חצי סיפור

תגיות

חלק מסיפור, חצי סיפור, סיפור שלי

יפעת מחכה לי בקפה, מרחוק אני רואה אותה עם הניגודיות הזאת של התיק הישר כמו סרגלים שעשית מהם מלבן,
בתחתית התיק יש לה ניטים כאלה, לפעמים אני מלטפת את הרצועה ומתחילה לשאול אותה מאיפה הוא, היא הביאה אותו מפריז באחת הנסיעות שלה, ולמרות ששמעתי את הסיפור הזה אלף פעמים אולי, אני אוהבת לשאול אותה שוב, על הכביש הכפול שהיא חצתה באמצע, עוקפת עץ על אי תנועה, כי ראתה בחלון ראווה כובע קש בגוון שמנת כהה והחליטה שבדיוק כזה היא רוצה אבל עד שהגיעה לפתח החנות אישה אחת גבוהה כבר קנתה אותו.
ויפעת, שכבר היתה נורא רעבה הסתובבה בתוך החנות שהיתה כמו מאורת קסם להתגלגל בה עד למטה ולא לצאת 180 מעלות ופתאום ראתה את התיק המושלם הזה, וישר היא החליטה שהוא יהיה שלה.
יפעת מגלגלת באצבעות שלה סיגריה ואני מסתכלת עליה ודרכה במבט של אחת שלא נמצאת פה הידיים של מארק על הגוף שלי בכניסה לדירה שלו החדשה, עד שמצאתי אותה רועדת עליתי לקומה השניה כמו שהוא אמר חושבת עוד פעם שזה לא שווה את זה אבל הגלים בבטן חזקים ממני אז במקום להגיד לו שיעשה העברה בנקאית אני הולכת עד אליו, שומעת את הצליל של משהו נשבר איפשהו בין הצלעות שלי לבטן התחתונה, זאת שבאימון האחרון נתפסה לי כי הקפדתי ממש יפה על לאסוף אותה כשהרמנו רגליים למעלה, ואני שואלת את עצמי אם אספתי כל כך יפה את הבטן בשיעור אז למה עכשיו היא מאיימת להתגלגל החוצה, מה יש בו, מה יש בך מארק, שאני כל הזמן חוזרת ונבלעת מאחורי הגב שלך, וכל פעם חושבת שזאת הפעם האחרונה ושהפעם אצליח גם לא לחזור.
בפעם האחרונה דוקא החזקתי מעמד יפה ממש, חודשיים הוא היה בלונדון ואז כשחזר הילדים פגשו אותו, והביאו צ׳ק ממנו, אחר כך הוא התחיל לעשות העברה בנקאית והסתכלתי על השורה הזאת בחשבון.
שתי שורות וחשבתי מתחת לשתי הצלעות הראשונות שמזל שכל הזמן הילדים שוכחים אצלו דברים, ושאולי אני לא עקבית כי פעם אני אומרת שזאת לא הבעיה שלי ואז פתאום זאת כן הבעיה שלי, והופ, אני אצלו ליד השיש, מכינה לי קפה, בודקת את העציצים, שופכת עליהם מים, מרימה עיניים לתקרה, אומרת לו אני רוצה, עכשיו אני רוצה, ואחרי שהוא נרגע הולכת משם עם הגב אליו בלי לתת לו אפילו נשיקה.
יפעת מכבה את הסיגריה, היא קראה את כל הקבצים האחרונים ששלחתי, עברה על חלק ותיקנה, ויש שם עוד המון עבודה, היא אומרת לי, מעבירה את המאפרה אל השולחן השני, זה שכמעט אף פעם לא יושבים בו, ותמיד שם הן שמות את כל המלח פלפל והמפיות כשממלאות אותם.
ואז היא שואלת אותי מה שלום הבנות ואני אומרת שאני לא יודעת, ושנורא קשה עכשיו עם להיזהר והכל, ואבישג לא כיף לה, ושאנחנו נורא נזהרים, אז כמעט הכל איתה רק בזום, ונוגה לא מאוד עוזרת, היא מרדנית הילדה הזאת, יוצאת ופוגשת חברות, אורי ואני מסבירים לה שזה לא מתאים והיא פוקחת עלינו עיני עגל, מהדקת את הצמידים שהכינה מחוטי רקמה על הרגל ויוצאת החוצה בטריקת דלת.
ואחרי שיש שתיקה והצלחתי להעביר יפה את כל הדברים האלה, שאני יודעת שאין לה מה להגיד עליהם, היא לא מבינה בילדות שבוחרות לשתוק יותר מאשר לדבר, אני מושכת את הנרתיק של הסיגריות שלה לכיוון שלי ופורמת את הקשירה עם המבט רחוק מעבר לגג הרעפים של הבית שמולינו.
״זה נורא דומה לפרק הקודם שכתבת, עם חנות בפריז, שמת לב?״
אני לא עונה, משהה את התשובה, מרחוק אנחנו רואות פקח מתקרב ושתינו מסדרות את המסיכה על הפנים, ואני מעשנת מהצד של המסיכה, ורוצה להגיד שזאת באמת באמת הפעם האחרונה, עם שני ״באמת״ שאני פוגשת את מארק לבד, ושבפרק הקודם ידעתי שאני רוצה עוד פעם.
והיא כבר בתוך הקובץ, מצביעה על הקטע מהפעם הקודמת, זאת שלפני האחרונה, עם ״באמת״ אחד, מסמנת מילה, מוחקת אותה, בעיניים שלי עיגולי מים קטנטנים, שנדמה לי שאף אחד לא רואה נקווים ובבטן אני נפרדת ממנו, מקפלת אותו בין הצלע השניה לשרירים שנתפסו לי באימון. נושפת עשן, מצביעה על המשפט, מזיזה את הראש לצד השני אולי פשוט יקרה לו משהו וכל הבעיות שלי ייפתרו, אני חושבת ומיד כועסת על עצמי על זה.
״יהיה פה בסוף סיפור, מה?״
״כבר יש״ היא מסמנת משפט בתחתית המסך, מניחה אצבעות מיומנות על המקלדת וכותבת אותו שוב.
״כבר יש״

יפול בעריכה

תגיות

זה רק סיפור, כתיבה

בקצה של המסדרון של השיש שלו במטבח עומדת מכונת קפה שהוא הפעיל אולי פעמיים, אז אני ניגשת אליה ומחפשת את הכפתור שפותח את המכסה של הקפסולות, אבל המחשבות שלי מתפזרות ואני אוספת אותן, לפחות ככה זה נדמה לי, עם הידיים שלו שמחבקות לי את הבטן, ואני מסתובבת ימינה ומכינה לעצמי טסטרז חזק.
אין באמת מסדרון על השיש אצלו, יש חלון שפונה אל הגינה, ועל האדן עציצים של בזיליקום ונענע, יש צנצנת ריבת תותים בצבע בורדו כמעט כהה שאחות שלו הכינה לו, ומעל המכסה הסגור כפית, ולידה שלוש צלחות קטנות מונחות אחת על השניה, ולחמניה שהתייבשה, וכשהוא מבחין בה הוא תופס אותה וזורק לפח, ואז דוחף בעדינות את הקפה שהכנתי לי בספל עם ציור של חד קרן ומשעין אותי על השיש.

