תגיות

, ,

יפעת מחכה לי בקפה, מרחוק אני רואה אותה עם הניגודיות הזאת של התיק הישר כמו סרגלים שעשית מהם מלבן,
בתחתית התיק יש לה ניטים כאלה, לפעמים אני מלטפת את הרצועה ומתחילה לשאול אותה מאיפה הוא, היא הביאה אותו מפריז באחת הנסיעות שלה, ולמרות ששמעתי את הסיפור הזה אלף פעמים אולי, אני אוהבת לשאול אותה שוב, על הכביש הכפול שהיא חצתה באמצע, עוקפת עץ על אי תנועה, כי ראתה בחלון ראווה כובע קש בגוון שמנת כהה והחליטה שבדיוק כזה היא רוצה אבל עד שהגיעה לפתח החנות אישה אחת גבוהה כבר קנתה אותו.
ויפעת, שכבר היתה נורא רעבה הסתובבה בתוך החנות שהיתה כמו מאורת קסם להתגלגל בה עד למטה ולא לצאת 180 מעלות ופתאום ראתה את התיק המושלם הזה, וישר היא החליטה שהוא יהיה שלה.
יפעת מגלגלת באצבעות שלה סיגריה ואני מסתכלת עליה ודרכה במבט של אחת שלא נמצאת פה הידיים של מארק על הגוף שלי בכניסה לדירה שלו החדשה, עד שמצאתי אותה רועדת עליתי לקומה השניה כמו שהוא אמר חושבת עוד פעם שזה לא שווה את זה אבל הגלים בבטן חזקים ממני אז במקום להגיד לו שיעשה העברה בנקאית אני הולכת עד אליו, שומעת את הצליל של משהו נשבר איפשהו בין הצלעות שלי לבטן התחתונה, זאת שבאימון האחרון נתפסה לי כי הקפדתי ממש יפה על לאסוף אותה כשהרמנו רגליים למעלה, ואני שואלת את עצמי אם אספתי כל כך יפה את הבטן בשיעור אז למה עכשיו היא מאיימת להתגלגל החוצה, מה יש בו, מה יש בך מארק, שאני כל הזמן חוזרת ונבלעת מאחורי הגב שלך, וכל פעם חושבת שזאת הפעם האחרונה ושהפעם אצליח גם לא לחזור.
בפעם האחרונה דוקא החזקתי מעמד יפה ממש, חודשיים הוא היה בלונדון ואז כשחזר הילדים פגשו אותו, והביאו צ׳ק ממנו, אחר כך הוא התחיל לעשות העברה בנקאית והסתכלתי על השורה הזאת בחשבון.
שתי שורות וחשבתי מתחת לשתי הצלעות הראשונות שמזל שכל הזמן הילדים שוכחים אצלו דברים, ושאולי אני לא עקבית כי פעם אני אומרת שזאת לא הבעיה שלי ואז פתאום זאת כן הבעיה שלי, והופ, אני אצלו ליד השיש, מכינה לי קפה, בודקת את העציצים, שופכת עליהם מים, מרימה עיניים לתקרה, אומרת לו אני רוצה, עכשיו אני רוצה, ואחרי שהוא נרגע הולכת משם עם הגב אליו בלי לתת לו אפילו נשיקה.
יפעת מכבה את הסיגריה, היא קראה את כל הקבצים האחרונים ששלחתי, עברה על חלק ותיקנה, ויש שם עוד המון עבודה, היא אומרת לי, מעבירה את המאפרה אל השולחן השני, זה שכמעט אף פעם לא יושבים בו, ותמיד שם הן שמות את כל המלח פלפל והמפיות כשממלאות אותם.
ואז היא שואלת אותי מה שלום הבנות ואני אומרת שאני לא יודעת, ושנורא קשה עכשיו עם להיזהר והכל, ואבישג לא כיף לה, ושאנחנו נורא נזהרים, אז כמעט הכל איתה רק בזום, ונוגה לא מאוד עוזרת, היא מרדנית הילדה הזאת, יוצאת ופוגשת חברות, אורי ואני מסבירים לה שזה לא מתאים והיא פוקחת עלינו עיני עגל, מהדקת את הצמידים שהכינה מחוטי רקמה על הרגל ויוצאת החוצה בטריקת דלת.
ואחרי שיש שתיקה והצלחתי להעביר יפה את כל הדברים האלה, שאני יודעת שאין לה מה להגיד עליהם, היא לא מבינה בילדות שבוחרות לשתוק יותר מאשר לדבר, אני מושכת את הנרתיק של הסיגריות שלה לכיוון שלי ופורמת את הקשירה עם המבט רחוק מעבר לגג הרעפים של הבית שמולינו.
״זה נורא דומה לפרק הקודם שכתבת, עם חנות בפריז, שמת לב?״
אני לא עונה, משהה את התשובה, מרחוק אנחנו רואות פקח מתקרב ושתינו מסדרות את המסיכה על הפנים, ואני מעשנת מהצד של המסיכה, ורוצה להגיד שזאת באמת באמת הפעם האחרונה, עם שני ״באמת״ שאני פוגשת את מארק לבד, ושבפרק הקודם ידעתי שאני רוצה עוד פעם.
והיא כבר בתוך הקובץ, מצביעה על הקטע מהפעם הקודמת, זאת שלפני האחרונה, עם ״באמת״ אחד, מסמנת מילה, מוחקת אותה, בעיניים שלי עיגולי מים קטנטנים, שנדמה לי שאף אחד לא רואה נקווים ובבטן אני נפרדת ממנו, מקפלת אותו בין הצלע השניה לשרירים שנתפסו לי באימון. נושפת עשן, מצביעה על המשפט, מזיזה את הראש לצד השני אולי פשוט יקרה לו משהו וכל הבעיות שלי ייפתרו, אני חושבת ומיד כועסת על עצמי על זה.
״יהיה פה בסוף סיפור, מה?״
״כבר יש״ היא מסמנת משפט בתחתית המסך, מניחה אצבעות מיומנות על המקלדת וכותבת אותו שוב.
״כבר יש״