מהאדמה בטני כמעט צנחה וחישבה להישאר איתם למטה עם הילדים וההורים שלי בבית, בשקט.
מטוס פוער שמיכת צמר גפן עמומה וכשהוא מתיישר אני נשענת לאחור, משחררת את הנשימה הכלואה.
כעבור עוד דקות אחדות ענני הנוף שטיח לרגלי, ואני מחפשת מלמעלה כבישים ובנינים, מכוניות ואוטובוסים, עד שחופת הים הכחול נפרשת הינומה בתוך חלון המטוס מצד לצד, אז אני כבר מנסה להירדם.
בצהריים המאוחרים נחתתי אתמול, אף של מטוס קורע ענן בדרך צולל למטה אל אהובי, ורק אני יודעת שכך אקרא לו.
קיבלת את פני גבוה, במעיל אפור ארוך, תנועת הגוף שלך עוטפת אותי אליך, והיד נשלחת אל המצח שלי. עדינה, הפוכה.
"אין לך חום"
"כבר לא"
אחר כך הפכת אותה שוב ונגעת, ונרעדתי.
אני מחייכת ומנענעת את הראש ימינה ושמאלה.
"תני, תני לי את זה, אל תסחבי" אתה מתעקש לקחת ממני את המזוודה
"נוסעים ברכבת?" אני שואלת
מראה פניהם של האנשים, כובעים לראשם ומטריות שחורות בידיהם כמו בסרטים, מושך אותי.
"הנה מרי פופינס" הצבעתי לילדים חרש בתוך כפות ידיהם הקטנות בפעם האחרונה שביקרתי פה איתם למראה אישה עם ברט, תיק גדול וחום ומטריה שעמדה לא רחוק מאיתנו האודם שלה צועק את ג'ולי אנדריוס ולרגע היה נדמה שהנה היא תפתח את המטריה ותעוף באויר.

מארק, הו, מארק.

"לא ברכבת, טפשונת" אמרת לי פתאום כמו פעם "הבאתי את המכונית של מרטין"
מרטין זה החבר האיטלקי שלך, שרוב שנותיו גדל בלונדון והוא מבשל מצוין וצובע לנו את הביקורים בכתמים גדולים של שמש דולקת, אז הפנים שלי מאירות ואחרי כברת דרך אל החניה אני מעבירה לך את הכידון של המזוודה הסגולה שלי ונשענת עליך בחיבוק.
עד שאנחנו מגיעים אל המכונית, ואתה הולך בצעדי החתול שלך לצד שמאל ופותח לי את הדלת.
נו נו נו מיליידי, אתה מתעקש להכניס את התיק והמזוודה אל הבגאז' לבד, מסיע את גופי קלות אל תוך המכונית, ידך נעה לקול צחקוקיי.
ענן אפור תלוי מעל הכביש,
ואנחנו נוסעים.
הכביש, פס של בד שחור ורחב, נבלע מתחתינו, ואף שזו לא הפעם הראשונה אני בולעת בסקרנות את הנתיבים בצד השני, מנסה להפנים את הנהיגה בצד ההפוך.
"בישראל נוהגים הפוך" אתה מתקן אותי ואני מסיעה את עצמי מחייכת על המושב למטה ועוצמת עיניים
ואז אני מזדקפת פתאום
"אנחנו נוסעים אליך לדירה?"
"אהה"
"אז ישר כשנגיע נתקשר לילדים, אני רוצה לשמוע את הקול שלהם"
"טוב מתוקה"
ה'מתוקה' הזה שלך, מארק, מפורק לשלוש הברות, מם משתלחת בצירה כחול, מפליגה עליו אוניה לבנת מפרש, תו אחריה מתקשטת בו' עם נקודה מול הראי, מתקרבת אליו ומתרחקת מצמצמת עיניים לבדוק שהם מתאימים לה והקוף נשענת על ההא, רגל הרקדנית שלה למטה, תיכף תשלח אותה למעלה באויר ותעשה סיבוב ארוך ומהיר, מרימה ומורידה אותה לכמעט קידה , ושלושתן כמו בריקוד קטן נוחתות לי בתוך הבטן בשיכול רגליים ובתנועה אחת אחידה. ומזדקפות.