כמה ימים לפני זה עופרי נכנס באחר צהריים אחד טרם חשיכה הביתה, השמש השתכשכה מרחוק בין הענפים של הדקל, ומצאתי את עצמי עוקבת אחרי הצעדים הגדולים שלו, עקבות של בוץ נושרות בלי קול מהנעליים על המרצפות הקרירות.
אני קושרת מבפנים את ההערות מחמיצה בלב למה אתה מטנף ככה את הרצפה, כל הזמן צריך לנקות פה, אולי תסתכלו ותעבירו מטאטא אחריכם ילדים, ואז הוא אמר אבא התקשר, יש איזו בעיה עם התשלום של החוג כדורסל והוא אמר שהוא ידבר איתך על זה, וכשהוא אמר אבא ובדיוק הסתובבתי כדי לקחת את המטאטא נפל לי משהו בתוך הבטן, אני יודעת שאף אחד לא שמע, זה לא הגיוני שמישהו שמע, זה לא משהו שקורה, ששומעים דבר כזה בין הבטן ללב שלך, כשהוא נופל.
אמא שלי אומרת שכשמנקים, מבריקים גם את המצפון, אז אני מתחילה לטאטא, ואז נשמע הרעש של התיק מוטח על הרצפה בחדר של עופרי, והוא יוצא החוצה בטיסה, עם חיוך שהוא רק שלו, חוטף לי את המטאטא מהיד, מעביר אותו בתנועות מהירות גם אל החלק שלא התלכלך כשהוא נכנס, מתחת לשולחן בסלון, ליד החלון הגדול, מזיז את העציץ בפינה הרחוקה, משקיע, מה עובר לו בראש, אני חושבת כשאני מסתכלת על הילד הזה עם הרגליים של הכדורסלן, שאני יודעת שבסוף יתגייס כמו מלח הארץ, אבל עכשיו הוא לקראת הסוף של י״א, מנסה לאסוף ידידות, להביט במראה ולהסתדר עם זה, או לפחות לעוף משם מהר.
בעריכה הסופית, יפעת העורכת תגיד שכבר סיפרתי שנוגה ואבישג בכיתה ה׳, ושנוגה גבוהה מאבישג כמעט בחצי ראש והיא רגילה לגמרי, אבל כשבאות אליה חברות אני מבקשת שיקחו איתן גם את אבישג, ולפעמים אני לא מבקשת, רק מתפללת ש.
עוד היא תגיד שצריך לעבור על כמה מהפעלים, ושחלק מהקטעים לא ערוכים טוב, שאני קשוחה, ופריקית של שליטה, ושהיא מבינה שאני רוצה לספר סיפור אבל לפעמים השטף כמו שהוא בראש שלי לא עובר באופן קוהרנטי אל הקוראים ואני אגחך, ואסמיק, ואסיר מעלי את הז׳קט החדש שקניתי לא מזמן ברומא כשנסעתי לשם עם אורי, ההורים שלי נשארו עם הבנות, עופרי סירב לשתף עם זה פעולה, הוא אמר שחברים ישנו איתו ורועי נשאר בצבא, וכשהוא יצא ההורים שלי אספו אותו מהתחנה ישר הביתה.
והיו לי שם רגעים מכוננים עם אורי כי היינו עם עצמינו, כי היה לנו קפה איטלקי בבקרים, וזה השאיר את אורי בלי מלים, אחר כך פעמיים היינו בדרך למוזיאון שאי אפשר היה להיכנס אליו, צריך להזמין כרטיסים באינטרנט מראש, ופעם אחת נקלענו לאיזה רחוב שהיה כל כך יפה, שלא היה אכפת לנו שלא היינו בשום מקום משמעותי לאותו היום, ובצהריים חזרנו למלון, לפני שיצאנו שוב אל הגשר הזה הרחוק וכי יכולתי לחשוב בלי הצורך לכתוב, יכולתי ללכת ברחוב ולראות אנשים לבושים יפה לעבודה, ולהיזכר שכל זה לא נוגע לי, ויכולתי לסחוב את אורי מאחורי קיר מסתתר, למשוך אותו אלי, לנקב את העיניים שלו בקרניים דמיוניות שיצאו מהעיניים שלי ולנשק אותו על הפה, ועל הלחי וגם על הצואר.
וכשמדדתי בחנות את הז׳קט, המוכרת שמעה שאנחנו מדברים עברית וניגשה אלינו בהתרגשות, המשפחה שלי בישראל, מוציאה את הנייד שלה, מראה לנו תמונות, הנה אח שלי עם הילדים מחופשים לפורים הוא עשה לי סימן עם הראש שזה בא עלי ממש יפה, ואמרתי לה להכניס לשקית גם את המכנסיים
״אבל לא מדדת אותם, תמדדי״
״תכניסי, אני קונה את שניהם״
ויצאנו משם .

ואז, יום אחרי שחזרנו סיננתי אותה, הילית אמרה שאי אפשר לעשות כזה דבר, היא העורכת שלך, את חייבת לחזור אליה ואני אמרתי לה עורכת עורכת, יש לי ארבעה ילדים בבית, ובנזוג, שניים מהילדים לא שלו, אין לי כוחות יותר לנסוע ולחזור, וגם לעשות את ההפרדה הזאת, ולכי תגדלי את ילדה שלפעמים את צריכה לחפור בכפית כדי להבין אם היא הוציאה מילה אחת במשך כל היום בבית ספר (לא בא לי לכתוב ״בית הספר״, בא לי לצרוח!) ואת יודעת איזה בלגן יש בחנות? וסגרתי את הטלפון.

בערב אני מסמסת למארק, מה רצית מהילד, אני כותבת לו, הלב שלי דופק כמו שאסור לו, אבל זה האבא של שניים מהילדים שלי, ואנחנו ביחסים טובים, כמו שאומרים, וגם אסור לי להתעלם ממנו, והוא עונה לי, סתם, העברתי את ההוראת קבע, והמזכירה של המתנס התקשרה אלי, מחר בבוקר אני מסדר את זה, אל תדאגי, ושולח לי חיוך כזה עם נשיקה.
ואז ביום רביעי כשאני חותכת מוקדם מהחנות, אני מוצאת את עצמי נועצת מבט מלווה יד שלרגע עזבה את המתניים שלי והיא מעיפה לחמניה יבשה אל הפח בזמן שאני מכינה לי טסטרז על השיש שלו, מה, הוא לא ידע שעוד מעט אני מגיעה ושצריך להעיף את זה? אני שואלת את עצמי.
והוא מלטף אותי מאחורה, מקלף ממני את הז׳קט שקניתי עם אורי ברומא, לוחש לי דברים שאני לא מבינה על האוזן, כולא לי את הנשימה.
לפחות הייתי יכולה לכתוב על זה, אני אומרת לו.
הנה, יש לך ים מה לכתוב, מושך אותי ביד אל המיטה הגדולה הלבנה, מגביר את המוזיקה, הטלפון שלי מונח על השיש, שיחה מהבהבת מיפעת שאני מפספסת.

עלאק לא קוהרנטית.

מלים שאמרתי אחרי זה

בפעם האחרונה שהיתה, והאור היה בהיר עם העננים כבר קצת של סתיו ובבוקר כשלבשתי את החצאית דמיינתי איך זה קורה בדיוק בסוף כמו שבאמת היה על המיטה שכמעט השלכת אותי עליה, אבל לפני זה שתינו בנחת את הקפה ומתחת לשולחן צבטת בין הרגל שלי ומושב הכסא את היד שלך עמוק יותר ויותר וכשהושטת את הכפית עם ביס שישרת מעוגת גבינה צחורה העיניים שלי נעצרו בתוך שלך ובשפתים עשיתי לך תנועות של מילים שכאילו אמרתי  לפני שפיסקתי אותן בשביל לתת לכפית עם העוגה לחדור ביניהן. אחר כך משכנו את עצמינו לתוך החדר שהיה חשוך כי השמש נבלעה בין העננים ולא חדר אור מבחוץ והדבקת אותי לקיר, או שאני את עצמי ואותך אלי זה היה כמעט כמו בסרטים שרואים הנשיקות והגישושים של הידיים, כמעט מוגזם לנסות לנחש אילו מהידיים שלך ואלו שלי, ונדבקו שני זוגות השפתיים שלנו אחד אל השני בהטיות של הראשים שלנו לשני הצדדים עד שהראש שלי נשען על הקיר מוטה לימין והלשון שלך חישבה לבקע אותי מבפנים. ורציתי שתנעל את הדלת ותסיט את הוילונות, ושתפשיט אותי ושתיקח כבר חסרת סבלנות שכמוני מחכה למעברי האצבעות שלך בתוך הקפלים של הגוף מכורה לאנחות שאתה מפיק מתוך הנקבים שלי בלי שאני יודעת.
בסוף הפכת אותי כמו שאף פעם לא עשית לפני זה והשלכת על המיטה, ועם כל הבגדים שהיו עליי שהפשלת והזזת כדי להגיע אל גבעת השד השופע זה שהמבט שלך ננעץ עליו ועל זה שלידו לדקות ארוכות לפני שאתה מחליק ועובר אל קו המותן דרך בית השחי אל היד שאתה חייב תמיד לפקוד והתנועה של האגן אני על הבטן ויש משהו בצעקה שלי שמפלחת את הכרית שמולי בקצה העונג הלא מוכר ממקודם שהתכתב עם איך שעשית את זה לי או איך שביקשתי את הדברים ואני כותבת אותם כי לא חשבתי לפני זה שאפשר ככה לאהוב.
ולא ידעתי, גם שאחר כך אני אשכח את מה שאמרתי כשההתכווצויות קטפו אותי כמעט ממך והנחו את שנינו בדרך הזאת שקראת לה אחר כך 'שביל החלב שלי' אני דחפתי אותך וסובבתי אליך את הגב

אין סיכוי בעולם.

