כל פעם שאני מכינה לעצמי קפה בבוקר כשאתה לא בארץ.
כי תמיד כשאתה בארץ אתה אומר שאם עכשיו אתייצב מחוץ לחדר יהיה לי קפה. אף פעם לא ליד המיטה.
אבל תמיד בידיים שלך שאם בכלל התאהבתי, זה היה בגלל העצם הבולטת בשורש כף היד, שהיא כמו קלוויקולה, אבל בשורש כף היד שלך.
אז הבוקר הכנתי לי קפה לבד, הסעתי את הכוס של הפועלים השקופה, לא הנמוכה, זאת הגבוהה על השיש הכחול שעוד מעט כבר לא יהיה שלנו, הוצאתי כפית באוטומטיות מהמגירה, העמסתי עליה הר של טסטרז וחשבתי לעצמי ״חוצפה״ ככה חשבתי ״בכל פעם שאני מכינה את הקפה לעצמי בעצמי אתה צריך לעצום עיניים איפה שאתה בעולם ולהגיד תודה״.
אני לא יודעת אם התאהבתי, אז בכל פעם שיש את הריקוד הזה של הכנת הקפה מול החלון אני סופרת את הלילות של עד שתחזור. זה יותר משתי ידיים. יותר מדי.
וכשתחזור אני מבטיחה להכין לך ולעצמי בבוקר הראשון, ואני מבטיחה להגיד שבעצם אני מתחרטת ותכין אתה. ושבכלל אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך, אז אני חושבת שבכל פעם שאני מכינה לעצמי קפה, בחוץ אור ואני חושבת שכשתחזור יהיה לילה ואתה תיכנס.
אני אשמע את המונית מתרחקת וארוץ לכניסה ויהיה לי את החיוך הזה שאני מרגישה כנראה מבפנים, ואתה תיכנס גורר את המזוודה על גלגלים, מרים את העיניים שמיד בתוכן אמצא את הלב שלי.
ואז אני אלך להכין לנו קפה
מודעות פרסומת