משהו בי כולא את השקט.
כשהיינו ילדות, אמא שלי היתה קונה חומוס ביום שישי, וזה מה שהיינו אוכלים
עם חלה טריה, או פיתה, אני לא כל כך זוכרת.
רק שלא אהבתי חומוס, והייתי אוכלת את הלחם, את הקצה
או קצוות מהפיתה עם מיונז ועגבניה.
ככה הכי אהבתי את זה.
אני לא מאמינה איך גדלתי, עברתי כבר לצד השני, שלא רוצה לגדול, לא בגיל ולא בגוף* ולא בהחלטות של הגדולים.
אבל חברה שלי, אחת שאני מכנה אותה ״גיסתי״ אמרה לפני כמה זמן משפט שמתפתל לי במוח, כמו משחק שהיה פעם במחשבים הישנים, תולעת כזאת שמתארכת ומתקצרת, נתקעת בקיר.
וצריך להתחיל מההתחלה.
(אם רוצים להמשיך לשחק)
היא אמרה, שעם השנים, והגיל, נעשה לנו יותר נוח, ואנחנו יותר מאושרים.
(שלא תטעו, איך שהיא אמרה את זה, הלכתי מיד למקלחת עמעמתי את האור והבטתי טוב טוב במראה.
היא צודקת!)

ביום שישי בצהריים הבית שלנו שקט
הילדים, הם כל כך בעניינים שלהם, הצופים, אחד לומד באיזה קורס, ואחד רק עבר להגיד שלום, בעצם הוא בדרך אל החברה שלו.
קודם האחיות שלי לקחו אותי לסיבוב קניות שמן זית-גבינה-פירות מתוצרת מקומית, והחזירו אותי הביתה עמוסה בשקיות וזר פרחים.
הן הולכות לפלס את דרכן אל שנת הצהריים המיוחלת של יום שישי, דרך הילדים שצריך להכין להם אוכל, ובגדים, ולעזור להם להתארגן ואני
נוף של חוטים מתחת לעיניים שלי.
ובישולים של יום שישי כאלה
שעועית לימה שנטע, שהיא חברה וגם השותפה שלי לעבודה לבלוג סורגות בזמן לימדה אותי על קיומה
ואת הלחמניות שלי, שהאחיינים שלי מנדים אותי מארוחת הערב אם אני לא מכינה אותן.

אתמול, בסדנת הסריגה שהעברתי, אחת הבנות התקרבה אלי בשקט ושאלה אותי מה הקטע שלי עם מוזיקה.
ופקחתי אליה זוג עיניים ״זה לא קטע. אני פשוט לא יכולה בלי״
ואז אמרתי שהמוזיקה מסדרת לי דברים, ושהיא כמו צבעים במרקם שלה.
ביום שישי בצהריים אני מחכה לאחר הצהריים
ואז מכינה את הבצק של הלחמניות שאני כבר לא ממש אוכלת בעצמי, רק מביטה אחר כך בארוחת הערב באנשים של המשפחה שלי, איך הם נוגסים בהן, והאושר של הטעם מגיע גם אלי.
אחר הצהריים אני מכינה את עצמי לתנועה של הילדים שנכנסים והאנרגיה של הפעולה של הצופים עוד אצורה בהם,
הם שואלים אם יש מים ועפים למקלחת.

אני חושבת על משפטים מתוך שירים שלפעמים דופקים לי מתוך הלב או הראש, דרך דברים שאני עושה
השבוע היו אלה
עולם קשוח, אני יכול עליו – אביתר בנאי
ולרקום חלומות על קרני הלבנה מתוך התרגום של יורם טהר-לב לאת חירותי
(איזו שורה אופטימית בתוך שיר מדכא,)
באור חיוור, במלכודת השעה, בא מלאך, תראו מה יש לו ביד של רוקפור האחד והיחידים
ובסוף השיר שמתנגן ברדיו הוא זה

 

ואני רוצה שהשמש תעצור רגע, תסתכל על מטע הרימונים שמאחורי הבית ועל השביל שעולה בינו לבין הבית של השכנים שהולכים אליהם ברגל מאחורה, וכשעולים בו מרגישים את הבדלי הטמפרטורות.
אז שהיא תעצור, השמש,לרגע.
רק רגע אחד

ואז תמשיך לשקוע

מודעות פרסומת