את אסי אני פוגשת בחנות, הוא בא לחפש ספרים בשביל המחקר שלו.
שמעתי עליו לפני זה מהלית, שסיפרה לי כמעט בלי שהתכוונה, שהוא היה בצבא עם אח שלה, המבוגר ממנה, לא זה הצעיר.
"אח שלי" ככה היא אמרה וסידרה את העציצים על החלון שלה במטבח, ואני הסתכלתי עליה ואמרתי לילדים , בואו, תאספו לכם כמה חלזונות, ונלך לסבא וסבתא.
"חשופית" רועי תיקן אותי, הלשון בחוץ כשהוא מבטא ש', אני מחייכת ולא מתקנת אותו.
גורפת אותם, בתנועה באויר שני פרפרים עם כנפיים שקופות.
זה לא היה במקרה, אז צמצמתי עיניים וניסיתי לדמיין איך הוא נראה, אם גבוה או בינוני ואם יש לו שערות על הידיים והגב כמו שאני אוהבת או שלא, והגבות שלו, והתנערתי מחקה את מרי פופינס כשהם גמרו לסדר את החדר אחרי שמייקל שיחק עם המגרה, נכנס ויצא נכנס ויצא וצעק תתנו לי לצאת.
ואז למרי פופינס היה מן פרצוף כזה של "גמרנו לשחק ילדים, זה מספיק"
והתחלתי ללכת במורד הרחוב לכיוון הבית של ההורים שלי שמפריד בגבורה בין הבית הקטן והכוכי שלנו לבין הרחוב.
אמא שלי עמדה לצאת כשהגענו, מסדרת את ההשקיה של העצים בכניסה לבית, ואבא שלי, אני שולחת את הילדים לראות מה יש לסבא בשבילם, רכון על שעון קיר מונח עם בטן פתוחה על שולחן האוכל, האיברים הפנימיים שלו מסודרים בקו ישר על מגבת מטבח צחורה והוא מביט מבעד לזכוכית מגדלת של שענים, כשהילדים חוצים את פינת האוכל עד לסלון וחזרה, אני לא ממש בטוחה שכל החלזונות נשארו בתוך הקופסאות שלהם.
"היי, ילדים" הוא מרים את הראש באיטיות ומפנה אלי מבט שואל "אפשר לתת להם שוקולד?"
אפשר הכל, אני משאירה אותם פה רגע והולכת להוריד כביסה, טוב?
בואו, הוא כבר ליד המקרר איתם בזמן שאני חומקת אל החבל, וחוזרת להציץ בחלון, עופרי מראה לו את הקופסה, חילזון אחד טיפס על שפתה וכמעט יצא החוצה, המחושים שלו בודקים את העולם, ועופרי דוחף אותו באצבעות קטנטנות פנימה "תיאה, סבא"
אבל הגוף שלי כבר מסתחרר כמו בסרט עד לחבל.
מעניין מה הוא לומד, האסי הזה.
חוקר, היא סיפרה שהוא חוקר משהו, אולי איזו שפה, אולי הוא בלשן
אולי הוא מלאך.
ואולי הוא סתם מישהו, אני עורמת את החולצות הכחולות של הילדים אחת על השניה, ומעליהן אחת אדומה, ורק אז מסדרת מהר מהר את התחתונים שלהם, רצה עם כל הערימה הזאת לתוך הבית, מניחה אותה על השולחן במטבח, מקפלת מהר מהר ומזיזה הצידה, ואז חוזרת אל החבל.
החולצה האפורה עם המלמלה תלויה שם מלמטה, מבויישת בעולם ההפוך שהפתחים שלה שוזפים.
אני מורידה אותה מהר, מניחה אותה על זרוע שמאל שלי, עורמת מעליה את שאר הבגדים, חוזרת שוב, צופה מבעד לחלון ברועי עושה דרכו לכיוון פתח היציאה מהמטבח של הוריי, הנה, חמש דקות של שקט הגיעו אל קיצן אני חושבת.
מוחה זיעה ממצחי אני מניחה את הערימה בחרדת קודש על השולחן בכניסה לבית והולכת לאסוף אותם מבית הוריי.
"איך היה עם סבא, ילדים?
אכלתם שוקולד?"
לרגע אני מרימה עיניים למעלה, יש שלושה כוכבים.
שיירה של חלזונות בקופסאות עושה דרכה אל הבית הקטן שלנו.
אני כועסת על אבא שלהם, כל כך כועסת.
אבל יש איזו מנגינה של טנגו באויר עם קולות צלולים של צ'לו ופסנתר ולא אכפת לי, אפילו לא אכפתֿ שחלק מהכביסה נשארה עדיין על החבל.
"חכו פה רגע, ילדים, אל תיכנסו הביתה, יש בוץ על הנעליים שלכם, עופרי אני מדברת אליך!"
שתי קופסאות בוהות בי וחלזונות שולחים מחושים אל הכביסה שלי.
אני מושכת את המגבות, והצפיות, עוד סדין אחד.
"בואו ניכנס, ונכין ארוחת ערב"
לפעמים אני חושבת שהשמש מתאמת עם הדלת של הבית בזמן אמיתי, כי בדיוק כשפתחתי אותה לרווחה נהיה חושך, אני שולחת יד אל המפסק של המנורה ברחבה שלפני הבית, מחבקת את עופרי שנצמד אלי.

