רק לרקוד

בערב עוד לא ידעתי אם אסע בבוקר.
לאחותי יש כנפי קסם שקופות כשהיא מודיעה שבעוד שבועיים נוסעים לבקר את החייל, ואז בעוד שבוע, ויומיים.
וביום שישי בערב, כשהיא שאלה מי נוסע איתנו מחר, וידעתי שנצא מוקדם חשבתי הרבה לפני שעניתי לה.
אבל בבוקר התעוררתי חדשה, ואחרי הקפה נכנסתי למכונית, אבא שלי עם תשבץ הגיון במושב לצדי, אמא שלי ליד אחותי והדרך דרומה לבסיס שהאחיין שלנו משרת בו מזכירה את הדרך חזרה הביתה מתל אביב לערד כשהיינו ילדות.
הירוק מבהיר ומאבד מהברק, קווים צהובים אבסטרקטיים של צמחיה משתלטים עליו והופ, אנחנו במדבר, עם הנוף והאקלים שאליו בערך נולדנו.
אני עדיין משוויצה כשברדיו יש שיר שאת כל המלים שלו אני יודעת בעל פה,
ותמיד כשמתנגן שיר מתוך התקליט של שלום חנוך אדם בתוך עצמו אני ממלמלת בשקט או בקול שאת זה סבתא שלי קנתה לי ליום הולדת כשהייתי בת 14.
(פעם אחת אמא שלי אמרה שהיא חצתה עם סבתא את הכביש ל״בית התקליט״ האגדי והיא בחרה וסבתא שילמה, אבל בשבילי זה תמיד מתנה מסבתא שלי)
בכניסה לבסיס אנחנו עוצרים ומוסרים תעודות זהות לש״ג. יש לו מצב רוח טוב וזה קצת נראה שתיכף אמא שלי תפתח את הדלת ותגיד לו להיכנס ולהצטרף אלינו, מה שבהחלט יכול לקרות.
ואנחנו בפנים, החייל מקבל אותנו כמו חתן בר מצווה, יש לו מליון סיפורים, המון ילדים, ודודים מסביב, והשיחה מישירה ומצטלבת.
כל המשפחות המאושרות מאושרות באותה הדרך, ואני קולטת מרחוק, בשולחן שנראה בדיוק כמו השולחן שלנו אישה אחת עם תלתלים שמסתכלת עלינו כשאחותי מוציאה עוגה, ועוד אחת מתוך עטיפה, בהתחלה אנחנו שרים בשקט ״אין אין אין חגיגה״
ואז מישהו שואל אם אפשר שמח, ואנחנו מנהלות ביד רמה מקהלה ששרה היום יום הולדת שאפשר עד באר-שבע לשמוע.
אני מסתכלת מרחוק על האישה שעצרה לרגע הכל, ביד אחת יש לה עוגה וביד השניה כוס עם קפה, העיניים שלה עלינו, ובא לי ללכת ולהגיד לה את לא יודעת, אף פעם אי אפשר לדעת מי באמת אוהב את מי, מי קיבל אתמול ציון לא טוב במבחן, מי בדיוק התחיל לקחת אנטיביוטיקה, מי נעקץ לפני כמה ימים מדבורה והנפיחות לא יורדת, מי לקחה בבוקר אופטלגין כי התעוררה עם כאב ראש שאפילו הקפה לא מחק, מרחוק אי אפשר לראות את זה, מרחוק את לא יודעת כלום, גם אני, העוגה ביד שלך נראית לי טעימה, וחמש ילדות יושבות לידך על מחצלת ומשחקות טאקי, מכאן לאף אחת מהן אין לב שבור.

אחר כך אספנו הכל, נפרדנו יפה, משכנו את השיחה מדלגים מצל אל צל, יובל בא לתת לי חיבוק, ואני הלכתי לחבק שוב את נעמי שנורא עזרה לי עם הטלפון, ולאלה שעוד נשארו מרחוק הפרחתי מחזיקה ביד השניה שקית לזבל מלא נשיקות באויר, ושוב נכנסתי לאוטו, אחותי נוהגת, אמא שלי במושב לידה, אבא שלי לידי.
ורק השיר ששמענו בדרך למדבר, זה שאני יודעת את כל המלים שלו בעל פה ואפילו שעכשיו כבר שומעים מוזיקה אחרת

לא יוצא לי מהראש