שתדע את זה.

בסוף המלים

כמו שהייתי כותבת אותן ולא השתיקה הארוכה, זאת שלעולם לא אסלח לעצמי עליה.
מותחת את הדברים ביני ובינך, ממלאת הררי שקים בחומר שיאטום ויצבע קוים אדומים, מנסה לשכוח אותך, אבי ילדיי הגדולים המבינים פיזיקה מדוייקת אבל כה רכים בשביל להבין איך עובד הלב באמת.

* * * * * * * * * * * * * * *

בבוקר יש רעש של הבנות כשהן מתארגנות, אני מדמיינת אותן רצות בכל הבית, תיק קטן, לא זה של בית הספר מתנפנף ביד של נוגה, אבישג מתנפלת עליה, תופסת אותו ומפילה את שתיהן, משהו נקרע ובכי מכמיר לב עולה אל התקרה.
במציאות הן יושבות שתיהן אל השולחן, אחת מול השניה, אורי מוציא לנוגה חולצת ספורט מהחדר, חצי גוף שלו מציץ מהדלת של החדר שלהן כשהוא מנפנף בחולצה המקופלת היטב ושואל את אבישג אם גם לה יש שיעור ספורט היום.
"יש לי מקהלה, אבא" היא אומרת לו בשקט "אין לי ספורט" ואני עוצמת עיניים לקראת היום הזה שעוד לא התחיל.
רועי עונה לטלפון, לא שמעתי את הצלצול שלו, רק את ה"הלו אבא" ואני מתעלמת והולכת להתאפר כשהוא דופק ביד עדינה על דלת המקלחת, המלבן הלבן ביד שלו
"אבא שלי רוצה לדבר איתך"
אני מגניבה עיניים לחפש את אורי
"אח שלך דיבר איתו כבר?" מחזקת פס שחור על עין ימין,
"כן, דיברנו איתו שנינו" היד שלו מכסה את השפופרת "אמא, אני מאחר להסעה"
אני הופכת את הטלפון על המשטח, בוחנת שוב את העיניים שלי מול המראה ואז מרימה אותו אל האוזן שלי
"היי מארק" האצבע שלי מציירת על האדים שעל המראה לב
'דיני' בצד אחד 'אורי' בצד השני
"מה קורה?"

* * * * * * * * * * * * * * *

בחמש וחצי אני אוספת את נוגה ואבישג מהלית
"רוצה קפה?" היא שואלת אותי, ואני מסובבת את הראש, מרחיקה את המבט להרים שהשמש מנשקת ארוכות ואומרת שהבנים בבית מחכים לנו ואורי עוד מעט חוזר ולא, אנחנו נלך הביתה. אבישג מרימה את יוני בדרך לכניסה, שם מונחים התיקים שלהם
לנוגה יש כתם של שוקולד על החולצה הכחולה ואני מתאפקת לא להעיר לה.
אבישג מורידה את יוני, שנצמד אליה עד שאנחנו מתרחקות אל הצד השני של הדלת הנטרקת בשקט
הלית רצה להרים אותו ואומרת לי חכי רגע.
תני חיבוק.
ורק כשאנחנו ליד דלת המכונית אני שמה לב שאבישג מחזיקה שני תיקי בית ספר ביד,
נוגה, למה היא מחזיקה לך את התיק? אני שואלת והן מחליפות מבטים , האצבעות שלהן הופכות את חגורות הבטיחות, הראש של אבישג למטה, אני צריכה לטפל בזה איך שאנחנו נכנסות הביתה, אני חושבת.
בכניסה לבית אני מריחה ביצים על מחבת. רועי מכין לו ולעופרי
מה קורה ילדים, התיקים של הבנות חובטים ברצפה, יש אוכל שהכנתי לכם אתמול, למה אתם לא בודקים מה יש במקרר לפני שאתם מתחילים את יום העצמאות שלכם על הגז?

* * * * * * * * * * * * * * *

-את יודעת שאני בארץ?
אני מושכת קו כחול כהה על עין שמאל הטלפון מחובק בין הכתף לאוזן שלי
-עכשיו אני יודעת
שתיקה
-אז למה אתה מתקשר בשעה הזאת, אם אתה בארץ?
-כי ידעתי שאחרת לא אתפוס אותך, ושאת צריכה לצאת מהבית
אני שומעת את הנשימות שלו, והמלים המדודות, את העולם שמסתתר מאחוריהן ואת ההתנשפות שלי בזמן שאני מעבירה את המברשת של המייק-אפ על הפנים, וטופחת על הנקודות האדומות, מנורות אזהרה של מטוס לפני נחיתה.
-דיני, אני מתגעגע
אני עוברת אל הסומק
-תסגור, אני אתקשר אליך מהדרך

* * * * * * * * * * * * * * *

איפה עובר הגבול, הגבול שלי, איפה הוא עבר לפני זה?
כבר נשבעתי לעצמי שאני לא מדברת איתו, פעם זה היה כי כבר היתה לו מישהי והוא התחיל חיים, ואחר כך בגלל שאורי ואני הפכנו לצורה אחת, זה קרה לאט, אבל ידעתי שאני רוצה את החיים איתו,
התמונה הזאת של הגב שלו כשהוא שוטף כלים במטבח ואני מחזיקה מגבת לתת לו, מקפלת כביסה של הילדים, שלו, של עצמי ומחייכת.
אחר כך נכנסתי להריון מתוכנן
כל כך רציתי אח קטן לילדים, ילד מאורי, מיזוג מאוזן של הגנים שלנו, סגירה סופית של כל מה שהיה לפני זה,
התחלה של חיים חדשים, שקיות עם בגדי תינוקות של עופרי ורועי חיכו בארון למעלה.
דסי הבטיחה אז שהיא שומרת לי עגלה וכסא לאוטו.
היה לי אותו ממלא את המשקוף כשהוא נכנס לבית הקטן שלנו בתום יום העבודה שלנו, בולע אותי בין שתי כפות ידיים מתפתלת לו על הכתפיים מתחבאת לו בתוך הבטן, הילדים כבר מטפסים עליו בפיסה של העורף והוא מדגדג אותם בעדינות
"היי, תיזהרו על הבטן של אמא, התינוק גדל שם בשקט, הנה תקשיבו"

* * * * * * * * * * * * * * *

בדרך אני מחייגת אליך, בודקת אם האיפור שווה משני הצדדים במראה של המכונית, מהדקת את השפתיים, לודא שהאודם נמרח שווה ולפני שאתה משיב, אני מנחשת את ההמשך
-המצב של אמא שלי לא טוב
הנה פקק של מכוניות שהפולו שלי נעה בתוכו קדימה, מתפתלת ומזיזה את האגן כדי להתיישר בתוך המחרוזת הארוכה בדרך לתל אביב, בחוץ ערפילים מתבהרים ואני מחלישה את הרדיו.
-יש משהו שאני יכולה לעשות, מארק?
-אני לא יודע
הקול שלך רועד ואני שומעת רק את הסוף של המשפט
-אני רוצה אותך לידי

