בסוף המלים

כמו שהייתי כותבת אותן ולא השתיקה הארוכה, זאת שלעולם לא אסלח לעצמי עליה.
מותחת את הדברים ביני ובינך, ממלאת הררי שקים בחומר שיאטום ויצבע קוים אדומים, מנסה לשכוח אותך, אבי ילדיי הגדולים המבינים פיזיקה מדוייקת אבל כה רכים בשביל להבין איך עובד הלב באמת.

* * * * * * * * * * * * * * *

בבוקר יש רעש של הבנות כשהן מתארגנות, אני מדמיינת אותן רצות בכל הבית, תיק קטן, לא זה של בית הספר מתנפנף ביד של נוגה, אבישג מתנפלת עליה, תופסת אותו ומפילה את שתיהן, משהו נקרע ובכי מכמיר לב עולה אל התקרה.
במציאות הן יושבות שתיהן אל השולחן, אחת מול השניה, אורי מוציא לנוגה חולצת ספורט מהחדר, חצי גוף שלו מציץ מהדלת של החדר שלהן כשהוא מנפנף בחולצה המקופלת היטב ושואל את אבישג אם גם לה יש שיעור ספורט היום.
"יש לי מקהלה, אבא" היא אומרת לו בשקט "אין לי ספורט" ואני עוצמת עיניים לקראת היום הזה שעוד לא התחיל.
רועי עונה לטלפון, לא שמעתי את הצלצול שלו, רק את ה"הלו אבא" ואני מתעלמת והולכת להתאפר כשהוא דופק ביד עדינה על דלת המקלחת, המלבן הלבן ביד שלו
"אבא שלי רוצה לדבר איתך"
אני מגניבה עיניים לחפש את אורי
"אח שלך דיבר איתו כבר?" מחזקת פס שחור על עין ימין,
"כן, דיברנו איתו שנינו" היד שלו מכסה את השפופרת "אמא, אני מאחר להסעה"
אני הופכת את הטלפון על המשטח, בוחנת שוב את העיניים שלי מול המראה ואז מרימה אותו אל האוזן שלי
"היי מארק" האצבע שלי מציירת על האדים שעל המראה לב
'דיני' בצד אחד 'אורי' בצד השני
"מה קורה?"

* * * * * * * * * * * * * * *

בחמש וחצי אני אוספת את נוגה ואבישג מהלית
"רוצה קפה?" היא שואלת אותי, ואני מסובבת את הראש, מרחיקה את המבט להרים שהשמש מנשקת ארוכות ואומרת שהבנים בבית מחכים לנו ואורי עוד מעט חוזר ולא, אנחנו נלך הביתה. אבישג מרימה את יוני בדרך לכניסה, שם מונחים התיקים שלהם
לנוגה יש כתם של שוקולד על החולצה הכחולה ואני מתאפקת לא להעיר לה.
אבישג מורידה את יוני, שנצמד אליה עד שאנחנו מתרחקות אל הצד השני של הדלת הנטרקת בשקט
הלית רצה להרים אותו ואומרת לי חכי רגע.
תני חיבוק.
ורק כשאנחנו ליד דלת המכונית אני שמה לב שאבישג מחזיקה שני תיקי בית ספר ביד,
נוגה, למה היא מחזיקה לך את התיק? אני שואלת והן מחליפות מבטים , האצבעות שלהן הופכות את חגורות הבטיחות, הראש של אבישג למטה, אני צריכה לטפל בזה איך שאנחנו נכנסות הביתה, אני חושבת.
בכניסה לבית אני מריחה ביצים על מחבת. רועי מכין לו ולעופרי
מה קורה ילדים, התיקים של הבנות חובטים ברצפה, יש אוכל שהכנתי לכם אתמול, למה אתם לא בודקים מה יש במקרר לפני שאתם מתחילים את יום העצמאות שלכם על הגז?

* * * * * * * * * * * * * * *

-את יודעת שאני בארץ?
אני מושכת קו כחול כהה על עין שמאל הטלפון מחובק בין הכתף לאוזן שלי
-עכשיו אני יודעת
שתיקה
-אז למה אתה מתקשר בשעה הזאת, אם אתה בארץ?
-כי ידעתי שאחרת לא אתפוס אותך, ושאת צריכה לצאת מהבית
אני שומעת את הנשימות שלו, והמלים המדודות, את העולם שמסתתר מאחוריהן ואת ההתנשפות שלי בזמן שאני מעבירה את המברשת של המייק-אפ על הפנים, וטופחת על הנקודות האדומות, מנורות אזהרה של מטוס לפני נחיתה.
-דיני, אני מתגעגע
אני עוברת אל הסומק
-תסגור, אני אתקשר אליך מהדרך

* * * * * * * * * * * * * * *

איפה עובר הגבול, הגבול שלי, איפה הוא עבר לפני זה?
כבר נשבעתי לעצמי שאני לא מדברת איתו, פעם זה היה כי כבר היתה לו מישהי והוא התחיל חיים, ואחר כך בגלל שאורי ואני הפכנו לצורה אחת, זה קרה לאט, אבל ידעתי שאני רוצה את החיים איתו,
התמונה הזאת של הגב שלו כשהוא שוטף כלים במטבח ואני מחזיקה מגבת לתת לו, מקפלת כביסה של הילדים, שלו, של עצמי ומחייכת.
אחר כך נכנסתי להריון מתוכנן
כל כך רציתי אח קטן לילדים, ילד מאורי, מיזוג מאוזן של הגנים שלנו, סגירה סופית של כל מה שהיה לפני זה,
התחלה של חיים חדשים, שקיות עם בגדי תינוקות של עופרי ורועי חיכו בארון למעלה.
דסי הבטיחה אז שהיא שומרת לי עגלה וכסא לאוטו.
היה לי אותו ממלא את המשקוף כשהוא נכנס לבית הקטן שלנו בתום יום העבודה שלנו, בולע אותי בין שתי כפות ידיים מתפתלת לו על הכתפיים מתחבאת לו בתוך הבטן, הילדים כבר מטפסים עליו בפיסה של העורף והוא מדגדג אותם בעדינות
"היי, תיזהרו על הבטן של אמא, התינוק גדל שם בשקט, הנה תקשיבו"