מתוקה הוא קרא לי. הוא קרא לי מתוקה
אני שוקעת שוב.
בצד הכביש העצים, עם היערות שמאחוריהם, ואחרי דקות ארוכות מתגלה העיר.
יפה כמו מלאך.
אנחנו מתקרבים, אתה מנקד לי את הזמן עד שנגיע לדירה שלך ונתקשר אל הילדים.
נגיע הביתה, אני אוריד אותך בפתח הבנין עם התיקים והמפתח של הדירה, את זוכרת איך פותחים?
תראי, האצבעות שלך מלטפות את הקימורים שלו כשאתה מניח אותו בתוך אצבעותי גוזל זהוב, גדול וישן. מכניסים את זה הפוך מישראל ומסובבים כמו בארץ.
תכניסי את המזוודה לתוך הכניסה ותסגרי את הדלת הראשית, אף אחד לא יגע בזה.
אתה לקחת את המכונית לחניה, ואני עליתי למעלה, גוררת בכל זאת את המזוודה אתי, דבר שהביא עימו אחר כך נזיפה חמורה שלקחה כמה דקות של שפיתת הקומקום על הגז, סיבוב הכפתורים במערכת החימום, אני למדתי שוב את הרצפה הישנה והמצויירת ואת החלונות הגבוהים, הולכת להביט בנוף הבתים המאפירים עם השמים בצבע תואם אך בהיר מעליהם ולא שמנו לב איך השמש עוד מעט כבר שוקעת.
אבל לפני שהתה הספיק להתקרר, ואחרי שדיברנו עם ההורים שלי והילדים, הקולות הקטנים שלהם צובטים את אוזני והגעגוע מסובב לי את האיברים כבר הפשטת אותי מהבגדים לאט לאט, בהתחלה, רק כמו שאני מפשירה, הקרדיגן השחור שלי נחת על הרצפה ואז הזזת את החולצה מהצואר והתחלת לנשק אותי בעורף, שפתיים רכות נוחתות לי על העור כמו כשאתה אומר "מתוקה" ואני הצטמררתי, הבטן שלי נפלה עוד יותר למטה ועם הנשימה הנדרכת עוצמת עיניים רציתי שזה לא ייגמר לעולם.
היית אחר, באוזן לחשת לי שאתה מתגעגע, כל הזמן אני מתגעגע דיני, ואז ליקקת אותה ואמרת אל תזוזי מושך לי את הידיים לצידי הגוף, מקלף ממני את החצאית והגרביונים
אני רוצה לצלם אותך, אל תזוזי, דיני, פליז אל תזוזי.
אני עוצמת עיניים, בטוחה שאני לא רוצה לנסוע מכאן בחזרה והקליקים של המצלמה רוחשים סביב
"פקחי" אתה פוקד עלי
"אני לא בטוחה שזה רעיון כל כך טוב, מארק" אני לוחשת לך אבל המצלמה כבר לא בידיים שלך, כשאתה מתקרב.
ועכשיו הצלליות שלנו על הקיר מתחלפות וזאת אני שמפשיטה, ומנשקת, ומלקקת ולוחשת.
"תגיד שאתה חוזר לארץ, ונדבר"
אני מספיקה להגיד לפני שאני מתיישבת עליך, מניעה אותך תחתי, מרימה שוט בלתי נראה, נועלת אותך באבריי.
וקמה פתאום ומתרחקת אל החלון, כיסוי המיטה הכחול עוטף אותי כשאני הולכת להביט בנוף המתכהה.
