פעם אחת היא הסכימה להגיע אליו עד לכניסה של המרתף, זה היה אחרי תחנונים ואצבע אחת שעברה מהעורף למטה מדייקת את חוט השידרה שלה הוא היה שם, היא דמיינה אותו יושב על המדרגה שהכי למטה ברגליים מקופלות והגוף שלה לא הסכים להיכנס, דוקא היא רצתה, בראש, מאוד, אבל השמש השוקעת באופק דמיוני והשדים שפרסו כנפיים עפים מעליה באיצטלה של עטלפים הפחידו אותה, אז היא עשתה לא עם הראש והקול לא יצא לה מהגרון.
מההד למטה, כמו שדמיינה עם חבית יין ענקית ליד, וטפטוף מרזב קצבי היא שמעה אותו פורט על גיטרה.
״גיטרה זה אפילו לא הכלי שלי״ הדהד קולו בתוך ראשה בזמן שהוא שר בקול מדוייק שיר שלא הכירה.
והיא התחילה ללכת, מבט אחרון אל המדרגות, וציר גופה הסתובב כמו פונקציה בפוטו שופ אל הצד המואר של העיר, וככה פוסעת היא לא עצרה עד שהיו לידה, בתוך הגינה הירוקה שמימינה אבא וילד משחקים בכדור, הילד אמר רק עוד פעם אחת והאבא השיב אמא מחכה בבית.
ילד שלי מוצלח, גם העטלפים מעליה נעלמו והשמש, קרה לכם פעם שהשמש חזרה בה מהשקיעה?
גם לה זה לא קרה, אבל פנסי הרחוב הציפו את המדרכה, והיא האטה את הליכתה כמו גם דפיקות הלב, ומתחת לרגליים היו לה זהרורים קטנים של כדור במסיבת דיסקו
* * * * *
כמה חודשים אחר כך היא שמעה שהוא התאבד.
לא שהיה אכפת לה, היא הרימה את הראש ונדמה היה לה שעטלף נוסק מעליה לכיוון האופק, אבל האוזניים חידדו את עצמן להקשיב, והכנפיים של העטלף ציירו את הסיפור, אומרים שהוא נכנס אל המכונית הישנה של אבא שלו, שעוד נסעה, אף אחד לא מאמין איך, אבל היא נסעה, ולא עצר מעל הצוק בחוף הזה ששכחה את שמו.
* * * * *
-התחתן, סימה אמרה לה
התחתן, מה לא שמעת?
לא, העיניים שלה בערפל לנקודה בחלון ששם הבחינה בעטלפים בפעם האחרונה
והיא היתה עסוקה בלספור, לוקחת עיתון , מגלגלת אותו כדי למעוך
יתוש
יתושה
-מת. מה אמרת? סובבה מבט מחייך אל סימה
-לא משנה, מתה, זאת נקבה, תביאי את העיתון, יש שם עוד אחת.

מודעות פרסומת