אם היו נותנים לי את הדקות של המעלית כדי לספר את הסיפור הזה על הילד שלי, הייתי יוצאת רקדנית דגולה, בחיי.
אין לי מלים למה שאני רוצה לספר לכם, רק תנועות ידיים ועיניים מוצפות. במעלית זה לא היה עובד.
כאן, על הקרקע, ביום שלישי האחרון, כשחזרתי מסדנה שהעברתי בשעה שקרובה לשעה של הדלעת, חיכתה לי ערימה של ילדים בשנת שירות, הקומונה של הילד, השלישי מתוך הארבעה שלי ושל א׳.
הם קיבלו חדרים, ואת הסלון, והתפזרו בבית, גוררים למטבח שתי מזוודות עם אוכל, מלאים בתכניות לפעילות, בקושי היה להם זמן להתקלח.
אני אמא כזאת שמקשיבה, ואוהבת לספר, אז ביניהם, מוזגת לעצמי קפה, מכינה לי אוכל לפני שאני יוצאת מהבית הקשבתי לשיחות שלהם, ועניתי קצת על השאלות, וראיתי מקרוב כמה יפה יכולה להיות חבורה של ילדים שמעירים חיים בשבט של הצופים בנצרת עילית, וצחקתי המון,
ומדי פעם כשהעפתי מבט אל הכיור, מישהו מהם הרגיע אותי
״אל תדאגי, אנחנו נשאיר אחרינו נקי״
ומיד מישהו אחר מתוכם אמר ״ההורים שלי בחיים, אבל בחיים לא היו מסכימים שנעשה אצלם בבית כזה בלגן״

סמינהתלת3

ביום האחרון הם ארגנו להם ארוחת שחיתות (צ׳יפס ומיץ תפוזים), ואני התנצלתי מראש אבל צילמתי אותם מכל הכיוונים, ונפרדתי מהם לפני שיצאתי לעבודה, תשע נשמות חיות שהסתובבו לי בבית והתחלקו על המים החמים והתפזרו על הספות בסלון, ובחדרים, והשתלבו עם האחים  של הילד, וקיימו דיונים ערים.

באותו יום בצהריים, מצאתי עץ של מסיכות בכניסה לבית.
התקרבתי, מנסה לנחש איזו מהמסיכות היא של הבן שלי, נזכרת בשיחה שהיתה לי לפני כמה ימים עם חברה טובה, היא טוענת שאנחנו מכירים הכי טוב את הילדים שלנו, ואני אומרת שכדי שהם יתרחקו מהרחם, ומחבל הטבור, אנחנו חייבים לא להכיר אותם לגמרי, הם חייבים את זה לעצמם.
אני חושבת שרק ככה הם באמת פורשים כנפיים ועפים.

ניחשתי בודאות מסיכה שלא היתה שלו, ככה,  במקרה, אם תהיתם.

סמינרתלת8

אבל מצאתי אותם בחוץ, יושבים מעל הואדי, דנים במה שנע בין רומו של עולם, לעולמם הצר והגדוש.

סמינרתלת1

וחזרתי לעבודה.
בזמן הזה הם נסעו חזרה לקומונה של הצופים בנצרת עילית,
ואני הלכתי להופעה של יוני רכטר.
עברו מאז יומיים שלמים, ועד סוף השנה אני עוד אחכה שהקומונה של גרעין אנ״ת, בשנת שירות בשבט הצופים של נצרת עילית תבוא להתנחל לי שוב בבית.

 

 

מודעות פרסומת