* * * * * * * * * * * * * * *

בכניסה לבית שלהם אתה תופס לי את הצואר ומלטף כמו שמשתקים חיה שתי אצבעות ננעלות ושתיים מטיילות בתנועות קטנות שעוצמות לי את העיניים והופכות לי גלים של ים בין הצלעות לאגן איך אתה רוצה שאגיד משהו כשאתה ככה
רוצה לשתות משהו? כן, מה את רוצה לשתות, דיני? מיץ תפוזים, ומה אתה שותה? אני אשתה אותך, קחי.
אתה מושיט לי כוס עם מיץ כתום ליד ומקרב את לחי ימין שלך אל שמאל שלי בזמן שאני לוגמת.
אנחנו צריכים להפסיק, אני אומרת לך
להפסיק עם מה יד אחת שלך כבר מתחת לחולצה שלי והנשיפה שלי על היד השניה, איך אתה מתכוון לשתות אותי עכשיו?
רעם קטן של החזיה הנפתחת נשמע.
החלומות האלה, שאתה נופל ונופל ונופל, מארק? וכמו שאצלך, עם הכמיהה הזאת לים שאין לה מימוש ופעם, כשעוד היינו מדברים היית מספר לי על החלום הזה שאתה טובע, ובתוך המים אתה חושב על הנשימה הבאה, על הילדים, על המוזיקה שלך, הספר שאתה קורא, ואף פעם לא עלי
ואולי כן, אבל אף פעם לא סיפרת לי
מארק, קוביות לגו צבעוניות, שהילדים עוד משחקים בהן מתפוצצות לי מול העיניים כשהן עצומות, הצבעים שלהם זוהרים
והמחשבה הבהירה שלי מסתנוורת, כמה פעמים אומרים לי בשיעור יוגה להרפות קודם את השרירים האלה, ואחר כך את הנשימה בקול הלבוש של המורה, ואני יכולה למנות לך את האיברים שלי לפי שמות עם איך שאתה מפזר אותם, מפיל חלק מהם בעדינות אל הרצפה, מרפה, ממיס.
לגוף לא כואב, הוא מתרפא ומחלים לפני הרעד הגדול והידיים שלי שתופסות אותך אבל המחשבות.
כואב להן
ואז הן יוצאות לחפש משככי כאבים, כמו מסוממות בולעות את כל מה שהדרך מציעה להן
שהוא נגד כאבים.

* * * * * * * * * * * * * * *

לפני המקלחת אני תופסת את נוגה, נותנת לה יד ולוקחת אותה לסלון
-אמא מה
-מה אמא?
-אמא תגידי
ביד אני תופסת אותה, איפה בדיוק עבור הגבול תגידי?
נוגה את יודעת, הרדיאטור מתגלגל, הפיג'מה שלה מקופלת עליו בזהירות, והיד שלי מהדקת אותה לחמם היטב
לפעמים זה מתאים שאחרים עושים בשבילינו כל מיני דברים, ולפעמים פשוט לא.
-עכשיו אני יכולה ללכת למקלחת, אמא?
-את מבינה מה שאני מנסה להגיד לך?
זה לא טוב שאבישג סוחבת לך את התיק, את היית מוכנה לסחוב לה את התיק על הגב, יחד עם זה שלך?
הרגל שלה דופקת על הרצפה
-את לא מקשיבה לי
-אני מקשיבה לך אמא. אפשר עכשיו ללכת למקלחת?
-אוקיי. תבטיחי לי, שאת לא מכריחה אותה יותר לעשות בשבילך דברים, את רוצה שנקרא לה? או שאת מסוגלת להבטיח לי דבר כזה לבד
-אני לא אבקש ממנה לסחוב לי דברים , אמא. אפשר עכשיו מקלחת?
-לכי
הספה מתקערת תחת הגוף שלי, אני שומעת את הזרם במקלחת ואת הקולות של שתיהן, דלת הכניסה נטרקת והקול של אורי ממלא את הכניסה לבית ואת המסדרון.
ועד שהוא מגיע אל הסלון,
פוסע בלי צעדים-
העיניים שלי כבר עצומות, ואני נרדמת.

דברים שאני לא רוצה שתדע

אני לא רוצה שתדע שטוב לי עם הילדים, בבוקר, כשהשמש עוד לא החליטה מה ללבוש, ורועי מסתובב בסלון, מחפש שלט של טלויזיה, מחזיק שני חיתולי בד שכבר מזמן איבדו את צבעם הלבן, מושיט אחד לעופרי מדדה למטה מהמיטה שלו חצי ישן ומבקש לראות את סמי הכבאי, המוצץ בפה שלו ורועי מדגיש, אני סיימתי עם המוצצים.
אבל לא ככה הוא אומר את זה, מארק, אתה מפסיד אותם לפני שקרני השמש מותחות איברים סופית, בתוך הפוך עם המתיקות שלהם והפריכות של העור, עופרי בהיר, רועי עם צבע העור שמזכיר אותך, אני מתגלגלת איתם, לפעמים גונבת עוד דקה לישון, עוצמת עיניים מתגלגלת מצחוק כשהם מטיילים עם האצבעות הקטנות שלהם על הלחיים שלי, מתי בפעם האחרונה הרגשת את זה תגיד לי?
את הקורנפלקס עם החלב אני מוזגת להם בתנועה אחידה כשהשמש מתקפלת בחזרה כדי לטפס עוד שלב, ממתיקות סוד אנחנו, השלב הכתום, היא קוראת לזה וקורצת לי.
כל העולם רועד כשזה קורה. לפעמים יש רעם, מארק
מפניך.
אני גם לא רוצה שתדע שהלכתי להצגה לפני כמה ימים, ככה, כמעט עירומה, לא בגוף, בנפש, עם מישהו שהכרתי, איזה בחור שהגיע לחנות ו-
והתחלנו לדבר, זה היה טבעי
קולח
מתוק שכזה. מסעיר. תיקנתי את התליון על הצואר שלי, תיקנתי את התסרוקת שלי, נו, אתה מכיר את השיער החלק הסורר, אלף פעמים תיקנתי אותו אפילו לא שמתי לב.
ואסי הזה, כמו פסיכולוג הוא היה.
בהתחלה לא כמו פסיכולוג, בהתחלה הוא סתם שאל אם בא לי ללכת איתו להצגה.
זה לא היה בהתחלה, זה היה אולי בפעם השלישית שהוא הגיע לחנות, בכל פעם הוא בא בשביל משורר אחר מימי הביניים, אחד מהם, אפילו הוא הסביר לי, בכלל לא מימי הביניים אבל לא ידעו לאיזו תקופה לשייך אותו אז הוא נחשב.
בדמיון שלי, אני מחביאה את הילדים מאחורי הגב, את שניהם.
ואת הסימנים על הבטן. דוחפת, מושכת אויר ככה. הנה, כמו שנדמה לי תמיד שהיה איתך באופן טבעי.
אתה לוחש לה באוזן כל מיני דברים, מארק?
או שסתם ישן איתה מחובק, היא עם הפנים אל השמש, אתה עם הפנים אל גבה, מפלס את לחייך, חופר בתוך הכר, חופר ונרדם בתוכה. ככה אתה עושה את זה?
לא הגב שלה, הגבה שלה, שתיהן, מצייר אותן כמו שהיית עושה לשלי, הזרת שלך מכחול וכולך בפנים, עד שאתה מדביק אותי אל המזרון.
שכחתי, איך שכחתי
אין שמש בלונדון

* * * * * * * *

הוא נכנס לחנות בוקר אחד, לא שמתי לב, לתאריך, לשעה, גם לא למה שלבשתי
(אני יודעת, אם זה מעניין אותך, לבשתי את החצאית שקנינו יחד בפעם האחרונה שביקרת בישראל, לפני הביקור שלי בלונדון.
היינו עם הילדים שנינו, אני הבאתי אותם לתל אביב, ואמרת לי כשחניתי, מתרכזת במרחק הגלגלים מהמדרכה, תישארי איתנו, דיני.
ילדים, מה אתם אומרים על זה שאמא תישאר איתנו קצת, נלך לאכול גלידה והיא תיסע חזרה למושבה.
ובחנתי אותם, ואותך, ממתיקה משהו מבפנים מגנה על עצמי, עליהם, טוב, בסדר.
והלכנו לקנות להם גלידה, ובחנות שליד גנבתי מבטים במראה והנחתי חצאית על הגוף שלי מודדת אותה, מסתובבת, זה יפה, אני יפה בה או שאני חולמת ואתה שמת פתק ביד של רועי ושלחת אותו אלי, וזה היה כמו שזה היה שאחר כך יצאנו כולנו עם גלידה בגביעים קטנים, של עופרי כבר נטף על כל הרחוב משאיר סימנים של עמי ותמי.
אז את החצאית הזאת השחורה עם הפסים של בדים בצבעים אחרים למטה לבשתי ביום ההוא)

הוא דיבר אתי בהתחלה, העיניים שלו ירוקות כמו של חתול, וחיתוך הדיבור שלו לא מוכר, אני בוחנת אותו ועושה תנועות עם הידיים שואל ומתעניין בקשר לספרים שהוא מחפש.
היו לו שתי הזמנות לכטוב בעיניכם בחאן ולפני שאמרתי משהו על הילדים הוא אמר לי תגידי, הם אף פעם לא ישנים אצל ההורים שלך?
-איך אתה יודע שאני גרה קרוב להורים שלי? הרמתי אליו מבט של פליאה
-כי זאת ששלחה אותי אלייך, סיפרה לי
וזה היה בפעם השלישית שהוא בא לחנות.
על הפעם הראשונה אני לא יכולה לספר לך, חשבתי שמישהו מושך אותי מלמטה, פתאום הרחבה שלפני החנות מול החניה והגינה נראו לי כמו לונה פארק כשהוא הלך לידי והתישב, ונכנס שוב אחר כך אתי לחנות.
ובפעם השניה הבנתי שאראה אותו שוב ובפנים התרחב משהו שלא זיהיתי.

