אני חושבת שהמקצוע הראשון שחשבתי עליו ברצינות היה להיות מורה, או גננת.
לא, בעצם, מורה.
אני גם זוכרת מה היה עובר לי בראש כשהרשיתי לעצמי לחלום לרצות להיות מורה.
מורה זאת אחת שיודעת מלא מלא דברים, והיא לא מתבלבלת כשהיא אומרת את זה, וגם את הדברים שהיא יודעת.
אחר כך רציתי להיות זמרת, ואת זה אני זוכרת קצת יותר טוב.
זה היה בערך כשהייתי בת 17, הסולו הקצר שהחזקתי במקהלה של הבנות נלקח ממני באכזריות, ואני הלכתי לבכות בשירותים של המתנס, כי כל כך נעלבתי, זה קרה בחזרה הקודמת, שלא הגעתי אליה כי הייתי חולה*
ואפילו הלכתי לשני אודישנים ללהקה צבאית, אחד של כלל צהל, והשני של הנחל (כן…הייתי בגרעין נחל)
אל תשאלו, אם הייתי עוברת, הייתם יודעים**
ואז היו החיים עצמם, ובזמן שהייתי נורא עסוקה בלהגשים את החלום שהכי היה קל להגשים, ונולדו הילדים, הבנתי שאני רוצה לעצב תכשיטים.
וזה יצא ככה, שדוקא בשביל החלום הזה, הייתי צריכה מאוד להתאמץ.
להתאמץ, כי בתקופה שיכולתי להגשים את החלום הזה, גרתי עם המשפחה שלי ביפן, והייתי צריכה ללמוד בשביל זה יפנית
ולהבין, תוך כדי לימודים, שהיו ברובם המכריע מעשיים, את הקצב, והשפה, ותנועות הידיים של ארץ אחרת, רחוקה כל כך ושונה.
אני זוכרת, שבשיעור השני או השלישי שלי, זה שהייתי צריכה לשרטט על מתכת ריבוע, ובתוכו עיגול, ובתוך העיגול משולש, ואז לנסר אותם מאוד בעדינות, ושייכנסו אחד לתוך השני מעשה תשבץ, אז כשהגעתי הביתה ואפשר היה כבר ״לדבר עם הארץ״
התקשרתי להורים שלי, ואמרתי לאבא שלי
״אתה זוכר כמה זה היה קשה לי להבין את הדברים שהסברת לי בהנדסה כשהייתי ביב׳?
אז היום, הסבירו לי את זה ביפנית, והבנתי, פשוט היית צריך לשנות את השפה״
ואז חזרנו לארץ, הילדים היו קטנים, מציקים, מתכרבלים, תובעניים, תלותיים, מתוקים, נמוכים ממני,
פה יש איזה קטע שאני כותבת ומוחקת, ואני יודעת שתוותרו לי
אבל עיצבתי והכנתי תכשיטים, די הרבה שנים ובמו ידיי.
ויום אחד, בסופו של תהליך, הבנתי שיותר אני לא אכין תכשיטים כדי לשווק ולמכור, ובכלל שאני לא טובה במכירות,
ובואו נודה, מעצבת תכשיטים בינונית למדי. רגילה, אפעס.
אבל אז התחלתי לגלגל רעיונות עם נטע, חברה שלי.
והיינו שתינו בצומת כזאת, וכמו שלא ידענו בדיוק מה אנחנו רוצות, ידענו מצויין שאנחנו רוצות משמעות מוצקה וברורה בחיים שלנו***.
ואז התחלנו ללמד סריגה במסרגה אחת.
זה היה לפני כמה שנים, ומאז, זה מה ששתינו עושות.
בהתחלה זה היה בטריקו, ומחולצות ישנות שגזרנו, ומהר מאוד הוספנו חומרים אחרים
והפחנו חיים, כל אחת בסטודיו שלה, וביחד.
עכשיו, כשממלאים טפסים לילדים, לעצמי, ברווח שיש אחרי המילה ״עיסוק״, אני כותבת ״מורה לסריגה״
ותמיד אני מקווה, קצת בתוך הלב, שזה יותר מסריגה.
כי ללמד איך להניח את החוט על המסרגה וללפף אותו ככה שתיווצר עין אני יודעת,
וגם ללמד להעלות עיניים, ולסרוג, זאת אומרת, להפוך חוט, שהוא חומר גלם, למשהו שאפשר להשתמש בו כמו סודר או תיק, או גרביים, או שטיח, אני יודעת.
אבל אני כל הזמן חושבת על המשמעות שיש למלאכה הזאת, המסויימת, אצל האנשים שנמשכים אליה.
מה מושך בלהפוך חוט מחומר גלם למוצר מוגמר?
(אל תסתכלו עלי ככה, אין לי תשובה, זאת אומרת יש לי את התשובה שלי, אבל לא בטוח שהיא נכונה לאחרים)
למה אנשים שעושים את זה, כלומר, סורגים, אוהבים את זה, ואיפה עובדת הביקורת הפנימית על הדרך, התוצאה, ושילובי הצבעים והחומרים האינסופיים.
אז כשאני מלמדת, אחרי השלב הראשוני של הדגמת הטכניקה הבסיסית, כשהנערה או האישה שלומדת מרגישה את טעם ההצלחה**** ויכולה להתמקד יותר בבחירת הצבעים והחומרים ובחופש של הסריגה והדוגמאות, מתפתחות שיחות שהן כמו בלי התחלה ובלי סוף.