"מה קורה? בואי…
בואי אלי"
קמת ובאת אחרי, זוכר? מחבק אותי כשאני בוכה חרישית בתוך החזה שלך, מושך עם שמאלך את ימיני ורוקד אתי all i got to do is to love you מהמהם בצעדי רגלים בטוחים, blow away blow away blow away מניע אותי מצד לצד, מיטיב את כיסוי המיטה עם שנינו עד החזה וממשיך "את חמה, אני חושב שאת קצת חמה"
ובלי נקודה והתחלה של משפט נוסף אנחנו על המיטה אבל עכשיו אני כבר לא חושבת כשאתה הולך לכל המקומות עף מעלי נוחת לידי ונכנס לתוכי , אין לדעת, על פי הצלליות שעל הקיר של מי היד שביקרה מעל חברתה, ומי זה משנינו שהרים את הבטן, הקשיח אותה, התרגש, ונרגע.
בערב אנחנו הולכים למסעדה הודית שהזמנת אליה מקום כבר ביום שלפני, משיקים כוסות עם בירה, טובלים נאן בצלחות האובאליות, זה חריף , אתה לוקח לי את היד מנסה לעצור אותי, האצבעות שלך נועלות את שלי, חמות וממיסות, תטעמי ממש מעט.
אנחנו מדברים על הכל, הילדים, העבודה שלי, קיבלת קידום והנה זמן טוב לספר לי על זה עד שאני שואלת אותך מה השתנה, מארק, למה עכשיו אתה אחר ואתה נועץ בי את עיני השקד שלך
"אבל את יודעת שאני תמיד אוהב אותך"
לא אני לא. אני לא. אני לא. אני לא.
ומתחת לשולחן אני מחלצת רגל מנעל הסירה שאני נועלת, ושולחת אותה אל בין שתי אלה שלך, אם אני לא מאמינה למלים שלך, לפחות שהגוף שלך ידבר.
ובלי קול אתה לוחש לי תפסיקי, תפסיקי, ממהר להוריד את שתי ידיך מהשולחן, ולאחוז ברגלי שתי ידיים מצמיתות אותה אל הכסא.
"אל תפסיקי דיני.
אל."
אחר כך מתנדנדים הביתה צוחקים אחד עם השניה, היה לנו את זה כבר פעם, אבל זה היה מזמן.
ממש מזמן.
ירח ענק טיפס מעל הבנינים ואתה שרטטת אותו עם היד, מושך את ידי, ואחר כך את השניה, מחבק אותי על גדר בדרך, מושיב אותי עליה מלטף מתחת למעיל.
מזל שהתחיל לטפטף ואישה זקנה עם מטפחת ראש וסל עברה בדרך אל הכניסה של הבנין ורטנה שהצעירים האלה מלכלכים את הרחובות.
וכובשת צחוק בין היד שלך לחזה הלכתי איתך בלי לראות את הדרך, שלא היתה ארוכה אבל גם לא מאוד קצרה עד לדירה.

בשבת לקחת אותי לראות את ארמון באקינגהם שוב פעם מבחוץ, ואחר כך הלכנו לבית הקפה הקבוע שלך בימים שאתה מתחיל מאוחר, ישבנו שם ליד החלון, האור מבחוץ עבר את הפילטר של העננים והגגות הגבוהים של העיר, אוטובוס עבר, ועצר ליד שפת הכביש והבטתי בו מסוקרנת בזמן שחבורה של ילדים עלתה עליו, פושטים ידיים, לבושים מעילים כחולים ואדומים, טייפ קסטות ענק ביד של אחד מהם, מלצרית צעירה ובלונדינית הגישה לנו קפה וסקון עם חמאה ליד, את חייבת לטעום את זה, הסטת עם האצבעות את הצלחת לכיוון שלי, תיכף נזמין עוד משהו, אבל קודם תטעמי את זה, והעיניים שלך היו עלי, מזיז לי קבוצת שיער מהמצח, מלטף אותי בצואר אני חושבת כמו בשיר של מאיר אריאל שאולי אפשר, אולי הייתי יכולה לבוא לפה עם הילדים לנסות
לבדוק איך זה, לנסות, מתחת לאצבעותיך על המצח שלי אני חושבת ככה, אבל לא אומרת כלום, רק תופסת לך את היד ונושמת, מרימה אותה אל השפתיים שלי, מנשקת, מריחה, מנשקת שוב.
