הצל של הכתיבה

עשירית מהמחשבות שלי אני אומרת בקול לעצמי.
אני לא גאה בזה, הלוואי שהייתי מצליחה לדבר אל עצמי ולענות לעצמי יותר, אבל בינתיים זה ככה, והחיים והזמן כשהם מתמלאים, אני מבינה שמה שאני עכשיו – זאת מי שאני, לא האמא לארבעה שהיתה הולכת וחוזרת, מכינה, ושוטפת, מקלחת ועוזרת.
אבל דברים שקורים משאירים סימן, כל מיני סימנים, כי יש דברים שהתקשורת שלנו מבפנים מפרשת כך ואחרת, אתם יודעים, אם אני אקלל אתכם ביפנית, בפנים רגועות ומחייכות, לא יהיה לכם מושג שזאת קללה, נכון?
בפעם הראשונה שהבנתי את משמעות המקרה שקרה לי, זה היה כשעלה לכותרות סיפור ינון מגל.
לכאורה, הוא לא עשה שום דבר שעבר את הגבול, שום גבול, כמו שהוא נתפס עד לפני כמה שנים, אבל משהו התהפך.
ופתאום, אנחנו יודעות בדיוק איך אנחנו מוכנות שידברו אלינו, יתנהגו איתנו, ירצו בקרבתינו.
מתחילות להיות לנו פנים אמיתיות, ומחשבה ורצון מאחוריהן.
אז אני מבינה מה היה, אבל קם און, החיים, והילדים גדלים, ויש לי עבודה שאני אוהבת, למה להעיר שדים, למי זה טוב?
בפרק אחד של Suits מייק, שהוא עורך דין צעיר שניתב את דרכו בדרך מאוד לא שגרתית אל חברה מבוססת של עורכי דין שיושבת בניו יורק מפתיע את אחת הלקוחות כשהוא מתאר לה את התגובה שלנו אחרי שמישהו מאוד קרוב מת.
בהתחלה, אתה כל הזמן חושב על זה, שנתיים שלוש, זה מעסיק אותך כל הזמן, אחר כך אתה מצליח להכניס פרטים לחיים שלך, ואז נהיים החיים שלך והאבל מוצא את המקום שלו.
ואז, יום אחד, בלי הכנה מוקדמת, משהו מזכיר לך וזה זורק אותך.
ריח של משהו, שיר, טעם בפה, ואתה שם, במקום של לפני שזה קרה.
אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא.

ביום חמישי הלכתי לראות את אישה עובדת לבד.
כדי לא לספיילר בכלל, רק אגיד שיש משהו מאוד אמין בדמויות, ובאמצע משהו מתהפך. הדמויות נשארות אמינות, נורא קשה לי להגיד את זה, אבל זה נכון.
הלכתי לבד, זה כמעט לא קורה לי, ואחר כך ישבתי לאכול, וחזרתי הביתה.
ביום שישי הרגשתי פתאום לא טוב.
זה היה בצהריים, והמילה וירוס עברה מעלי, אבל לא היה לי חום ולא שום תופעות של וירוס, רק בטן מציקה, לא וירוס.
יצאתי מזה סופית בשבת בערב, אחרי המון שעות שינה, תה, וסידרה שגמעתי בטלויזיה, חיים של אחרים, גם כשהם fucked-up זה הכי טוב.

בשבת אחר הצהריים הבנתי פתאום את ההקשר.
אני אומרת פתאום, כי זה קרה פתאום, תוך כדי התכתבות עם חברה הבנתי.
הכי קל זה להשתיק דברים בבטן באיזה הגיון-לא שלי.
הכי קל בעולם זה להקשיב לא׳ כשהוא אומר לי עידה תתקדמי, כולו אהבה, ושנינו ידיעה שאין באמת כתובת לסיפורים כאלה.

כמו של ינון מגל
ושלא משנה איך אבקש לבטא את זה, אני יוצאת לא טוב.

יום ראשון, פה עדיין חושך, בצד השני של הכדור, כשהשמש עוד מנשקת את האופק אני מתכתבת עם א׳ שמתפלא על השעה ״את אף פעם לא ערה בשעות האלה״
״כן״ אני מקלידה ומחייכת ״ישנתי רוב היום אתמול, אז עכשיו אני ערה״
אני מדמיינת אותו מגיע עם האופניים בסוף הרכיבה, עוצר אותם ומסיר את הקסדה. את הידיים שלו מחזיקות את הספל עם הקפה שמכינים לו ואת העיניים שלו, שלפעמים הן ירוקות, לפעמים חומות, ולפעמים ירוקות חומות גומעות את האופק.
הוא בסן פרנסיסקו והחיוך שלו מגיע עד כאן.
פרופורציות

אני מסתובבת, וחוזרת לישון