* * * * * * * * *
בבוקר שלמחרת אני מגיעה לעבודה בדיוק של חצי דקה לפני שמונה.
עופרה מסתכלת עלי מפינת הקפה, אני לא יודעת איך את עושה את זה היא אומרת בלי קול, מראה לי חבילה של ספרים שהגיעו מחנות יד שניה בטבעון, לבקשות של שני לקוחות.
צריך לסמן ולקטלג אותם, הנרי מילר, בולגקוב בהוצאה ישנה ועותק מתפורר כמעט של שירי משורר אחד מימי הביניים, שהוזמן על ידי הלקוח השני, ואני מעבירה ארגז שהגיע אתמול, אבנר קיבל אותו בשעה של הסגירה, דוחפת עם הרגל לכיוון השולחן וממקמת אותו מתחתיו במאמץ של דחיפה נוספת.
אחר כך אני עוברת עם האצבעות על הקופה והדלפק, בודקת ששום דבר לא נפל שם אתמול ואז נעמדת ליד עופרה שמכינה לשתינו קפה.
"חכי עם החלב" אני עוצרת אותה, נוגעת לה ביד באותה התנועה שתמיד, ומחזירה את הכלי למקרר.
בעשר נכנסים לחנות אחד אחרי השני, איש אחד מבוגר שאני יודעת שהוא מגיע לפה אבל תמיד אחר הצהריים וזאת הפעם הראשונה שהוא נכנס בבוקר, אמא עם ילד, היא מחזיקה לו ביד ומדברת אליו ברוסית, ובחור שנראה בגילי עם זקן אופנתי ומשקפיים.
אני מסתכלת על שלושת המבוגרים, מורידה עיניים אל הילד ופונה אל האיש עם הכובע שמעולם לא פגשתי קודם,
-אבנר לא נמצא, הוא אומר לי
-כן, הוא יהיה אחר הצהריים, אבל אני פה, וגם עופרה, אני מצביעה לעבר החדר הפנימי, משחקת בתליון שעל הצואר שלי, מנדנדת את הגוף (תפסיקי, תפסיקי)
-אני מסתדר בהחלט – הוא מרים יד אחת ומחייך, ועושה סיבוב אל הארון עם הספרים באנגלית שלידו יש שולחן עם כסאות, שולף באצבעות שמכירות טוב את המלים הכתובות בחנות שלושה ספרים ומתישב.
את יודעת שהאנשים שנכנסים לחנות הם לפעמים כמו ציפורים שמושיבות עצמן על חוט חשמל ברחוב.
שלוש מעופפות מעליו, אחת מתישבת, השניה תופסת מקום לידה, השלישית-
עושה סיבוב עם הכנפיים מעליהן.
לפעמים הן נמצאות שם הרבה זמן, בדרך כלל יש אחת שלא מוצאת את עצמה ואז היא מתישבת, וקמה לעופף, וחוזרת להתיישב בצד השני, ומתעופפת שוב.
מלמטה, את מבחינה בכל זה בזכות אותה הציפור.
האישה עם הילד והאודם על השפתיים שואלת אותי אם יש ספר בשם "חמסין"
"את מתכוונת חמסין וציפורים משוגעות" היא מכווצת את העיניים רגע, ואז מנידה את הראש חזק, ולרגע נדמה לי שהילד מתרחק ממנה כמו לגשר שהם עושים שניהם עם הידיים.
פתחו את השער פתחוהו רחב.
"יש אותו חדש" אני מחייכת
"כן, כן, אני מתכוונת חדש" היא מקרבת את הילד אליה והאחיזה שלה בידו של הילד מתהדקת, אני מסתובבת אל המדף שליד הקופה ומוציאה מקערה שתי סוכריות, אדומה וכחולה, ומגישה לילד.
היא מניחה לידו, דוחפת אותו קלות מהכתפיים והוא קד בעיניים מאירות ואומר תודה בשקט.
מתי הילדים שלי קדו ככה בפני מישהו, בשקט, בנימוס, עם מחוות הגוף, אני שואלת את עצמי בזמן שהמדף נע למולי עם הספר לשלוף ולתת לאישה ביד.

