את הקצב אני מודדת דרך החלון, קודם אסיר את התמונות שלך עם הילדים מלוח השעם שמעל שולחן האוכל הסגול שלנו, הכסאות ישנים נורא, אבישי עזר לי לצבוע אותם כשעברנו, אחד באדום, שניים בירוק של צבי נינג'ה, אחד בצהוב, ועוד שניים בורוד, (לאחד מהם הוספנו בסוף לבן, כי נשאר ממש מעט צבע, אז הוא בהיר מעט מחברו, מה שמשווה להם מראה של תאומים לא זהים)
אחר כך הפתקים עם מספרי הטלפון שמפוזרים בכל הבית ילכו לפח.
אני לא מתקשרת אליך יותר,
אתה בהחלט רשאי להתקשר אל הילדים שלך ולשוחח איתם, הם שלך
אבל אני לא חייבת.
בערב, אחרי שאחרונת העיניים שלהם נעצמת אני נשכבת על הספה בסלון, משחקת קצת עם השלט של הטלויזיה, קמה לשים לעצמי מוזיקה, לא טלויזיה, לא לראות כלום, רק לעצום עיניים ולהקשיב עם הגוף, וחוזרת לשכב.
תיזהרי לא להירדם, אני אומרת לעצמי. לא בסלון, לא בלי כוונה.
מארק, הזכרונות ממך באים בלילה, בהתחלה הם לוחשים מחוץ לחלון של הסלון ומתחשק לי לפתוח אותו בקור הזה ולהגיד להם ללכת הביתה, אחר כך אני מחייכת כשהגוף שלי מעלה בתוכו את השיחה שלנו אחרי שגיליתי שאני בהריון בפעם הראשונה. משהו השתבש, זוכר? היית במילואים ואני הייתי בלי גלולות כי ידענו שהרבה זמן לא נתראה ואז הפתיעו אתכם והורידו בבניני האומה בירושליים לאפטר.
אי אפשר לייחל ליום הזה שלא היה קורה, שבועיים אחר כך הסתיימה התקופה וחזרת הביתה.
כמה ימים אחרי נסעת עם הוספה בחזרה מהעבודה נושא בין הרגליים שקית עם שתי מנות פלאפל.
אני הרחתי אותן כבר כשהיית בחדר המדרגות וכשנכנסת הביתה הצמדתי את המצח שלי אל הגב שלך מעווה את השפתיים מושכת למעלה את החולצה, מגלגלת אותו ימינה ושמאלה על העור השחום שלך, מנסה לקרר, ממלמלת לך נראה לי שחטפתי וירוס,
מנה אחת אכלת אחר הצהריים, ואת השניה טרפת בלילה, הוצאת את הכדורים מתוכה וחיממת בטוסטר, מחזיר אותם לתוך הפיתה העייפה, אני מתרחקת אל החלון בסלון כדי לא לראות, ציפור לילה כיסתה בצרחה את הדשא שצמח פרא בגינה הקטנה מעבר לוילון מתנפנף מעל האדן המתקלף ואני עמדתי מחזיקה את המבט.
לא אכלתי כלום עד הבוקר.
למחרת התקשרת לעפרה בבוקר מתנצל ש"דיני לא מרגישה טוב, זה נראה כמו וירוס, תודה, אני אמסור לה"
מסתובב אלי, "אני יוצא, להביא לך קולה?"
אחר כך הבטן נרגעה, וגם אני .
זוכר? אני רוצה לשאול אותך, אבל זה יהיה דרך מראת חלון, אני רואה ואתה לא.
עכשיו כבר לא אתן לך לראות אותי בכלל. לא לבושה לא ערומה
אתה תגיע עד הילדים ואני אצא אלך איתם עטופה ברעלה שחורה, רק העיניים בחוץ, להבים קטנים של ברקים יעברו לך על הגוף כשתכניס את הילדים שלי אל המכונית של ההורים שלך, הדפיקה הזאת מאחור מהביקור האחרון שלך עדיין במקום, והכל יכאב לי עד לעצמות כשאסתובב להיכנס חזרה הביתה.
או שההורים שלי יקחו אותם לתל אביב, כדי שתוכל לבלות איתם קצת.
אבישי בטח ישמח לעזור, אני בטוחה.