עכשיו צמצמתי אליו מבט, שואלת את עצמי עד לאיפה הלית סיפרה לו עלי.
מה, עד כדי לשדך בינינו ולא הרגשתי?
אבל קשקשנו.
היו אנשים בחנות בביקור השני שלו, הוא הביא לי קוראסון מהמאפיה בפינה, ושאל אם אני יכולה לצאת לשתות איתו קפה בחוץ בכוסות חד פעמיות, עשרים דקות, הוא הגניב מבט לעופרה שחייכה מעל השלב השני של הסולם מסדרת ספרים בחלק הפנימי של החנות ואני נגררת לתוך המנהרה השקופה האינטימית הזאת השפלתי עיניים ואמרתי לו, אי אפשר, תראה כמה לקוחות יש. בלחש אמרתי את זה.

ואז הוא שאל אותי, בפעם השלישית שהגיע לחנות אם אני רוצה לבוא איתו להצגה.
ואיפה אני אשן אחר כך, לא שאלתי אותו, רק בחנתי את המצח ואת נקודת החן שיש לו מעל השפה, גדולה כזאת, עם נוכחות
מדמיינת אותו בגיל של רועי ואת ההורים שלו מתפעלים מהילד עם הכשרון לשפות, הדיבור החד והנקודה, שבדיוק עליה המציאו את המושג נקודת חן.
תוכלי לישון אצלי, השותף שלי בחול, הוא הסיט פרפרים במנהרה השקופה בתוך החנות לכיווני.

והכרטיסים במתנה, הוסיף בתוכחה מבודחת. אחותי עובדת בתיאטרון.
טוב.
(את אמרת טוב?)
בסדר.
אני אמרתי את זה.
וקבענו לדבר בטלפון בערב.

איך אתה עושה לה את זה מארק, מתחבא לה בערב במטבח, מכבה את האור, וכשהיא נכנסת אתה תופס אותה ומחבק?
אתה מוזג לה בירה ונועץ בה עיניים?

* * * * * * * * *

בערב דיברנו בטלפון, הוא התקשר
והייתי קצת נבוכה, אבל קבענו.
שביום ראשון שאחר כך הוא יבוא אלי לעבודה, אני אשאר עד חמש
ההורים שלי יקחו את הילדים, אפילו דיברתי איתם מיד אחרי שסגרתי את הטלפון.
כן, בטח שהם יכולים, והלית הבטיחה שתעזור גם.
היה אויר, הוילון זז לפני שסגרתי את הסדק הצר של החלון הפתוח של תחילת האביב.

וביום ראשון נסעתי לעבודה, מצויידת בתיק עם בגדים להחלפה ובלב מתנדנד והרגשה של חופש.

בשלוש קיבלתי טלפון מהגננת של עופרי שיש לו חום ועזבתי הכל
מסכמת לעופרה בעשר מלים שאני חייבת לצאת קודם כדי לקחת אותו לרופא
מוציאה את המפתחות של המכונית מהתיק
מטלפנת לאסי כדי להגיד לו שלא יבוא בחמש ולא מצליחה לתפוס אותו

משאירה מאחורי בחנות, מתחת לדלפק תיק עם בגדים שהכנתי ערב קודם
שיהיו לי להחליף.

אסי

את אסי אני פוגשת בחנות, הוא בא לחפש ספרים בשביל המחקר שלו.
שמעתי עליו לפני זה מהלית, שסיפרה לי כמעט בלי שהתכוונה, שהוא היה בצבא עם אח שלה, המבוגר ממנה, לא זה הצעיר.
"אח שלי" ככה היא אמרה וסידרה את העציצים על החלון שלה במטבח, ואני הסתכלתי עליה ואמרתי לילדים , בואו, תאספו לכם כמה חלזונות, ונלך לסבא וסבתא.
"חשופית" רועי תיקן אותי, הלשון בחוץ כשהוא מבטא ש', אני מחייכת ולא מתקנת אותו.
גורפת אותם, בתנועה באויר שני פרפרים עם כנפיים שקופות.
זה לא היה במקרה, אז צמצמתי עיניים וניסיתי לדמיין איך הוא נראה, אם גבוה או בינוני ואם יש לו שערות על הידיים והגב כמו שאני אוהבת או שלא, והגבות שלו, והתנערתי מחקה את מרי פופינס כשהם גמרו לסדר את החדר אחרי שמייקל שיחק עם המגרה, נכנס ויצא נכנס ויצא וצעק תתנו לי לצאת.
ואז למרי פופינס היה מן פרצוף כזה של "גמרנו לשחק ילדים, זה מספיק"
והתחלתי ללכת במורד הרחוב לכיוון הבית של ההורים שלי שמפריד בגבורה בין הבית הקטן והכוכי שלנו לבין הרחוב.
אמא שלי עמדה לצאת כשהגענו, מסדרת את ההשקיה של העצים בכניסה לבית, ואבא שלי, אני שולחת את הילדים לראות מה יש לסבא בשבילם, רכון על שעון קיר מונח עם בטן פתוחה על שולחן האוכל, האיברים הפנימיים שלו מסודרים בקו ישר על מגבת מטבח צחורה והוא מביט מבעד לזכוכית מגדלת של שענים, כשהילדים חוצים את פינת האוכל עד לסלון וחזרה, אני לא ממש בטוחה שכל החלזונות נשארו בתוך הקופסאות שלהם.
"היי, ילדים" הוא מרים את הראש באיטיות ומפנה אלי מבט שואל "אפשר לתת להם שוקולד?"
אפשר הכל, אני משאירה אותם פה רגע והולכת להוריד כביסה, טוב?
בואו, הוא כבר ליד המקרר איתם בזמן שאני חומקת אל החבל, וחוזרת להציץ בחלון, עופרי מראה לו את הקופסה, חילזון אחד טיפס על שפתה וכמעט יצא החוצה, המחושים שלו בודקים את העולם, ועופרי דוחף אותו באצבעות קטנטנות פנימה "תיאה, סבא"
אבל הגוף שלי כבר מסתחרר כמו בסרט עד לחבל.
מעניין מה הוא לומד, האסי הזה.
חוקר, היא סיפרה שהוא חוקר משהו, אולי איזו שפה, אולי הוא בלשן
אולי הוא מלאך.
ואולי הוא סתם מישהו, אני עורמת את החולצות הכחולות של הילדים אחת על השניה, ומעליהן אחת אדומה, ורק אז מסדרת מהר מהר את התחתונים שלהם, רצה עם כל הערימה הזאת לתוך הבית, מניחה אותה על השולחן במטבח, מקפלת מהר מהר ומזיזה הצידה, ואז חוזרת אל החבל.
החולצה האפורה עם המלמלה תלויה שם מלמטה, מבויישת בעולם ההפוך שהפתחים שלה שוזפים.
אני מורידה אותה מהר, מניחה אותה על זרוע שמאל שלי, עורמת מעליה את שאר הבגדים, חוזרת שוב, צופה מבעד לחלון ברועי עושה דרכו לכיוון פתח היציאה מהמטבח של הוריי, הנה, חמש דקות של שקט הגיעו אל קיצן אני חושבת.
מוחה זיעה ממצחי אני מניחה את הערימה בחרדת קודש על השולחן בכניסה לבית והולכת לאסוף אותם מבית הוריי.
"איך היה עם סבא, ילדים?
אכלתם שוקולד?"
לרגע אני מרימה עיניים למעלה, יש שלושה כוכבים.
שיירה של חלזונות בקופסאות עושה דרכה אל הבית הקטן שלנו.
אני כועסת על אבא שלהם, כל כך כועסת.
אבל יש איזו מנגינה של טנגו באויר עם קולות צלולים של צ'לו ופסנתר ולא אכפת לי, אפילו לא אכפתֿ שחלק מהכביסה נשארה עדיין על החבל.
"חכו פה רגע, ילדים, אל תיכנסו הביתה, יש בוץ על הנעליים שלכם, עופרי אני מדברת אליך!"
שתי קופסאות בוהות בי וחלזונות שולחים מחושים אל הכביסה שלי.
אני מושכת את המגבות, והצפיות, עוד סדין אחד.
"בואו ניכנס, ונכין ארוחת ערב"
לפעמים אני חושבת שהשמש מתאמת עם הדלת של הבית בזמן אמיתי, כי בדיוק כשפתחתי אותה לרווחה נהיה חושך, אני שולחת יד אל המפסק של המנורה ברחבה שלפני הבית, מחבקת את עופרי שנצמד אלי.