* * * * * * * * * * * * * * *

בדרך אני מחייגת אליך, בודקת אם האיפור שווה משני הצדדים במראה של המכונית, מהדקת את השפתיים, לודא שהאודם נמרח שווה ולפני שאתה משיב, אני מנחשת את ההמשך
-המצב של אמא שלי לא טוב
הנה פקק של מכוניות שהפולו שלי נעה בתוכו קדימה, מתפתלת ומזיזה את האגן כדי להתיישר בתוך המחרוזת הארוכה בדרך לתל אביב, בחוץ ערפילים מתבהרים ואני מחלישה את הרדיו.
-יש משהו שאני יכולה לעשות, מארק?
-אני לא יודע
הקול שלך רועד ואני שומעת רק את הסוף של המשפט
-אני רוצה אותך לידי

* * * * * * * * * * * * * * *

בכניסה לבית שלהם אתה תופס לי את הצואר ומלטף כמו שמשתקים חיה שתי אצבעות ננעלות ושתיים מטיילות בתנועות קטנות שעוצמות לי את העיניים והופכות לי גלים של ים בין הצלעות לאגן איך אתה רוצה שאגיד משהו כשאתה ככה
רוצה לשתות משהו? כן, מה את רוצה לשתות, דיני? מיץ תפוזים, ומה אתה שותה? אני אשתה אותך, קחי.
אתה מושיט לי כוס עם מיץ כתום ליד ומקרב את לחי ימין שלך אל שמאל שלי בזמן שאני לוגמת.
אנחנו צריכים להפסיק, אני אומרת לך
להפסיק עם מה יד אחת שלך כבר מתחת לחולצה שלי והנשיפה שלי על היד השניה, איך אתה מתכוון לשתות אותי עכשיו?
רעם קטן של החזיה הנפתחת נשמע.
החלומות האלה, שאתה נופל ונופל ונופל, מארק? וכמו שאצלך, עם הכמיהה הזאת לים שאין לה מימוש ופעם, כשעוד היינו מדברים היית מספר לי על החלום הזה שאתה טובע, ובתוך המים אתה חושב על הנשימה הבאה, על הילדים, על המוזיקה שלך, הספר שאתה קורא, ואף פעם לא עלי
ואולי כן, אבל אף פעם לא סיפרת לי
מארק, קוביות לגו צבעוניות, שהילדים עוד משחקים בהן מתפוצצות לי מול העיניים כשהן עצומות, הצבעים שלהם זוהרים
והמחשבה הבהירה שלי מסתנוורת, כמה פעמים אומרים לי בשיעור יוגה להרפות קודם את השרירים האלה, ואחר כך את הנשימה בקול הלבוש של המורה, ואני יכולה למנות לך את האיברים שלי לפי שמות עם איך שאתה מפזר אותם, מפיל חלק מהם בעדינות אל הרצפה, מרפה, ממיס.
לגוף לא כואב, הוא מתרפא ומחלים לפני הרעד הגדול והידיים שלי שתופסות אותך אבל המחשבות.
כואב להן
ואז הן יוצאות לחפש משככי כאבים, כמו מסוממות בולעות את כל מה שהדרך מציעה להן
שהוא נגד כאבים.

* * * * * * * * * * * * * * *

לפני המקלחת אני תופסת את נוגה, נותנת לה יד ולוקחת אותה לסלון
-אמא מה
-מה אמא?
-אמא תגידי
ביד אני תופסת אותה, איפה בדיוק עבור הגבול תגידי?
נוגה את יודעת, הרדיאטור מתגלגל, הפיג'מה שלה מקופלת עליו בזהירות, והיד שלי מהדקת אותה לחמם היטב
לפעמים זה מתאים שאחרים עושים בשבילינו כל מיני דברים, ולפעמים פשוט לא.
-עכשיו אני יכולה ללכת למקלחת, אמא?
-את מבינה מה שאני מנסה להגיד לך?
זה לא טוב שאבישג סוחבת לך את התיק, את היית מוכנה לסחוב לה את התיק על הגב, יחד עם זה שלך?
הרגל שלה דופקת על הרצפה
-את לא מקשיבה לי
-אני מקשיבה לך אמא. אפשר עכשיו ללכת למקלחת?
-אוקיי. תבטיחי לי, שאת לא מכריחה אותה יותר לעשות בשבילך דברים, את רוצה שנקרא לה? או שאת מסוגלת להבטיח לי דבר כזה לבד
-אני לא אבקש ממנה לסחוב לי דברים , אמא. אפשר עכשיו מקלחת?
-לכי
הספה מתקערת תחת הגוף שלי, אני שומעת את הזרם במקלחת ואת הקולות של שתיהן, דלת הכניסה נטרקת והקול של אורי ממלא את הכניסה לבית ואת המסדרון.
ועד שהוא מגיע אל הסלון,
פוסע בלי צעדים-
העיניים שלי כבר עצומות, ואני נרדמת.