אחרי שבועיים היה לי דימום, הוא נראה כמו מחזור אז חשבנו שהכל כרגיל
ואחר כך התחלתי לאכול דברים שלא אכלתי מעולם קודם, סלק, וקישואים, ופתאום גם היה לי תיאבון
והפנים שלי הרחיבו, והבטן היתה פתאום אחרת עד שבוקר אחד בעבודה עפרה לקחה אותי הצידה ושאלה אותי אם יש לי משהו לספר לה, ואני משכתי נוצה ארוכה ממטאטא האבק הקטן וסידרתי אותה שלא תיפול ושאלתי אותה מה אני כבר יכולה לספר
והיא הורידה מבט אל הבטן שלי וכשהחזקתי אותה פתאום, כמו בסרטים
היה שם איזה שד שקוף וגדול, שחור, שקוף וגדול שלחש לי באוזן שנובט בתוכי תינוק
אתה יודע, אני זוכרת את הגלים המתחלפים בגוף, מלמטה למעלה, את העמידה שם באמצע החנות כשהכל מסתחרר, הקורס שאני לוקחת באוניברסיטה, הצבעים על הכן בבית, המחברת החדשה שרק התחלתי, אפילו הסקס שהיה לי איתך בערב קודם, נזכרת איך ישבתי מעליך לוכדת לך את המבט מצמידה לך את הידיים אל המזרון.
ואת אחר הצהריים הזה, כשירדתי למטה ברחוב יפו ובאת לפגוש אותי, יחד הלכנו עד לוספה הקשורה שלך ולידה ליטפת לי את הבטן ואז את הלחי מקרב את האוזן אל השפתיים שלך והוא של שנינו, אמרת לי בהתרגשות, בטח שאני רוצה להיות אבא של הילד שלך, איזו הצהרה זאת לעולם את שלי, את שלי ועכשיו יהיה לי גם אותו, זאת בטח בת, אני אמרתי ואתה עשית מן תנועה כזאת עם הסנטר, הופך את כף ידי ומניח עליה אצבע אחת אני מת לבת, אבל אני יודע שזה בן.
ולא הוספת, עלינו על הוספה ונסענו בשתיקה אל הרופא התורן (הרופא שלנו לא היה באותו היום) שביקש מהאחות לקחת לי בדיקת דם ואמר בפנים של שחקן פוקר תשובה תקבלו ביום שלישי, עד אז, לא לשמוח בבקשה.
ואנחנו יצאנו משם מתגלגלים מצחוק, רוצה פלאפל? שאלת אותי ואני הנהנתי אליך במבט מזוגג. בטח
מנה וחצי.
לא מגיע לך, מארק, דבר מהזכרון הזה איננו שלך, גם את הילדים אני רוצה לקחת לך ואינני עושה זאת.
אבל עכשיו אני שוכבת על הספה, נזכרת בהריון של רועי, איך הוא צד אותי בתוך הגוף, התפיח אותו מבפנים כרית של חית מחמד רזה וחטובה קייט בוש למעלה יוצאת וחוזרת עם השמלות המתנפנפות שלה מהרמקולים התלויים ואני עוצמת עיניים ופוקחת
יהיה בכי, הרבה, אבל אנחנו לא נדבר ואני אכיר מישהו אחר ולא אתן לאף אחד לדבר אתי עליך.
זה יהיה העונש שלך.
האבא של הילדים.
וכמו שבדמיון אתה חורש לי על קמטי הגיל, מרפא באצבע אחת כאבים של יום עבודה שלם, ככה אסובב לך את הגב ואשתוק לצעקות שלך ולתחנונים.
אתה תמשיך לדבר עם הילדים בטלפון, האבא של הילדים.
ואני אתחיל לנשום פתוח בזוית מחוייכת שלא נכנעת לתכניות טלויזיה.
ולתכניות של אחרים.
ללכת וללכת
בתוך הראש אני רואה את הספק נשען על החיוך שלך ואני קמה לכבות את המוזיקה, לבדוק שהילדים מכוסים, רוכנת אליהם לנשיקה, אין יותר לכתוב לאבא, לא בראש, לא במחברת אני חושבת כשאני יוצאת מהחדר שלהם בצעדים שקטים, הולכת שוב אל המקרר לבדוק שהוא סגור, מגיפה את החלונות.
בחוץ, לכיוון הגינה יש רחש של שדים שחורים שקופים מחכים לי, הררי זכרונות שאני משלחת מסיטה מעליהם את הוילון
ולפני שאני נכנסת למיטה, אני חוזרת בחושך אל המטבח הישן, פותחת את הפח ומוציאה מתוכו את התמונות שלך.
מכניסה למעטפה חומה, מסדרת אותה במעטפה נוספת
ופותחת את המגירה האחרונה בשידה שבסלון
דוחפת אותה מתחת להכל
למטה. בסוף, במקום ששוכחים בו דברים.
ככה מארק, וללא ידיעתך,
כשיבוא לי, אתה תנשום
כשיבוא לי אחרת, תתחנן לאויר
לפעמים רק אנחש.
בדרך כלל – זה פשוט לא יעניין אותי.

מודעות פרסומת