הנה מגיעים שוב הימים האלה שלפני העונה שמתחלפת.
זה נכון שיש עוד חודשיים, וחודשיים וחצי לפני החגים, אבל אני כבר מתחילה להרגיש את זה בהליכות, השמש שוקעת טיפ-טיפה יותר מוקדם, וזורחת טיפ-טיפה יותר מאוחר, וכל מיני זיקוקי דינור של משווקים מזכירים לי שזה הזמן לחשוב על מתנות-חג לעובדים, או, אם אני מנהלת עסק נכון, זה הזמן לשווק מתנות-חג לעובדים*
יש לי שבוע. שבוע אחרון עם הילדה הקטנה לפני שהיא יוצאת לשנת שירות.
שבוע של תכניות, שכמו מזלג עם פיתוחים מתחילות מהידית עם הקפה בבוקר בבית, ואחר כך שולחות זרועות למקומות אחרים, קפה עם חברות (שלה) קפה עם אמא (שלה ושלי, וגם אבא שלי) קניות של דברים ש״חייבת, אמא אני חייבת את זה לקומונה״.
בחלק נצליח, באחרים ניכשל.
והזמן שעול הילדים המתרוצצים בבית פינו לי במחשבות מדפדף על קטעי קטעים מהילדות שלהם שמבליחים בהירים ומטושטשים, כהים עד אין זיכרון ובהירים, כאילו זה קורה עכשיו.
לפני בדיוק עשרים ושש שנים הייתי בסוף הריון, מתוך ארבעת ההריונות שעברתי זה היה מורט עצבים במיוחד. בעיקר כי היה אז בבית עוד ילד בן שנה ותשעה חודשים, וכי הכובד בעמק הירדן על התפר שבין יולי ואוגוסט היה בלתי נסבל.
בסוף הוא הגיע. הגיח לעולם במשקל עודף (ביחס למשקלה של האם לפני ההריון) ובתביעה מופרזת לחלב אם.
לפעמים רק זה מה שבא לי לספר לכם, ילדים:
זה היה בוקר חמישי, חמש בבוקר כזה,  סבא ירח הבטיח לי (מה זה הבטיח, הבטיח בזנ״ט!) ערב קודם, היתה לנו התערבות שאם אני יולדת מחר בבוקר כמו שהוא אמר הוא יבוא בעצמו לשמור על אמרי.
אבא כבר יצא למדגה, ולא היו אז טלפונים ניידים, ואני הרגשתי כאבים בבטן, והייתי בטוחה שאכלתי משהו לא טוב, ואז הכאבים הלכו וחזרו, והבנתי שאלו צירים. אז במ-ז-ל גדול, תפסתי את אבא בטלפון של המחסן של המדגה לפני שהוא יצא לבריכות הדגים (כן, כן, טלפונים רגילים עם חוט וחוגה כבר היו) ואמרתי לו שנראה לי שזה זה.
הטראומה הקלה מרגע שהגענו לבית החולים ועד שהתינוק הענק יצא מהבטן שלי (לא, זאת לא היתה חסידה, ועכשיו אני קצת מצטערת שלא תיקנתי את האגדה הזאת קודם) נשכחה, אבל האמת היא שהכל קרה כל כך כל כך מהר, שלפני ארוחת הבוקר אבא כבר שכב מתחת לאיזו עגלה (של חקלאים, לא של תינוקות) ותיקן ציר (דו, כנראה) בשלווה גדולה וחיוך, וחברות שלי שחלפו על פניו בדרך לחדר האוכל שאלו אותו ״היי, מה עם עידית?״ והוא משך את עצמו מתחת לעגלה, מברג שוודי ביד האחת ומברגה בשניה ואמר ״ילדה, זאת אומרת. נולד״ והחליק את עצמו חזרה פנימה.
בסוף, עד שהבנתי שזאת באמת הולכת להיות היום לידה ותפסתי את אבא בטלפון, התקשרתי לסבא וסבתא והערתי אותם, נחשו מי בא לשמור על אמרי (נכון, סבתא).
ביום שישי האחרון לקחתי את הרך הנולד ואת אשתו לראות את דנה ברגר בהופעה.
הם ישבו לידי מחובקים, בצד השני ישבו הדודים שלהם, גם מחובקים.
זאת היתה הופעה קטנה ואינטימית ממש, ודנה פרפורמרית מעולה. באמת.
הסתכלתי עליו בזמן שהיא שרה, ילד שגדל נורא, ש״עד הקצה״ היה אחד האלבומים הכי מושמעים בבית כשהיה בערך בן תשע, ודמיינתי איך כשדנה תרד מהבמה אחרי ההדרן אני אקח אותה ביד ואצביע על הילד הזה שהיה מקשיב לשירים שלה בבית שלנו בטוקיו, וכמעט שלא הולך אתי להופעות, אבל הנה, הוא כאן, עם אישתו. בעוד ארבעה ימים יש לו יום הולדת ובכלל כמעט את כל השירים שלך הייתי שרה פעם לאבא שלו באוזן.
אחר כך הוא אמר לי אמא, השירים האלה מזכירים לי את התקופה שלפני שחזרנו לארץ.

בתמונות ילדים קטנים אחרי מקלחת, וקצת יותר גדולים מרוכזים בטלויזיה על הספה בבית בנישיגהרה, טוקיו

אמא וילדים בהאוןילדים-בנישיגהרה

וסבא ירח במעיין שהוא מטפח כבר מ-1999, ושבימים נעימים אנחנו ועוד רבים טובלים בו כבר מ-2002, והוא דוקא כן שמר עליכם כשהייתם קטנים, והרבה, ועדיין שומר על הנכדים שלו.
בכלל, ילדים, בהתערבות בסוף הוא ניצח בענק.

 

 

 

 

מודעות פרסומת