וחשוב לי, אני כל הזמן מדגישה את זה, לחבר בין הסריגה ועבודת היד לחיים, לבישול ואפיה, לסרטים וספרים, לנסיעות וסיפורים, לאהבה שלנו לאנשים שבסביבתינו, למוזיקה, שכל הזמן אני מקפידה שתהיה ברקע.
ומצאתי את עצמי לאחרונה מחברת פלייליסטים כאלה של שירים שיתאימו להיות ברקע, בזמן שאנחנו סורגות ועובדות ולומדות,  כמו צבע השמים והאדמה בציור נוף, מצד אחד חלק ואחיד, ומצד שני, עם נקודות וקווים קטנים, שכן נרגיש את קיומו.

וכל פעם, אני לא יודעת אפילו למה, אבל כל פעם שהשיר הזה של לורד מתנגן, אני עוצרת מהסיבוב שאני עושה סביב הבנות שיושבות וסורגות ואומרת להם
״תקשיבו, קוראים לה לורד, היא בת 19, ולשיר הזה יש חצי מליון השמעות, חצי מליון״
(יותר מחצי מליון)


אני יודעת מה אני רוצה
להמשיך ללמד, ולהיתקל כל הזמן באתגרים חדשים, כמו שקורה לי כמעט בכל יום.
להכין קפה ותה לבנות, לספר על הסריגה ועל הקשר וההקשר שלה לחיים, ולעולם שבחוץ
ולהקפיד להראות קטעים מהדרך, והדרכים שאני עושה בעצמי, חלקן לעולם אינן מגיעות לשום מקום.
בוחרת חוט, מתלבטת, סורגת קטע, פורמת ומתחילה אותו בצבע אחר
כמו לפעמים בבישול, כמו בכתיבה
כמו במוזיקה

בתמונות: תיק, שאני סורגת כבר המון זמן, הבסיס שלו בטכניקת ליפוף בקרושה, ולאחרונה העליתי עליו עיניים ואני ממשיכה לסרוג אותו בשתי מסרגות, בחוט טריקו דק מאוד

Slide1

זוג כפפות- מחממי ידיים, בשתי מסרגות, שרק בחירת הצבעים של האצבעות לקחה לי כמעט שבוע, ותיכף אני מסיימת לסרוג אותן

Slide1

אין פואנטה, אבל יש כמה הבהרות ויהיה המשך
*לא הייתי חולה, לדעתי, נסעתי לחבר שלי
**אני זמרת מצויינת לילדים (שלי), וגם זה כבר לא כל כך נכון, ככה, ברגיל גם בזה אני בינונית למדי,
***נטע תמיד ידעה מה היא רוצה, בגלל זה היא חברה שלי, ובגלל זה אנחנו גם שותפות
****ילדה אחת, שלומדת אצלי בחוג של הילדים, הצהירה בתחילת השנה שהיא לא אוהבת לסרוג, ואז היא ביקשה רק שאראה לה, והתחילה לסרוג תיק, שתיכף יהיה גמור, וכל פעם שהיא מגיעה לחוג, היא אומרת לי ״עידית, את מאמינה שאני סורגת?״

מודעות פרסומת