תגיות

, , ,

יעל, שהיא חברה שלי, מחפשת אותי בוקר אחד בטלפון, בשיחה מפוספסת.
אני חוזרת אליה בערב, כשהשמש משחקת עם הסורגים של החלונות בסטודיו, ונדמית קופצת מעל העצים שבמטע שמאחורה, שם, במה שתמיד אני קוראת לו דרום הסטודיו.
״יש לי מפה, סרוגה מקרושה, מספר אמיתי, כמו של פעם שאישה שקוראים לה סמדר התחילה לסרוג ולא סיימה, חברה שלה הביאה אותה אלי״
שתיקה. כל היום דיברתי הרבה ממילא.
״היא לא הספיקה, ״
שתיקה, אני חושבת…
״והחלום של ההורים שלה, הוא שמישהי תסיים את המפה הזאת, נשארו כמה שורות עד הסוף״
אני מלאה בעבודה, והתחלות סריגה שמחכות להסתיים מחזיקות מספרי תור אינסופיים, אבל אי אפשר לשתוק לנצח, בטח לא אני
״תביאי את זה, תביאי״
יומיים אחר כך, המפה ויעל מגיעות אלי לסטודיו, עם הסבר ומיקום מדוייק של השורה שבה נפסקה הסריגה.  אני מגייסת אישה אחת מקסימה, שגם לה קוראים עידית, והיא למדה פעם בסטודיו, ואנחנו חושבות  יחד מה עושים, והיא מגיעה לתת יד, ואצבעות מיומנות, ואנחנו מתחילות לסרוג.
לסרוג זה לא מה שאתם חושבים, כשאתם חושבים על זה,
יש חוט, ומסרגה, אחת או שתיים, תלוי מה רוצים להכין, ועם איזו טכניקה מרגישים יותר בנוח, יש חוברת עם דוגמאות, וסדר של תכים, ושורות.
לפעמים יש סדרת טלויזיה שמתלווה לזה, ותמיד תמיד
יש שיחות פנימיות בראש שמנהלים עם החוט והמסרגה, והדוגמה,
וככה אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחות שלמות עם סמדר, האישה שלא הכרתי, ובכל מקרה, אם אכיר אותה, זה יהיה מסיפורים של אחרים על איך היא היתה.

Slide1

בינתיים אני מסתובבת עם המפה ההולכת וגדלה בתוך שקית אורגנזה שקופה ומגיעה איתה כמעט לכל מקום.
ומדברת עם סמדר בלב.
לפעמים אני שואלת אותה איך זה שהיא סרגה כל כך מדויק, ועל מה היא היתה חושבת בשעה שהיתה סורגת.
לפעמים אני צופה איתה באיזושהי סידרה בטלויזיה,
לפעמים שתינו מתאפקות ביחד כשאנחנו מסתכלות על שוקולד, או איזו עוגת גבינה שמזדמנת לנו, כי זה משמין, ואנחנו רוצות להישאר רזות.
אני רוצה לדעת באיזה גיל היא התאהבה בפעם הראשונה,
ובאילו צבעים ובגדים היא אהבה להתלבש,
ואם היינו הולכות יחד, אני והיא לקנות נעליים, אם היינו מתפקעות מצחוק כשהיא היתה מנסה את אחד הזוגות האלה עם העקב הממש גבוה, או שהיא היתה לוקחת דברים כאלה ברצינות, ונכנסת לחנויות שבהן בטוח היא תצא עם זוג נעליים הולם.
איזה קפה היא אהבה לשתות
איזה טעם של גלידה
האם גם היא היתה מחליטה ש״הערב היא נכנסת מוקדם למיטה, לא משנה מה, כי מחר היא מתעוררת לפני הציפורים״
ונגררת לאחרי-חצות-הזה כשהבית שקט שקט
סורגת עוד עין, עוד עמוד, מסמנת עוד שורה בדוגמה הלא נגמרת הזאת,
וחושבת לעצמה על איזה צד נרדמו הילדים.

Slide2

הערב הקשבתי עם סמדר לרקוויאם הזה של גבריאל פורה
ובסוף, הלכנו שתינו  לישון.
יש עוד הרבה עבודה על המפה המשגעת הזאת, אני הולכת ומתאהבת בה.
ובסמדר. ובניצה, שהביאה אותה ליעל, שהביאה אותה אלי.
וזה נורא יפה, הרקוויאם הזה

מודעות פרסומת