תגיות
הסיבות שבגללן אני לא כותבת רבות ומסועפות. גם אני עובדת, מלא מלא מלא, מלמדת סריגה. כן, זאת לא טעות, וזה מה שאני עושה ברוב השעות שבהן אני עובדת. עד סוף השעות והיום, מלמדת ואוהבת את זה כל כך. יש בזה חוטים ומסרגות, שהם כמו הילדים שלי, אבל מחוברים לי לגוף (הילדים ממש לא, תשאלו את הצעירה בילדיי, לטענתה היא אפילו לא דומה לי)
אז אני רוצה להגיד לכם משהו על תכנון המשפחה וגידול ילדים.
לפני שאמרי נולד, בדיוק התחיל הענין הזה של קורסים של הכנה ללידה.
אני עבדתי בבית ילדים בקיבוץ האון, וממש לא היה זמן לזה. וא׳ עבד במדגה (אז עוד היה מדגה בקיבוץ האון) ועוד יותר לא היה לו זמן, וככה הבטן גדלה וגדלה, ורק כשהיתה ירידת מים שבוע לפני הזמן, והבנו שאין ברירה, צריך לקחת את התיק שהכנו ללידה ולנסוע לפוריה כדי ללדת, רק אז הבנו, שקורס הכנה ללידה זה בעצם אישיו רציני שיש לתת עליו את הדעת.
אז בלהה, המיילדת מתל קציר, שקיבלה את פנינו בפתח מחלקת היולדות עשתה לנו קורס מזורז, ככה היא קראה לזה, עם הדרכה של שאיפות ונשיפות ובסוף, אחרי כמה שעות של צירים כאלה וכאלה, ושאיפות ונשיפות שעוד הספקתי לתרגל, יצא התינוק שאיזה שנתיים לפני זה, ידעתי שאקרא לו אמרי, ועוד מעט הוא יהיה בן 27, בעוד כמה חודשים, ואני, אמא שלו, עוד עושה ענין מזה שלפעמים לא מצליח לי לכתוב….
אחר כך העירו לנו על קורס הכנה ללידה ביפן, גילינו, זה היה דיי קרוב ללידה של ינאי (השלישי)
וגם תדעו לכם אתם, אם במקרה אתם מגיעים ליפן ומתכוונים ללדת שם, אז גילינו (אני גיליתי, ואז סיפרתי את זה לא׳ כי הוא בכלל לא היה הולך אתי לבדיקות-מעקב של ההריון כשגרנו שם)
שאם רוצים ללדת ביפן, צריך לעבור קורס הכנה ללידה.
רק המחשבה על מי יעשה בייביסיטר לגדולים בטוקיו, בזמן שא׳ ואני בקורס הכנה ללידה עם כל מיני אנשים שזה ההריון הראשון שלהם, ומלמדים אותם איך לנשום, ואיזו דרך התינוק עושה עד שהוא יוצא החוצה, כולל להוציא לאמא את הנשמה, עשתה לי כאב ראש, אז מראש אמרתי לרופא, וגם למזכירה הרפואית, והכי ניסיתי לא להישמע סנובית, או שקרנית, שבעצם, בגלל שילדתי כבר פעמים (בבית החולים פוריה בישראל!) אז בעצם אפשר גם בלי קורס.
מי שהציל אותי סופית, היתה חברה שלי, שבמקרה היתה גם בהריון ומטופלת באותו בית החולים, והיא היתה טורחת לספר לרופא ולאחות בכל פעם שהגיעה לבדיקה שעידית מישראל אלופה בללדת, ושזה ממש מיותר בשבילה להירשם לקורס.
ובסוף באמת ילדתי, גם את ינאי וגם את יסמין בלי קורס.
אבל כל הסיפורים האלה לא חסכו לי את ענין החינוך והגידול, וההתייחסות, ובאיזו שעה אני צריכה להתעקש שהם יאכלו, יצחצחו שיניים וילכו למיטה.
ויש עוד כל מיני דברים בדרך, שיעורים (מכה), וטלויזיה, ושבשום פנים ואופן אסור לאכול בסלון. ותדברו יפה לאמא, ותתיחסו יפה לאחים שלכם, והלכתם לסבא וסבתא? לשם שינוי הם לא עסוקים היום וזה ממש חשוב שתעברו שם.
אבל הזמן לא לטובתי, ועם ענין קשב וריכוז כמו שיש לי, לגדל במקביל ארבעה ילדים, שניים מתוכם כבר חולקים כלים נאספים בכיור, ומכונת כביסה בדירה אחרת עם בת זוג, אחת פה, אחד עדיין שם, קוראים לי לבית הספר, ואני כבר שוכחת שבעצם זה יכול להיות רק בענין הילדה, וגם היא בעוד עשרה ימים תתחיל לספור לאחור, שמונה חודשים ופוף, אין לי יותר ילדים בבית הספר.
בקיצור, זה היה חסר אחריות, אבל מאחורי, וארבעתם כבר עם רשיון נהיגה, ורשות להתבטא, כן, גם בכתב.
אחר כך דברים יוצאים מהשליטה שלי, קראתי לפני כמה זמן איפהשהו, אני לא בדיוק זוכרת איפה, שהורים מאושרים כשהם רואים שהילדים שלהם הם גם של העולם, ואני רואה אותם עושים צעדים, שבעיני הם ענקיים בעולם, וכובשת חיוך, ואפילו סומק. בתוך תוכי, אני עוד החברה של אבא שלהם, זאת שכששואלים אותה משהו במקרה, היא מסובבת את הראש לאחור, כדי לראות אל מי מדברים, ואז מכחכחת בגרון כדי שיהיה לה קול כדי להשיב.
ואת הכתיבה הזורמת, זאת שנשלפת מהשרוול אני משאירה לילדים. ממילא זה בא להם בקלות, וככה, כמו בדילוגים של ריקוד, אני מוצאת את עצמי בין המלים שלהם, כמו גשם, כמו הצויו של העונה הזאת ביפן.
אמרי, שהוא הבן שלי, וענבר, החברה שלו מטיילים ביפן עכשיו קצר, פחות מחודש, עד תחילת שנת הלימודים של האוניברסיטה. מצלמים, מתעדים, כותבים, ולוקחים את הלב של אמא איתם לטיול.
היי, בא לי לצעוק להם, תביאו לי משם חוטים.
אבל זה שלהם, ואני קוראת שוב ושוב, מסמיקה לעצמי.
ומחייכת.
מוריטקה צ׳יסטו היא זמרת יפנית ובקיץ שהגענו בו לטוקיו נשמעה בכל מקום שהגענו אליו.
בערב שנחתנו שם לראשונה, 15 ביוני 93 אמרי בן 3 וחצי ותמוז עוד לא בן שנתיים, ארז שלח אותי לחנות שנמצאת מתחת לבית להביא טיטולים וחלב, שיהיו ללילה, ולבוקר. הכל נקי ומצוחצח, יפן, וזה השיר שקיבל את פני.
כתיבת רשות - עידית פארן 