* * * * * * * * *
בבוקר שלמחרת אני מגיעה לעבודה בדיוק של חצי דקה לפני שמונה.
עופרה מסתכלת עלי מפינת הקפה, אני לא יודעת איך את עושה את זה היא אומרת בלי קול, מראה לי חבילה של ספרים שהגיעו מחנות יד שניה בטבעון, לבקשות של שני לקוחות.
צריך לסמן ולקטלג אותם, הנרי מילר, בולגקוב בהוצאה ישנה ועותק מתפורר כמעט של שירי משורר אחד מימי הביניים, שהוזמן על ידי הלקוח השני, ואני מעבירה ארגז שהגיע אתמול, אבנר קיבל אותו בשעה של הסגירה, דוחפת עם הרגל לכיוון השולחן וממקמת אותו מתחתיו במאמץ של דחיפה נוספת.
אחר כך אני עוברת עם האצבעות על הקופה והדלפק, בודקת ששום דבר לא נפל שם אתמול ואז נעמדת ליד עופרה שמכינה לשתינו קפה.
"חכי עם החלב" אני עוצרת אותה, נוגעת לה ביד באותה התנועה שתמיד, ומחזירה את הכלי למקרר.
בעשר נכנסים לחנות אחד אחרי השני, איש אחד מבוגר שאני יודעת שהוא מגיע לפה אבל תמיד אחר הצהריים וזאת הפעם הראשונה שהוא נכנס בבוקר, אמא עם ילד, היא מחזיקה לו ביד ומדברת אליו ברוסית, ובחור שנראה בגילי עם זקן אופנתי ומשקפיים.
אני מסתכלת על שלושת המבוגרים, מורידה עיניים אל הילד ופונה אל האיש עם הכובע שמעולם לא פגשתי קודם,
-אבנר לא נמצא, הוא אומר לי
-כן, הוא יהיה אחר הצהריים, אבל אני פה, וגם עופרה, אני מצביעה לעבר החדר הפנימי, משחקת בתליון שעל הצואר שלי, מנדנדת את הגוף (תפסיקי, תפסיקי)
-אני מסתדר בהחלט – הוא מרים יד אחת ומחייך, ועושה סיבוב אל הארון עם הספרים באנגלית שלידו יש שולחן עם כסאות, שולף באצבעות שמכירות טוב את המלים הכתובות בחנות שלושה ספרים ומתישב.
את יודעת שהאנשים שנכנסים לחנות הם לפעמים כמו ציפורים שמושיבות עצמן על חוט חשמל ברחוב.
שלוש מעופפות מעליו, אחת מתישבת, השניה תופסת מקום לידה, השלישית-
עושה סיבוב עם הכנפיים מעליהן.
לפעמים הן נמצאות שם הרבה זמן, בדרך כלל יש אחת שלא מוצאת את עצמה ואז היא מתישבת, וקמה לעופף, וחוזרת להתיישב בצד השני, ומתעופפת שוב.
מלמטה, את מבחינה בכל זה בזכות אותה הציפור.
האישה עם הילד והאודם על השפתיים שואלת אותי אם יש ספר בשם "חמסין"
"את מתכוונת חמסין וציפורים משוגעות" היא מכווצת את העיניים רגע, ואז מנידה את הראש חזק, ולרגע נדמה לי שהילד מתרחק ממנה כמו לגשר שהם עושים שניהם עם הידיים.
פתחו את השער פתחוהו רחב.
"יש אותו חדש" אני מחייכת
"כן, כן, אני מתכוונת חדש" היא מקרבת את הילד אליה והאחיזה שלה בידו של הילד מתהדקת, אני מסתובבת אל המדף שליד הקופה ומוציאה מקערה שתי סוכריות, אדומה וכחולה, ומגישה לילד.
היא מניחה לידו, דוחפת אותו קלות מהכתפיים והוא קד בעיניים מאירות ואומר תודה בשקט.
מתי הילדים שלי קדו ככה בפני מישהו, בשקט, בנימוס, עם מחוות הגוף, אני שואלת את עצמי בזמן שהמדף נע למולי עם הספר לשלוף ולתת לאישה ביד.

* * * * * * * * *

עד שאני מגיעה לשתות מהקפה שלי, הוא כבר קר, ואני שופכת אותו לכיור הקטן ומדליקה שוב את הקומקום.
ורק כשאני מסתובבת אל לב החנות, אני מבחינה בבחור עם הזקן בן היומיים והמסגרת של המשקפיים שלו מושכת לי את העין.
-הזמנתי ספר בטלפון, התקשרתי לפני שבוע, דיברתי עם אבנר –
הוא אומר אבנר במילרע, ככה קוראים לו אבל יש אנשים שאומרים אבנר במילעיל, אז אני תוהה אם הוא מכיר אותו או לא.
– שירת ימי הביניים
יהודה הלוי, ויצחק אבן גיאת
-שניה אני בודקת. איך קוראים לך? – הכפתור של הקומקום משמיע את הקליק ורחש המים הרותחים גווע מאחורי גבי. עוד לא שתיתי קפה הבוקר
-אסי בראון. עם א'. אסי, אסי….זה החבר של אח של הלית. אני פוקחת עיניים גדולות מחפשת ברשימה
-אה, ספר אחד הגיע היום, של יהודה הלוי, הספר השני
המבט שלו מרוכז בקלסר של ההזמנות והוא מרים אותו אלי ואז אני רואה גם את העיניים שלו
-הספר השני, אנחנו עוד לא יודעים אם יש את העותק בחנות השניה. הוא מתחיל להגיד לי משהו ואני ממהרת
-ויש עוד חנות שאנחנו בודקים. אנחנו בקשר עם כמה חנויות, אני מתקנת.
-אני אקח את זה, ואעשה סיבוב נוסף.
הוא לא זז, אז היד שלי מתקנת שוב את התליון, ועוברת על השיער, סיכה אחת, זאת שבצד ימין יותר גבוהה מהסיכה שבצד שמאל.
-תכיני לך קפה. הוא מסתובב אל המדפים ההפוכים לכניסה וניגש אליהם
חיוך אני כולאת בין הבטן לשפתיים, החנות ריקה, אז אני ניגשת אליו, נעמדת לידו ושואלת אם להכין לו גם.
-הייתי שמח, הוא מחייך מעלי – אבל אני חייב ללכת ואת ממש נחמדה.
– אפשר . הוא עוצר רגע. הקול שלו עמום והוא שולח יד לסדר את המשקפיים על העיניים – בפעם אחרת.
הספר שלו כבר בשקית, והוא טופח על תיק הצד שלו.

אני רוצה לספר את זה עד הסוף.
שאחרי שהוא אמר את השם שלו קפצה בתוכי מנורה ונזכרתי באסי שהלית סיפרה לי עליו ביום ההוא, כמה ימים קודם כשטיילתי בחוץ עם הילדים ואספנו חלזונות (חשופיות שמצאו בית, יותר נכון להגיד בכוכב אחר)
מנורה קפצה, ולא אמרתי כלום.
הלכתי להכין לעצמי עוד קפה.
המלים, כשדוחסים אותן לתוך צנצנת זכוכית הן נבלעות ונטמעות זו בזו.
וכשמכניסים אותן כלאחר יד לקופסת פח גבוהה עם צילום של פרחים מבחוץ, הן נופלות שם רופפות, עם אויר ביניהן ואז
כשהופכים אותה, נשפכות מיד
אסי יצא מהחנות, את התיק שלו זכרתי, עם ציור של עלה של מריחואנה עליו, העלה בצבע לבן, התיק בצבע תכלת. את התיק ואת המסגרת של המשקפיים שלו זכרתי היטב.