* * * * * * * * *

עד שאני מגיעה לשתות מהקפה שלי, הוא כבר קר, ואני שופכת אותו לכיור הקטן ומדליקה שוב את הקומקום.
ורק כשאני מסתובבת אל לב החנות, אני מבחינה בבחור עם הזקן בן היומיים והמסגרת של המשקפיים שלו מושכת לי את העין.
-הזמנתי ספר בטלפון, התקשרתי לפני שבוע, דיברתי עם אבנר –
הוא אומר אבנר במילרע, ככה קוראים לו אבל יש אנשים שאומרים אבנר במילעיל, אז אני תוהה אם הוא מכיר אותו או לא.
– שירת ימי הביניים
יהודה הלוי, ויצחק אבן גיאת
-שניה אני בודקת. איך קוראים לך? – הכפתור של הקומקום משמיע את הקליק ורחש המים הרותחים גווע מאחורי גבי. עוד לא שתיתי קפה הבוקר
-אסי בראון. עם א'. אסי, אסי….זה החבר של אח של הלית. אני פוקחת עיניים גדולות מחפשת ברשימה
-אה, ספר אחד הגיע היום, של יהודה הלוי, הספר השני
המבט שלו מרוכז בקלסר של ההזמנות והוא מרים אותו אלי ואז אני רואה גם את העיניים שלו
-הספר השני, אנחנו עוד לא יודעים אם יש את העותק בחנות השניה. הוא מתחיל להגיד לי משהו ואני ממהרת
-ויש עוד חנות שאנחנו בודקים. אנחנו בקשר עם כמה חנויות, אני מתקנת.
-אני אקח את זה, ואעשה סיבוב נוסף.
הוא לא זז, אז היד שלי מתקנת שוב את התליון, ועוברת על השיער, סיכה אחת, זאת שבצד ימין יותר גבוהה מהסיכה שבצד שמאל.
-תכיני לך קפה. הוא מסתובב אל המדפים ההפוכים לכניסה וניגש אליהם
חיוך אני כולאת בין הבטן לשפתיים, החנות ריקה, אז אני ניגשת אליו, נעמדת לידו ושואלת אם להכין לו גם.
-הייתי שמח, הוא מחייך מעלי – אבל אני חייב ללכת ואת ממש נחמדה.
– אפשר . הוא עוצר רגע. הקול שלו עמום והוא שולח יד לסדר את המשקפיים על העיניים – בפעם אחרת.
הספר שלו כבר בשקית, והוא טופח על תיק הצד שלו.

