הילדים משחקים על השטיח, והטריטוריה של המסדרון, שעכשיו הוא הטירה של צבי הנינג'ה מושאלת רגע לטובת מעבר עם סל כביסה בידיים שלי.
"בבקשה תתנו לי לעבור"
"אי אפשר אמא", רועי אומר לי "אנחנו באמצע, ואת תהרסי הכל"
"אני לא. בחיי, אבל גם צבי נינג'ה צריכים להתלבש, ואני רוצה לסדר לכם את הבגדים בארון"
בחזרה אל החלון של המטבח להביט שוב בשחור של הערב המוקדם בחורף אני מצמצמת עיניים כשֿהמכונית של אבישי נכנסת אל החניה, הוא פותח את דלת המושב האחורי, מוציא משם את נעמי ואני אומרת לילדים
"רוצו לדלת, תראו מי בא לבקר אתכם"
בבת אחת התפאורה של המסדרון של צבי הנינג'ה מתחלפת בשאגות של רועי ועופרי רץ פנימה ומתחבא, עד למטבח אפשר לשמוע את הלב שלו פועם מהתרגשות,
עופרי בוא, ניתן בייגלה ושוקולד לנעמי, ואני מכינה קערות קטנות גם בשבילכם
ניגשת אליו ומתכופפת על הקיר מאחורי המחבוא שלו, מחפשת את ידו, בוא, נעמי שמחה לבוא לכאן.
אחר כך שוב העיניים שלי בחלון של המטבח, אבישי עומד שם ומעשן סיגריה, הוא עוד לא אמר לי שלום, אז אני יוצאת אליו עם קפה ביד, לוקחת לו את הסיגריה מהיד ומתישבת על הכסא בכניסה.
וקמה מיד. הוא רטוב.
"תעזבי, אני אנקה" כבר יש לו ביד סמרטוט והוא תופס לי את העורף אחרי שהוא מסיים, שבי.
"מה קרה שאתם פה באמצע השבוע?" אני שואלת אותו בלי להזיז את הראש, מסובבת את המבט על הצמחים בעציצים מולי שצריך לגזום ולסדר.
שוב צריך לתקן להם את ההשקיה הקטיה שסידרתי, אבל עכשיו הם מקבלים מים מהגשם, אז בינתיים זה בסדר.
"הבאתי להורים מנורה שתיקנתי להם" הוא מחווה עם הסנטר לכיוון הבית שלהם
"וחשבתי, אני אביא את נעמי אתי, נעשה הפתעה לילדים" עכשיו הוא הולך אל החלון ומסתכל אל תוך הבית.
הם פיזרו את הבייגלה על השטיח, עושים ממנו צורות
"תראי אותם"
"הם חיסלו כבר את השוקולד?" אני מרימה אליו רק את העיניים ועושה לו סימן שיגלגל לי אחת והוא לוגם מהקפה, מניח אותו על השולחן לידו ומתישב בריכוז על הכסא שמשך מתחת לשולחן ונשאר יבש עוד לפני כן.
"אני יודע שמשהו לא בסדר"
אל תעני לו, אל תעני.
"אני אכין להם חביתה תיכף. נעמי כבר אוכלת עגבניות?"
הוא מנענע את הראש
"מארק התקשר אלי"
אויר עושה סלטה בין רפלקס הבליעה שלי ללחיים שבוערות פתאום והיד שאני מסתירה את הרעד כשאני שולחת אותה לקחת את הסיגריה המושלמת המונחת על הקצה של השולחן.
הוא מניח את היד שלו על שלי. הסיגריה נשארת מחוץ לשתי כפות ידינו.
"אני יודע הכל. את לא אומרת כלום, הוא מבקש שתתקשרי אליו"
שתיקה, לגימה מהקפה, שתיקה.
"דיני, את לא יכולה ככה, זה האבא של הילדים שלך, תדברי איתו"
"לא צריך סיגריה"
אני מסתובבת ופותחת את הדלת לרווחה
"ילדים, בואו תראו, יורד גשם, מי רוצה לאכול ארוחת ערב?"
תנועות חדות יש לעריכת השולחן המרפקים מתקפלים למשולשים כשאת שולחת את הידיים להוציא צלחות מהארון למטה, הברכיים מתכופפות ומקפלות את עצמן ואת חוככת בדעתך אם להוציא להם כאלה עם ציורים של צבי הנינג'ה ושלגיה או
"אילו צלחות אתם רוצים, את אלה של הילדים, או לשים לכם את הצלחות של הגדולים?"
אני יודעת מה תהיה התשובה וחדות עריכת השולחן נמשכת עם הסכום שאני מושכת מהמגירה, משתהה מעליו רגע, בוחרת מזלגות שלא שייכים לסט אחד, מתחמקת מאבישי, הוא מדבר בטלפון בחוץ בינתיים, מעשן את הסיגריה שנשארה על השולחן לפני שנכנסתי הביתה.
אבל להכנת ארוחת הערב, אחרי שהשולחן ערוך, יש תנועות עגולות
יד מערבבת גבינה לפני שאני מניחה אותה על השיש, אפילו את העגבניות אני חותכת בתנועה רחבה, מזמינה
אדום. אדום של עגבניה
ההבלעות של הצהוב בלבן של הביצה עגולה כמו כדור הארץ, אני שופכת אל המחבת ועופרי מתעקש לסייע לי בהעברת החביתה המוכנה אל הצלחת