* * * * * * * * *

ככה זה כשמניחים את המחשבות לנוח.
את לא יודעת בהתחלה אם הן רטובות או לא, והקפה נשאב לתוכך, חזק ומר, כמעט חריף
כמה דקות אחרי שהנחתי את הכוס על הדלפק, והסתכלתי עליה, הזמן טשטש את כותרי הספרים המונחים על מדפים צפופים ברחבי החנות והקפיא את האנשים, האישה עם הילד והספר של גבריאלה אביגור רותם כבר מזמן יצאו מהחנות, אנשים אחרים מילאו אותה והתרוקנו, הבגדים שלהם מחליפים דוגמא ממכנסי ג'ינס דהויות וחולצה שחורה, לשתי בנות אולפנא עם חצאיות ארוכות וחולצות לבנות עד הקו של השעון.
תמונות מתחלפות , התנועות שלהם אטיות כמו בצילום של מצלמה שמפרק את השקופיות אחת אחת, האור צהוב, ואז מאפיר בגלל העננים מבחוץ והדלת נפתחת, לאט לאט.
כשהוא חזר השמש היתה כבר במרום השמים הצדדיים, ועמדתי לצאת מהחנות עם הסנדויץ שלי, להתישב על המעקה החום שרואים ממנו את החניה ואת הגינה שמקיפה אותה.
גם אני רציתי להגיד, אבל הרמתי יד דמיונית, עוצרת בליל שיתפרק ויפול ברעש לתוך קופסת הפח עם הציורים של הפרחים מבחוץ, אז לא אמרתי כלום, רק חיכיתי שהוא ירים את המבט, שצלצל עם פעמון הכניסה של החנות.

את הצעדים אל המעקה עשינו כמעט ביחד, הוא חזר כדי להזמין ספר נוסף, ותיכף יכנס חזרה לחנות ויבקש מעופרה שתרשום.
אבל אולי תרשמי את, הוא מתישב מולי על המעקה, מושיט לי עט.
אני חוצה את הסנדויץ שלי, מקפידה שגם פרוסת הגבינה הצהובה תתחלק שווה בין שני החלקים ומושיטה לו.
"הלית סיפרה לי עליך, במקרה, השבוע"
אני מעבירה ידיים על המעקה ומושיטה לו את ימיני
"נעים מאוד. דיני. אני עובדת פה" יד אחת שלי נשלחת עגולה אל עבר הדלת השקופה של החנות "ויש לי שני ילדים בבית. קטנים.
אני מגדלת אותם לבד"
"אסי. לומד בלשנות באוניברסיטה" הוא לוחץ לי את היד ומחייך אלי
"ומתרגל"
"איזה כיף שחזרת לפה. כיף שחסרים לך עוד ספרים"
"אהה"
שני חתולים ג'ינג'ים חוצים את הרחבה, אני בוחנת אותם לבדוק אם הם אחים, ונעמדת.
אסי פותח את דלת החנות ומחזיק את הדלת עד שהצעדים שלי עוברים בתוכה אחד אחד.
הראש שלי אחרי החתולים שנעלמו אל המעבר בצד השני, ואני מיישרת את החולצה האפורה עם המלמלה,
ונכנסת אל הצד הפנימי של הדלפק.

והניצוץ שלו ניצת אצלי ביד

את הקצב אני מודדת דרך החלון, קודם אסיר את התמונות שלך עם הילדים מלוח השעם שמעל שולחן האוכל הסגול שלנו, הכסאות ישנים נורא, אבישי עזר לי לצבוע אותם כשעברנו, אחד באדום, שניים בירוק של צבי נינג'ה, אחד בצהוב, ועוד שניים בורוד, (לאחד מהם הוספנו בסוף לבן, כי נשאר ממש מעט צבע, אז הוא בהיר מעט מחברו, מה שמשווה להם מראה של תאומים לא זהים)
אחר כך הפתקים עם מספרי הטלפון שמפוזרים בכל הבית ילכו לפח.
אני לא מתקשרת אליך יותר,
אתה בהחלט רשאי להתקשר אל הילדים שלך ולשוחח איתם, הם שלך
אבל אני לא חייבת.
בערב, אחרי שאחרונת העיניים שלהם נעצמת אני נשכבת על הספה בסלון, משחקת קצת עם השלט של הטלויזיה, קמה לשים לעצמי מוזיקה, לא טלויזיה, לא לראות כלום, רק לעצום עיניים ולהקשיב עם הגוף, וחוזרת לשכב.
תיזהרי לא להירדם, אני אומרת לעצמי. לא בסלון, לא בלי כוונה.
מארק, הזכרונות ממך באים בלילה, בהתחלה הם לוחשים מחוץ לחלון של הסלון ומתחשק לי לפתוח אותו בקור הזה ולהגיד להם ללכת הביתה, אחר כך אני מחייכת כשהגוף שלי מעלה בתוכו את השיחה שלנו אחרי שגיליתי שאני בהריון בפעם הראשונה. משהו השתבש, זוכר? היית במילואים ואני הייתי בלי גלולות כי ידענו שהרבה זמן לא נתראה ואז הפתיעו אתכם והורידו בבניני האומה בירושליים לאפטר.
אי אפשר לייחל ליום הזה שלא היה קורה, שבועיים אחר כך הסתיימה התקופה וחזרת הביתה.
כמה ימים אחרי נסעת עם הוספה בחזרה מהעבודה נושא בין הרגליים שקית עם שתי מנות פלאפל.
אני הרחתי אותן כבר כשהיית בחדר המדרגות וכשנכנסת הביתה הצמדתי את המצח שלי אל הגב שלך מעווה את השפתיים מושכת למעלה את החולצה, מגלגלת אותו ימינה ושמאלה על העור השחום שלך, מנסה לקרר, ממלמלת לך נראה לי שחטפתי וירוס,
מנה אחת אכלת אחר הצהריים, ואת השניה טרפת בלילה, הוצאת את הכדורים מתוכה וחיממת בטוסטר, מחזיר אותם לתוך הפיתה העייפה, אני מתרחקת אל החלון בסלון כדי לא לראות, ציפור לילה כיסתה בצרחה את הדשא שצמח פרא בגינה הקטנה מעבר לוילון מתנפנף מעל האדן המתקלף ואני עמדתי מחזיקה את המבט.
לא אכלתי כלום עד הבוקר.
למחרת התקשרת לעפרה בבוקר מתנצל ש"דיני לא מרגישה טוב, זה נראה כמו וירוס, תודה, אני אמסור לה"
מסתובב אלי, "אני יוצא, להביא לך קולה?"
אחר כך הבטן נרגעה, וגם אני .
זוכר? אני רוצה לשאול אותך, אבל זה יהיה דרך מראת חלון, אני רואה ואתה לא.
עכשיו כבר לא אתן לך לראות אותי בכלל. לא לבושה לא ערומה
אתה תגיע עד הילדים ואני אצא אלך איתם עטופה ברעלה שחורה, רק העיניים בחוץ, להבים קטנים של ברקים יעברו לך על הגוף כשתכניס את הילדים שלי אל המכונית של ההורים שלך, הדפיקה הזאת מאחור מהביקור האחרון שלך עדיין במקום, והכל יכאב לי עד לעצמות כשאסתובב להיכנס חזרה הביתה.
או שההורים שלי יקחו אותם לתל אביב, כדי שתוכל לבלות איתם קצת.
אבישי בטח ישמח לעזור, אני בטוחה.
אחרי שבועיים היה לי דימום, הוא נראה כמו מחזור אז חשבנו שהכל כרגיל
ואחר כך התחלתי לאכול דברים שלא אכלתי מעולם קודם, סלק, וקישואים, ופתאום גם היה לי תיאבון
והפנים שלי הרחיבו, והבטן היתה פתאום אחרת עד שבוקר אחד בעבודה עפרה לקחה אותי הצידה ושאלה אותי אם יש לי משהו לספר לה, ואני משכתי נוצה ארוכה ממטאטא האבק הקטן וסידרתי אותה שלא תיפול ושאלתי אותה מה אני כבר יכולה לספר
והיא הורידה מבט אל הבטן שלי וכשהחזקתי אותה פתאום, כמו בסרטים
היה שם איזה שד שקוף וגדול, שחור, שקוף וגדול שלחש לי באוזן שנובט בתוכי תינוק
אתה יודע, אני זוכרת את הגלים המתחלפים בגוף, מלמטה למעלה, את העמידה שם באמצע החנות כשהכל מסתחרר, הקורס שאני לוקחת באוניברסיטה, הצבעים על הכן בבית, המחברת החדשה שרק התחלתי, אפילו הסקס שהיה לי איתך בערב קודם, נזכרת איך ישבתי מעליך לוכדת לך את המבט מצמידה לך את הידיים אל המזרון.
ואת אחר הצהריים הזה, כשירדתי למטה ברחוב יפו ובאת לפגוש אותי, יחד הלכנו עד לוספה הקשורה שלך ולידה ליטפת לי את הבטן ואז את הלחי מקרב את האוזן אל השפתיים שלך והוא של שנינו, אמרת לי בהתרגשות, בטח שאני רוצה להיות אבא של הילד שלך, איזו הצהרה זאת לעולם את שלי, את שלי ועכשיו יהיה לי גם אותו, זאת בטח בת, אני אמרתי ואתה עשית מן תנועה כזאת עם הסנטר, הופך את כף ידי ומניח עליה אצבע אחת אני מת לבת, אבל אני יודע שזה בן.
ולא הוספת, עלינו על הוספה ונסענו בשתיקה אל הרופא התורן (הרופא שלנו לא היה באותו היום) שביקש מהאחות לקחת לי בדיקת דם ואמר בפנים של שחקן פוקר תשובה תקבלו ביום שלישי, עד אז, לא לשמוח בבקשה.
ואנחנו יצאנו משם מתגלגלים מצחוק, רוצה פלאפל? שאלת אותי ואני הנהנתי אליך במבט מזוגג. בטח
מנה וחצי.
לא מגיע לך, מארק, דבר מהזכרון הזה איננו שלך, גם את הילדים אני רוצה לקחת לך ואינני עושה זאת.
אבל עכשיו אני שוכבת על הספה, נזכרת בהריון של רועי, איך הוא צד אותי בתוך הגוף, התפיח אותו מבפנים כרית של חית מחמד רזה וחטובה קייט בוש למעלה יוצאת וחוזרת עם השמלות המתנפנפות שלה מהרמקולים התלויים ואני עוצמת עיניים ופוקחת
יהיה בכי, הרבה, אבל אנחנו לא נדבר ואני אכיר מישהו אחר ולא אתן לאף אחד לדבר אתי עליך.
זה יהיה העונש שלך.
האבא של הילדים.
וכמו שבדמיון אתה חורש לי על קמטי הגיל, מרפא באצבע אחת כאבים של יום עבודה שלם, ככה אסובב לך את הגב ואשתוק לצעקות שלך ולתחנונים.
אתה תמשיך לדבר עם הילדים בטלפון, האבא של הילדים.
ואני אתחיל לנשום פתוח בזוית מחוייכת שלא נכנעת לתכניות טלויזיה.
ולתכניות של אחרים.
ללכת וללכת
בתוך הראש אני רואה את הספק נשען על החיוך שלך ואני קמה לכבות את המוזיקה, לבדוק שהילדים מכוסים, רוכנת אליהם לנשיקה, אין יותר לכתוב לאבא, לא בראש, לא במחברת אני חושבת כשאני יוצאת מהחדר שלהם בצעדים שקטים, הולכת שוב אל המקרר לבדוק שהוא סגור, מגיפה את החלונות.
בחוץ, לכיוון הגינה יש רחש של שדים שחורים שקופים מחכים לי, הררי זכרונות שאני משלחת מסיטה מעליהם את הוילון
ולפני שאני נכנסת למיטה, אני חוזרת בחושך אל המטבח הישן, פותחת את הפח ומוציאה מתוכו את התמונות שלך.
מכניסה למעטפה חומה, מסדרת אותה במעטפה נוספת
ופותחת את המגירה האחרונה בשידה שבסלון
דוחפת אותה מתחת להכל
למטה. בסוף, במקום ששוכחים בו דברים.
ככה מארק, וללא ידיעתך,
כשיבוא לי, אתה תנשום
כשיבוא לי אחרת, תתחנן לאויר
לפעמים רק אנחש.
בדרך כלל – זה פשוט לא יעניין אותי.