אני רוצה לספר את זה עד הסוף.
שאחרי שהוא אמר את השם שלו קפצה בתוכי מנורה ונזכרתי באסי שהלית סיפרה לי עליו ביום ההוא, כמה ימים קודם כשטיילתי בחוץ עם הילדים ואספנו חלזונות (חשופיות שמצאו בית, יותר נכון להגיד בכוכב אחר)
מנורה קפצה, ולא אמרתי כלום.
הלכתי להכין לעצמי עוד קפה.
המלים, כשדוחסים אותן לתוך צנצנת זכוכית הן נבלעות ונטמעות זו בזו.
וכשמכניסים אותן כלאחר יד לקופסת פח גבוהה עם צילום של פרחים מבחוץ, הן נופלות שם רופפות, עם אויר ביניהן ואז
כשהופכים אותה, נשפכות מיד
אסי יצא מהחנות, את התיק שלו זכרתי, עם ציור של עלה של מריחואנה עליו, העלה בצבע לבן, התיק בצבע תכלת. את התיק ואת המסגרת של המשקפיים שלו זכרתי היטב.

* * * * * * * * *

ככה זה כשמניחים את המחשבות לנוח.
את לא יודעת בהתחלה אם הן רטובות או לא, והקפה נשאב לתוכך, חזק ומר, כמעט חריף
כמה דקות אחרי שהנחתי את הכוס על הדלפק, והסתכלתי עליה, הזמן טשטש את כותרי הספרים המונחים על מדפים צפופים ברחבי החנות והקפיא את האנשים, האישה עם הילד והספר של גבריאלה אביגור רותם כבר מזמן יצאו מהחנות, אנשים אחרים מילאו אותה והתרוקנו, הבגדים שלהם מחליפים דוגמא ממכנסי ג'ינס דהויות וחולצה שחורה, לשתי בנות אולפנא עם חצאיות ארוכות וחולצות לבנות עד הקו של השעון.
תמונות מתחלפות , התנועות שלהם אטיות כמו בצילום של מצלמה שמפרק את השקופיות אחת אחת, האור צהוב, ואז מאפיר בגלל העננים מבחוץ והדלת נפתחת, לאט לאט.
כשהוא חזר השמש היתה כבר במרום השמים הצדדיים, ועמדתי לצאת מהחנות עם הסנדויץ שלי, להתישב על המעקה החום שרואים ממנו את החניה ואת הגינה שמקיפה אותה.
גם אני רציתי להגיד, אבל הרמתי יד דמיונית, עוצרת בליל שיתפרק ויפול ברעש לתוך קופסת הפח עם הציורים של הפרחים מבחוץ, אז לא אמרתי כלום, רק חיכיתי שהוא ירים את המבט, שצלצל עם פעמון הכניסה של החנות.

את הצעדים אל המעקה עשינו כמעט ביחד, הוא חזר כדי להזמין ספר נוסף, ותיכף יכנס חזרה לחנות ויבקש מעופרה שתרשום.
אבל אולי תרשמי את, הוא מתישב מולי על המעקה, מושיט לי עט.
אני חוצה את הסנדויץ שלי, מקפידה שגם פרוסת הגבינה הצהובה תתחלק שווה בין שני החלקים ומושיטה לו.
"הלית סיפרה לי עליך, במקרה, השבוע"
אני מעבירה ידיים על המעקה ומושיטה לו את ימיני
"נעים מאוד. דיני. אני עובדת פה" יד אחת שלי נשלחת עגולה אל עבר הדלת השקופה של החנות "ויש לי שני ילדים בבית. קטנים.
אני מגדלת אותם לבד"
"אסי. לומד בלשנות באוניברסיטה" הוא לוחץ לי את היד ומחייך אלי
"ומתרגל"
"איזה כיף שחזרת לפה. כיף שחסרים לך עוד ספרים"
"אהה"
שני חתולים ג'ינג'ים חוצים את הרחבה, אני בוחנת אותם לבדוק אם הם אחים, ונעמדת.
אסי פותח את דלת החנות ומחזיק את הדלת עד שהצעדים שלי עוברים בתוכה אחד אחד.
הראש שלי אחרי החתולים שנעלמו אל המעבר בצד השני, ואני מיישרת את החולצה האפורה עם המלמלה,
ונכנסת אל הצד הפנימי של הדלפק.

מודעות פרסומת