ירוק של מלפפון, מי רוצה פלפל, ילדים רוצים פלפל?
רועי אוהב, הראש של עופרי זז בצמרמורת, והם גוררים את הכיסאות מהשולחן ומסדרים בחוסר סבלנות.
"עופרי תפסיק לנדנד את הרגליים. תפסיק"
"אבישי" אני פותחת את הדלת, הוא מעשן החוצה את הסיגריה שלי
"תביא לי משם את מושב ההגבהה של עופרי"
הוא תופס לי את היד, כשאני שולחת את שלי לאסוף ממנו את המושב
"אבישי, לא עכשיו, אחרי שהם יסיימו לאכול"

בסוף היום אבישי פורס לכולם שמיכה בסלון, נעמי שוכבת לידם עם המוצץ, והוא אומר לי נשתה קפה בחוץ, אני אגלגל לך אחת ואז אקח אותה ישנה לאוטו ואני אסע איתה הביתה, ואני מחשיכה את הסלון מחייכת, הולכת לכיור.
טלפון.
הצלצול חלש, אני מסתכלת על הילדים ששוכבים על השמיכות בסלון, רועי מתהפך על הגב ואומר לי "אמא זה אבא בטלפון"

* * * * * * * * * * *

שבוע שלם לא דיברתי איתו, לפני שבוע חזרתי מלונדון.
בכל פעם שהוא מתקשר אני מסתכלת על המכשיר, יודעת שזה הוא. צריך הגשה של בקשה מיוחדת כדי לבקש ממני להסביר איך אני יודעת שזה הוא, ומעולם לא טעיתי.
אני רוצה למחוק, למחוק את הימים בירושלים, את ההיכרות איתו, הנשיקה הראשונה באוטובוס בדרך חזרה הביתה אחרי המחנה קיץ, אני רוצה לשכוח את הרגליים שלו והידיים, את העיניים שלו שמשוכפלות לילדים שלי בתוך הפנים, ואת העמימות בקול כשהוא שואל אם קר לי.
ואני רוצה למחוק את שיחות הטלפון שלו, את הפנים שלו מהתמונות המשותפות שלנו, את השם שלו מתעודות הלידה של הילדים,
מחק ענק לבן, שיטשטש את כל מגע הגוף שנכנס ויצא ממני והשאיר אותו בי עגבניה מדממת.
אני מסמנת לרועי לבוא, ומרימה את השפופרת.
שומעת את השיחה ביניהם
"אמא שוטפת כלים" רועי אומר לו
אחר כך אני מקשיבה להמשך השיחה וכשהוא מסיים אני מניחה את השפופרת בחזרה במקום ומובילה את הצעדים הקטנים של רועי בחזרה אל אחיו ובת דודתו שכבר ישנים,
"תשכב פה, חמוד" אני מלטפת אותו והוא נרדם.

* * * * * * * * * * *

בחוץ קר, שתי כוסות קפה ביד שלי, ואני מניחה אותן על השולחן וחוזרת הביתה לקחת לי שמיכה.
"דברי אתי" אבישי כמעט מתחנן
"תפסיקי עם הפנים הקשוחות האלה, אנחנו מתים מפחד ממך, כולנו רוצים רק לעזור לך כל הזמן ואת מסתובבת עם פוקר פייס. ההורים משתגעים ממך, גלי ואני, דיני תקשיבי לי, תסתכלי עלי!"
הקול שלו, צועק בלחישה לחיוך הקטן שלי והראש המושפל, רק לא להעיר את הילדים שישנים בתוך הבית.
הכסא גבוה, ואני מנדנדת רגליים מתחת לשמיכה.
"אני צריכה זמן" אני אומרת לו בזמן שאני מושכת את הסיגריה ומציתה אותה
"הייתי אצלו שם בדירה, חזרתי לפה, חשבתי שטוב יהיה לנו קצת לבד, זה באמת היה טוב, אבל הוא פישל ועכשיו, אני מנסה לשטוף אותו מהגוף שלי, והכי נורא זה שהריח שלו לא יוצא לי מהידיים, ככה, זוחל לי על העור, בתוך האצבעות, בציפורניים, בעור שביניהם, בין השערות, אני רוצה הפסקה ממנו, לשכוח אותו, חושבת על חיים חדשים
אולי להכיר מישהו אחר, להנות קצת ממשהו אמיתי"

כלום אני לא אומרת לאבישי באמת, גם לא בלב, רק מנדנדת רגליים מתחת לשמיכה ומבקשת תניחו לי, לא רוצה לשמוע את השם שלו, גם לא לדבר עליו.
מאוחר, כמעט חצות , אני מלווה את אבישי, נושא בידיו את נעמי אל המכונית, התיק שלה ביד שלי, הגשם פסק מקודם ותיכף אחזור הביתה ואתכרבל במיטה שלי.
חולמת על מחר,
על ימים ארוכים בלי מארק שאני רוצה כבר להרגיש ולדעת.
על הזמן שמלא בי ובילדים ואולי במישהו חדש.
אחר.

מודעות פרסומת