אנחנו יש לנו קלישאות, לא׳ ולי, אפשר לראות את האף עולה למעלה, לא באמת, זאת תנועה קטנטונת כזאת, שמה שחשוב זה החיים עצמם, וטקס, מה זה טקס, זה לא אומר לנו משהו באמת.
החיים הם החיים וזהו.
אני חושבת שביום שאנחנו מפסיקים ללמוד, אנחנו מפסיקים להתפתח ולגדול, וכל עוד אנחנו לומדים, גם דברים קטנים (כמו סריגה, אבל זה לא באמת קשור)
המחשבה שלנו מתפתחת, מתהפכת על עצמה, גדלה.
מלמדים אותי שיעור, הילדים שלי, גם במה שקורה ביניהם
(אחים, עשר שניות אחרי היציאה מהבטן אני משננתת באוזניהם את זה: ״האחים שלכם, זה מה שיש לכם בעולם״
וזה עובד, מסתבר)
והילד שלי ובת הזוג שלו עושים דרך יפה.
מעניינת, הם חוקרים את הדבר הזה שנקרא חתונה, מדייקים אותו, מגדירים אותו במלים שלהם, מלמדים אותי את השיעור של החיים.
ביום שלישי, כשהם יעמדו מתחת לחופה ונברך אותם בשני משפטים יעברו לי חיצים דמיוניים מעל הראש, בסוף, זה באמת שלהם, שלו ושלה,
אנחנו כאן בשביל לחבק ולהגיד שאנחנו נורא אוהבים.


כשקולולם פרסמו את מכירת הכרטיסים שלהם לפני חודש וקצת אחותי שלחה הודעה בקבוצה של האמהות והאחיות.
אני מתקשה להגיד כן לאירועים שיש בהם המוני אנשים, אז היססתי, אבל חשבתי שאולי כדאי, ובסוף אמרתי כן,
בלילה של חמישי, אחרי שחזרנו מיד לשריון בלטרון, שם התקיים האירוע לפני שבוע נכנסתי אל הדף שלהם, בזהירות, בודקת שאף אחד לא מסתכל עלי ורואה שחלק מהלב שלי כבר שם,
חברה של אחותי הצטרפה אלינו, והשיר שהוקלט היה
יש בי אהבה של ארקדי דוכין.
בכניסה קיבלנו דפים, יש בסך הכל שני קולות, ואנחנו היינו בצד של קול ראשון,
העיבוד הגאוני משחק בין השיר והרמוניות קוליות בשני הקולות, וזאת חוויה כל כך טובה ללמוד אותם ולשיר, לחשוב אהבה ולדמיין אותה.
תפסנו מקום שורה אחת לפני הדשא למעלה, מלפנינו התיישבה משפחה עם המון ילדים ונכדים, ומאחורינו זוג עם שני ילדים שהצעיר מביניהם אלרגי לבוטנים.
אלרגי לנשימה של כל מה שיש בו בוטנים.
בדיוק מה שקראתם.
כל רחש שקית שנפתחה הקפיצה את האמא להגיד בשקט ובחיוך
״יש בזה בוטנים, והילד אלרגי״
אנחנו היינו מוקסמות, מהשקט, והציות לבקשה, ומהמשפחה שלא הפסיקה לחייך, כל הזמן הגנבנו אליהם מבטים, איזו דרך יפה כשאין ברירה.

יש לי חברה שאומרת שהגיע הזמן שלי להיפרד מהפחד להיות בתוך קהל גדול, כי אני כבר הולכת להופעות ונהנית, וזה כבר לא כל כך קשה לי, כמו שזה נראה.
ההתקהלות היתה לי בסדר, התיישבתי עם האחיות שלי למעלה ויש משהו מרגיע בלראות את הכל מרחוק, אבל משהו הפריע לי (בדיוק בחיבור של הידיים לנמסטה, אבל בבטן), וניסיתי פשוט להיות אני, לסרוג קצת ולנשום.
ואז, כשהתחלנו לשיר, הכל נעלם.
אז אפשר להגיד שלפעמים אני יכולה להיפרד מהדבר הזה.



הלכתי לקחת אתמול את השמלה שאיתה אני אהיה אמא של החתן.
מדדתי אותה עם הנעליים, אותן נאלצתי להחליף, כי אלה שבחרתי היו גדולות מדי, ואז, נעולה בזוג שבחרתי צעדתי אל המכונית, מתלבטת אם אני על סף בכי כי הן לא נוחות, או בגלל שבכל זאת הן סבבה לגמרי, אני הכי גבוהה שאי פעם הייתי על עקב, ואני פשוט קצת מתרגשת וזהו.

ואז, בדרך חזרה הביתה, לפני הבישולים,
הקשבנו לאלון עדר בדרך והילדה אמרה ״את זה אני חייבת להוסיף״
ובלי שהיא שמה לב,
ליטפה את קצה נשימת האושר כמו שהיא עכשיו.