אתה כל כך טוב אלי.
הלכנו משם אל חנות ספרים, שהיתה ברחוב ליד חנות ספרים אחרת ולידן היתה חנות של סטישונרי ואני הייתי שיכורה, בחנות השניה, שהיו בה ספרי אומנות ישנים, דקים דקים, יד שניה, ועל הכתף הסעת לי את היד "אני הולך להביא לנו כמה דברים הביתה, תסתובבי לך פה, וכשיימאס לך אחכה לך בפאב שם, את רואה? כתוב על השלט, נשתה בירה," אתה מושך אותי לסיבוב קטן ומכווץ את השפתיים במבוכה.
ועוד פעם חשבתי שאני יכולה כבר לוותר על הכל ולבוא לפה עם הילדים, לשניה היו לי דמעות, ואז דחפתי אותך החוצה מהחנות, שתלך וחזרתי פנימה מלקטת שאריות אומנות של פעם, אמנים שלא הכרתי, מוזיקה חריפה מנגנת באוזני בתוך החנות, מזיזה אותי מבפנים, ודפים של ספר עם צילומים נהדרים וקצוות צהובים מושכים אותי פנימה והמגע שלך מהלילה מעביר צמרמורת של ברק בתוכי.
נאכל, אני מכין לך, אמרת כשחזרנו הביתה, שקיות בידיים שלי, הכנסת דיסק אל המערכת והתנגן זמר שלא הכרתי, עוצרת את עצמי, מתקרבת שוב לחבק אותך, בוא נדבר עם הילדים.
"אמא, אמא" אני שומעת אותם צוהלים, סבתא הכינה להם ג'חנון היום, וסבא לקח אותם לגן השעשועים הגדול שאפשר לנסוע אליו רק באוטו, והם בנו משהו בלגו, אחר כך כשאמא שלי לוקחת אליה את השפופרת, היא מספרת שזה לא היה בדיוק ככה, רועי בנה, ועופרי פירק לו, בזמן הזה שוב הידיים שלך היו בבטן שלי כשהסתכלת עלי מלמטה מתכונן לנשק אותי מתחת לחולצה, מביט בי מרוכז מקשיבה לאמא שלי מספרת על הילדים, שואלת אם עופרי נגע גם בירקות כשהם הכינו להם לאכול, ומתי גלי ואבישי מחליפים אותם "אה, באמת?" אני משתוממת מורידה אליך את הראש, מכסה את השפופרת ביד השניה, מארק תפסיק, הלשון שלך מרפרפת לי על הבטן "גלי ואבישי בסוף לא מחליפים את ההורים שלי, נעמי חולה, והם לא רוצים להדביק את הילדים" .
ושוב אתה לא עונה לי, רק אוסף אותי אליך, מפשיט אותי מהר, כאילו מחר כבר לא נוכל ומסיע אותי בריקוד, השפתיים שלך בתוך העורף שלי, אל מיטת האהבים שלך
וחשבתי שיכאב לי אבל שוב צללתי לך בידיים , עוד לא מחשבת את קצי לאחור.

ביום ראשון בצהריים, מסוחררת מכל המתוק הזה, אחרי שחזרנו מסיבוב בשוק פורטובלו, ויחד בחרנו לי שמלה כמו שרציתי אנחנו חוזרים אליך לדירה, אני שמחה כבר לחזור הלילה לילדים, מלטפת את השקית עם הצעצועים שקנינו להם לפני שהתחיל לרדת גשם, פוערת את פי המזוודה, מוציאה את הדברים החוצה ומסדרת הכל בקפידה.
אתה החלפת נורה במסדרון הצר, ואחר כך התקנת מחדש את המתקן של ניר הטואלט העבה, השונה מזה של ישראל במקלחת שלך, ואז שאלת אם אני רוצה ויסקי,
"אחרון בהחלט לפני שאת נוסעת" הכרזת, מניף את ידך ואחר כך מתקרב אלי, רכונה מעל המזוודה, שוקדת על מראה, מוריד אותה על העורף הרכון שלי, צובט בארבע אצבעות, משתק אותי, נקודת הקסם שאני עוצרת בה וכל מה שנשאר הוא לגלוש לך בידיים.
