תגיות

, , , , , ,

אני לא אוהבת ללכת להופעות.
לא ברור מתי זה קרה, כי פעם ממש אהבתי, הייתי הולכת אפילו לבד לפעמים, להופעות, ולפעמים גם לסרטים, ואיפשהו בדרך, עם עלית הגיל (הוא לא יורד, הגיל, רק עולה) זה הלך ופחת, היכולת שלי להתערבב עם המון אנשים, העובדה שמישהו אחר (להלן: האמן המופיע על הבמה) קובע את הכללים, והרבה מתוך זה כרוך אצלי במה שעובר לי בבטן.
אני מדמיינת את השעות של לפני ההופעה, ומה עובר על האמן
(לאחרונה יצא שראיתי את שלומי שבן, תיכף זה יגיע, ואת רוקפור)
אם הוא נח צהריים, ומה הוא אכל, ואיך הוא השתיק את הנייד כדי שלא יפריעו לו, אם הוא שותה בירה או ויסקי לפני, אם הוא שתה מספיק מים, ובעיקר מה עבר לו בראש ובמחשבות.
ואיך, איך זה לעשות אהבה עם הקהל, כל קהל, כי זה לא נראה לי אחרת.
ועם הגיל העולה שלי זה יותר ויותר נראה לי כמו איזו מערכת יחסים רגעית אינטימית אבל עם גלים ממש חזקים. בבטן, ובלב, וקשה לי להסביר את זה, ואולי זה רק בראש שלי, אבל כבר נטוע חזק.
ואני מצליחה לגייס לעצמי כוחות בכל פעם מחדש לפני שאני הולכת להופעה, בסוף, אני ממש נהנית גם
(מישהו עשה אתי אהבה, לא?)
אז אתמול ראיתי את שלומי שבן.
הוא בכלל לא יודע, שכשא׳ ואני נכנסים לאוטו לנסיעה ארוכה (גאש, תרגיעו, נסעתי איתו פעם אחת לאיקאה, זה לא מהמקומות האלה שאנחנו נוסעים אליהם כמעט בכלל, בטח שלא ביחד)
יש לנו איזה סדר של שירים שאנחנו שומעים, לפעמים פעם אחת ולפעמים יותר
את ״תרגיל בהתעוררות״ אנחנו  שומעים יותר מפעמיים. זה אף פעם לא יותר מדי.
ולילה אחרון בלונדון זה בכלל השיר של ינאי, כי כשהוא התחיל את השנת שירות בנצרת עילית, אז בזמן שטיפסנו עם המכונית ברחוב שהיה שקט במיוחד בשבת ההיא כשנסענו לעזור לסדר את הדירה, הוא התנגן, וחשבתי, הכל נכון, חוץ מה״משורר״, צריך פשוט להחליף ל״צייר״ והשיר על ינאי שלי, הקסם הזה, שאיזה מזל שהוא אחד מתוך ארבעה.

%d7%94%d7%90%d7%a0%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%a1%d7%98

בקיצור, מישהו אמר לי שכששלומי מופיע, הוא מנגן את השירים ככה שאי אפשר לשיר איתו.
זין. שרתי, כמעט את הכל, בשקט, כי באמת מקהלת קהל לא ממש עובדת אצלו, אבל אפשר, בין הטיפות, יותר נכון בין הליטופים והמכות שהוא מעניק סלש מחטיף לפסנתר.
אני אוהבת אותו עוד מפעם, כשגרתי ביפן, והוא היה לי במיני דיסק עם אריק, דניאלה, עמוק ורון חוסך לנסיעה בניו יורק את זה דוקא הוא לא שר בהופעה, וזה שיר שאני מה-זה-אוהבת, הכי אהבתי אותו כשגרנו בטוקיו והייתי נוסעת ברכבות בעיר, אי אפשר לגור בטוקיו בלי לחרוש אותה ברכבות, מקשיבה לו ומחייכת.
אז היה רגע מכושף בהופעה, כששלומי שר את לילה אחרון בלונדון, וחשבתי גם מה החייל הטרי שלי, שהיום זאת השבת הראשונה שהוא נשאר בצבא אבר עושה.
(השבוע התכתבתי איתו, והוא כתב לי ״אני מנצל את שעת הת״ש כדי לצייר״ וחשבתי לי איזה מזל שבאמת הוא הילד שלי)
ועל זה שאת השיר שאני הכי אוהבת מהאלבום האחרון שלו הוא לא שר בהופעה, נינט שרה אותו, והנה הוא כאן, למטה, תיכף
וליתר בטחון, ארגנתי לכם רשימת השמעה קטנה עם השירים המדוברים פה,  אחד יותר, אחד פחות.
ובסוף בסוף, אם הייתי צריכה לחזור שוב על אתמול, כמו שהוא, הילדות בסטודיו שהכינו דברים קטנים ומתוקים, ארוחת צהריים עם אמא שלי, צהריים סרוג כזה עם שמש שנכנסה מהחלון של הסטודיו, והערב, הייתי חוזרת, והולכת להופעה בלב הולם ושמח, ואולי, אם אתם כן מאלה שאוהבים הופעות, כדאי לכם גם.
אולי.

מודעות פרסומת