לאמרי יש שיר לגמרי (או ממש) ללא עוול בכפו,  פשוט כי הוא מתאים לו כל כך, זה מצחיק כי כשאני חושבת עליו, סטודנט מתחיל למנהל עסקים ומחשבים בעברית בירושלים, גר עם חברה שלו בדירה מתוקה ומעוצבת, חי חיים רגילים של עצמו,
בכל אופן, כשאני חושבת עליו, הוא תמיד הילד הקטן, פעוט, בקיבוץ האון, שבקור של החורף (כן, גם בעמק הירדן יש ימים קרים) אומר לי ליד הדלת ״לא חס מעיל״ ואני מאמינה לו בלב שלם, הוא בן שלוש, אבל אמא מאמינה לו שהוא יכול בלי מעיל.

לתמוז יש כמה שירים (גם לאמרי, אבל זה נוח למלים להתגלגל ככה)
ואיכשהו תמיד השיר הראשון  של תמוז שעולה לי בראש הוא Aruko,  השיר הפותח של הסרט טוטורו.
והוא, בטבעי שלו, למד אותו בגן, בלי קשר בכלל לסרט, ככה, נצא לטיול (המלים של השיר), וניקח את כולם איתנו, את השועל, והסנאי,  הדרך תתפתל, ישרה, עגולה,  ואנחנו נטייל, ונשיר, כי מה, אנחנו אוהבים לטייל.

לינאי יש את שלוש בלילה, אבל לא רק.
יש לו גם את צ׳ארלי

ואת קרמה פוליס, בכל הגירסאות שיש בעולם, ובעיקר את זאת

ואת שלוש בלילה.
זה בגלל שכגרנו ביפן, ועפו מעל הראש שלו שלוש שפות, אחת שהוא דיבר בגן, (יפנית) אחת בבית, (עברית) ועוד אחת שהאחים שלו דיברו בינם לבין עצמם (אנגלית), מה שהיה הכי יציב בעולם המלים שלו, היתה המוזיקה שהוא שמע בבית,והלגו

ליסמין יש את פרהפס, שהיא לא זוכרת, אבל הוא שלה,

והיא היתה כל כך קטנה כשהיא למדה אותו בעל פה, והתעקשה שנסביר לה את המלים, ונשיר לה כדי שתוכל לשיר בעצמה.
לאמא שלהם יש מליון, בחלק היא קשורה אל הילדים בשרשראות עבות, שקופות שאי אפשר לראות, לרוב הם בכלל אפילו יודעים את זה,
ויש כמה שמפה ומשם, שמתחברים לנקודה הזאת שאי אפשר לראות, אבל אפשר להרגיש.
וזה אחד מהם, לא התעוררנו בזמן

ועוד אחד, שהוא כמו שיר שיא של הבית, כי פעם בכמה זמן מישהו שואל אותי
מה עם השיר הזה עם ״i find my way" שפעם כל הזמן היית שומעת

^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^
ביום ראשון נסענו עם ינאי לתל השומר, עם תיק טפוח ומטופח הורדנו אותו (לבקשתו, לא היתה חניה, המון האנשים הלחיץ אותו, ואם תשאלו אותי הוא חשש מהפדיחה שאמא תעשה לו עם דמעות בזוויות העין והפנים) בכניסה.
חיבוק, החלפת כספים (״אני לא צריך כל כך הרבה, אמא, קחי את זה״)
והוא לא שלי.
״לא בגלל עיני התכלת התאהבתי דוקא בו
הוא פשוט שריונר לא פחות ולא יותר״
וזה, וזה
ולא שלי.
ארבעה ימים.
ככה אני אומרת לא׳, אבא שלו, חיים רק פעם אחת, אז תחיה אותם, והוא מסתכל עלי, מחייך ולוקח את הכוס שעוד נשארו בה כתמי קפה, אבל מי שחי לצדי כמעט שלושים שנה כבר יודע שלא אשתה ממנה יותר מהשולחן אל הכיור, את יודעת, עידה, הוא אומר לי, רק פעם אחת, אבל אם נחיה אותם בבלגן מוגזם, הם יהיו מטרד. אני עוקבת אחריו במבט, המסרגות שומרות על החוטים והעיניים, וכל הזמן יש קשר בין העיניים שלי לסדר.
וזה השיר שלו, אני אפילו לא זוכרת מתי גיליתי את זה, אבל זה השיר שלו

^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^
הערב הייתי בהופעה, אני ממעטת ללכת להופעות, אבל הלכתי. להופעה של רוקפור
והיה מעולה. ממש.
והייתי על הטלפון, כי מיום ראשון לא הצלחתי לדבר עם הילד, פעם אחת תשישות היום חיסלה אותי ונרדמתי, בפעם השניה הוא לא התקשר, והיום שלחתי לו הודעה לפני ההופעה וקיוותי שיתנו להם את הטלפונים והוא יוכל לחזור אלי, והוא חזר, עם ה״אוהב״ שלו בקצה ההודעה
(בגלל זה עכשיו אני לא מצליחה להרדם)
מחר בבוקר אני אראה לא׳ שהורדתי את כל הכלים מהשולחן אל הכיור, וגם את התמונה הזאת של הילדים, ואולי אני אספיק להשמיע לו לפני שנצא מהבית את השיר שלי
בתמונה, לפי הסדר מימין לשמאל
אמרי, ענבר, תמוז, אלה, ינאי, יסמין

%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%94

*יום אחרי החתונה, שהיתה כבר לפני חודשיים האחיות שלי אמרו לי ״בטח תכתבי על זה, לא?״ כתבת כבר? כתבת?
נו, כתבת כבר על החתונה?
(מה כבר יש לכתוב על חתונה, אני מנסה להגיד, זה יום אחד בחיים וזהו, לפני ואחר כך יש את כל החיים,  הרבה יותר מעניין לכתוב על החיים)
זה השיר של אמא של הילדים (יש לה שבע מאות שירים, זה השיר של היום בבוקר)
תנו לי חייל שיוצא הביתה לסופ״ש ואני כותבת לכם גם על אלף חתונות

מודעות פרסומת