ואני קמה, מתרוממת, את תנועת החצאית המתנפנפת בקימה שלי מהרצפה אני עוד זוכרת.
בצעדים קטנים ואיטיים אני מתקרבת אל המטבח, פותחת בלי לחשוב את הפריזר, איפה הפתק שהיה כאן, של הזוג הזה שאירחת אז, היה פתק על הדלת כשהייתי עם הילדים לפני כמה חודשים?
מחפשת קרח, ועל דלת הפריזר הקטנה אני רואה פתק.
אחד, ואז עוד אחד
ועוד אחד
ועוד
"נעמה", רק נעמה כתוב שם על הפתקים, באחד מהם אני מזהה את כתב ידך משיב והדם אוזל לי מהגוף והפנים.
מלים של אהבה, של גוף, ולילות שהיו.
חילופים של דברים בינך לבין אחרת שעיניי לא היו אמורות לשזוף.

אחר כך באה השתיקה.
רוח בין העלווה שלי עברה רועמת, הופכת את הדברים ממעמקי בראשית.
רעידת אדמה היא היתה בלבלוע את כל המלים בעולם כולו, ואז שקט, כמו שאת שותקת וכל העולם שותק איתך.
מנעול על הפה, של ייל עם שני מפתחות, אחד קפוץ לך ביד, ואת השני זרקת מהמגדל למטה. בנופלו התהפך פעמים אחדות באויר, חלף על פני חלון עם אישה ערומה ונחת על האדמה הרכה בתוך ערימה של חציר.
לא, בעצם לא. התנפץ על תקרת זכוכית של מבואה מפוארת של בית מגורים.
שתיקה מבורכת כזאת, שתיקה של הקלה, של 'בעצם ידעתי רק סירבתי לראות'
מהאוזניים העמומות שלך שמעת אותו אומר לך דיני דברי אלי. זה לא מה שאת חושבת.
דיני, אני מתחנן אלייך. בשבילך, בשביל שנינו, בשביל הילדים.
את מתהפכת בתוך גל, בכניסה לים, בטנך רכה ואוהבת, רק אל תתנגדי, תני לו למשוך אותך הילוך איטי של נפילה רכה בתוך עשב ירוק ומתנועע.
ולו רק כדי שתוכלי שוב לקחת אויר בלי מים.
שותקת. שותקת לבכי, שותקת למוות.
אף לא דמעה אחת נבעה מתוכך.
בשתיקה הזאת ארזת את הבגדים, הלכת בתוך הבית עוברת עם האצבע על אדן החלון הלבן, עץ ישן, אין אבק, מענין בן כמה הבית הזה הרמת עיניים פתאום למעלה, לרגעים היה נדמה לך שאת שומעת אותו צורח, אבל מה שהיה לך בפה ובראש היה גם בבית.
חרישיות כזאת חודרת לכל פיסה בתוך הגוף, לא משאירה מקום לסימנים של שאלה.
בתוך הלסת אני מרגישה את זה. ולא מזיזה שריר.
מתיישבת, ואז קמה והולכת למזוג לי כוס מים
וחוזרת לשבת.
המזוודה ארוזה בכניסה לדירה, התיק שלך מונח על השולחן ואת יושבת.
כמה זמן את מתכוונת להמשיך ככה
וכבר דמיינת אותך עולה לבד על הרכבת, נוסעת לבדך אל שדה התעופה
יודעת שלא אחליף איתך דברים יותר בחיים, מסדרת לך הסדרי ראיה עם הילדים ולעצמי הסדרים לא לראות אותך עוד לעולם.

* * * * * * * * * * *

ביום שישי, למחרת היום שהגעתי בו לעיר, אתה יוצא בבוקר לעבודה ואני נשארת בדירה, מסדרת קצת, שוטפת כלים, ומציירת במחברת הגדולה שלי הרבה הרבה.
"אני חוזר מאוחר היום" אמרת לי כבר אתמול בערב, והודעתי לך שיש לי המון דברים לעשות לבד עם עצמי, ושזה בסדר גמור.
בצהריים אני נרדמת על המיטה הרחבה עטופה במצעים ספוגי הריח שלך "החלפתי רבע שעה לפני שגלגלי המטוס נגעו באדמה" אמרת לי אתמול כשנכנסנו לדירה.
אני פוקחת עיניים, מופתעת, מי יודע כמה זמן אתה כבר עומד ככה ומסתכל עלי
"את יפה כשאת ישנה." מתקרב . אני מתכדרת תחת הליטוף.
"חזרתי מוקדם, החלטתי להפתיע אותך, בואי, תתלבשי, יוצאים"
"אף אחד לא אמר לי שיהיה לי כל כך טוב פה"
"אני מצטער" אתה מכדרר את צמד המלים שאשמע עוד כל כך הרבה פעמים בחיי בהצטרפות המיוחדת של הלשון לשיניים ולחיך המוכרת שלך.
"הייתי צריך להזהיר אותך" המעיל שלי כבר ביד שלך
"בואי מתוקה" מחבק אותי, אוחז בידי, חוטף בדרך את המפתחות והארנק שלך ורוקד אתי עד לדלת הנטרקת מבחוץ.
אמרת מתוקה, אתה אמרת את זה עוד פעם.

* * * * * * * * * * *

פעם, כשכבר חשבת שהכל נגמר דיברת על זה פעם אחת עם דסי, את לא אמרת כלום, רק הקשבת. היא סיפרה לך על חודשים ארוכים שאבא שלה סירב לדבר איתה והיא המשיכה וטענה באוזנייך שזאת אלימות, אלימות קשה.
"מה זאת אומרת לא לדבר עם הבת שלך?
את מבינה" היא הניחה מגש עם תה על השולחן הירוק שבחוץ שלה עוצרת רגע כדי לעקוב אחרי השמש שתיכף תיבלע בתוך ההרים הרחוקים מאחורי האקליפטוס הנדיר ("רק אחד כזה בכל הארץ" אמיר והיא טורחים לציין בכל פעם שמישהו שואל אותם על העץ) מבטה המהורהר מתעופף לרגע לספירלה חיצונית אגוז שאיזו ציפור הפילה ונוחת חזרה אל תוך השיחה.
"עד שקמתי ונסעתי עד אליו לחיפה, והתעקשתי שהוא יבוא לפגוש אותי בלי האישה שלו. דפקתי להם בדלת, לא בכיתי, רק עמדתי וחיכיתי שהוא יפתח, ויפה אישתו פתחה לי." היא לוקחת אויר ומוזגת תה לשתינו "ראית את השקיעה מקודם? אין כאלה בשום מקום בארץ, גם מהגינה שלך רואים את זה ככה, נכון?"
ואני הקשבתי לה, תוחמת את ההנהונים בתוך הפסיקים של הדיבור שלה, מחבקת אותה בלי לקום מהמקום, זה היה כבר כמה שנים אחר כך כשהייתי בהריון עם התאומות והכל היה כבד, ורציתי שהזמן יעבור והתינוקות ייוולדו והשקט יחזור אלי פתוח ומנחם.
וכשדסי דיברה על אבא שלה, ועל איך הוא לקח את הארנק והמפתחות, מסמן לה שאת המכונית שלה הם ישאירו מתחת לבנין שלהם, נכנס איתה למכונית ונסע איתה שעה וחצי בעיר, אחרי כל הזמן הזה, מדבר מדבר ומדבר, נזכרתי איך חשבתי אז
שהאלימות הזאת בשתיקה שלי, היתה לך אז נוחה ומרפדת.
וכשהמכונית של מרטין עצרה ביום ראשון בלילה בשדה, ירדתי ממנה, עושה את הסיבוב עד לבגאז' להוציא ממנה את המזוודה בעצמי, נמנעת מלהביט בך, בלי להיפרד.
בלי לומר מילה,
בלי לומר שלום.

מודעות פרסומת