יותר אנה תלך, פחות מאין באת

הילדים משחקים על השטיח, והטריטוריה של המסדרון, שעכשיו הוא הטירה של צבי הנינג'ה מושאלת רגע לטובת מעבר עם סל כביסה בידיים שלי.
"בבקשה תתנו לי לעבור"
"אי אפשר אמא", רועי אומר לי "אנחנו באמצע, ואת תהרסי הכל"
"אני לא. בחיי, אבל גם צבי נינג'ה צריכים להתלבש, ואני רוצה לסדר לכם את הבגדים בארון"
בחזרה אל החלון של המטבח להביט שוב בשחור של הערב המוקדם בחורף אני מצמצמת עיניים כשֿהמכונית של אבישי נכנסת אל החניה, הוא פותח את דלת המושב האחורי, מוציא משם את נעמי ואני אומרת לילדים
"רוצו לדלת, תראו מי בא לבקר אתכם"
בבת אחת התפאורה של המסדרון של צבי הנינג'ה מתחלפת בשאגות של רועי ועופרי רץ פנימה ומתחבא, עד למטבח אפשר לשמוע את הלב שלו פועם מהתרגשות,
עופרי בוא, ניתן בייגלה ושוקולד לנעמי, ואני מכינה קערות קטנות גם בשבילכם
ניגשת אליו ומתכופפת על הקיר מאחורי המחבוא שלו, מחפשת את ידו, בוא, נעמי שמחה לבוא לכאן.
אחר כך שוב העיניים שלי בחלון של המטבח, אבישי עומד שם ומעשן סיגריה, הוא עוד לא אמר לי שלום, אז אני יוצאת אליו עם קפה ביד, לוקחת לו את הסיגריה מהיד ומתישבת על הכסא בכניסה.
וקמה מיד. הוא רטוב.
"תעזבי, אני אנקה" כבר יש לו ביד סמרטוט והוא תופס לי את העורף אחרי שהוא מסיים, שבי.
"מה קרה שאתם פה באמצע השבוע?" אני שואלת אותו בלי להזיז את הראש, מסובבת את המבט על הצמחים בעציצים מולי שצריך לגזום ולסדר.
שוב צריך לתקן להם את ההשקיה הקטיה שסידרתי, אבל עכשיו הם מקבלים מים מהגשם, אז בינתיים זה בסדר.
"הבאתי להורים מנורה שתיקנתי להם" הוא מחווה עם הסנטר לכיוון הבית שלהם
"וחשבתי, אני אביא את נעמי אתי, נעשה הפתעה לילדים" עכשיו הוא הולך אל החלון ומסתכל אל תוך הבית.
הם פיזרו את הבייגלה על השטיח, עושים ממנו צורות
"תראי אותם"
"הם חיסלו כבר את השוקולד?" אני מרימה אליו רק את העיניים ועושה לו סימן שיגלגל לי אחת והוא לוגם מהקפה, מניח אותו על השולחן לידו ומתישב בריכוז על הכסא שמשך מתחת לשולחן ונשאר יבש עוד לפני כן.
"אני יודע שמשהו לא בסדר"
אל תעני לו, אל תעני.
"אני אכין להם חביתה תיכף. נעמי כבר אוכלת עגבניות?"
הוא מנענע את הראש
"מארק התקשר אלי"
אויר עושה סלטה בין רפלקס הבליעה שלי ללחיים שבוערות פתאום והיד שאני מסתירה את הרעד כשאני שולחת אותה לקחת את הסיגריה המושלמת המונחת על הקצה של השולחן.
הוא מניח את היד שלו על שלי. הסיגריה נשארת מחוץ לשתי כפות ידינו.
"אני יודע הכל. את לא אומרת כלום, הוא מבקש שתתקשרי אליו"
שתיקה, לגימה מהקפה, שתיקה.
"דיני, את לא יכולה ככה, זה האבא של הילדים שלך, תדברי איתו"
"לא צריך סיגריה"
אני מסתובבת ופותחת את הדלת לרווחה
"ילדים, בואו תראו, יורד גשם, מי רוצה לאכול ארוחת ערב?"
תנועות חדות יש לעריכת השולחן המרפקים מתקפלים למשולשים כשאת שולחת את הידיים להוציא צלחות מהארון למטה, הברכיים מתכופפות ומקפלות את עצמן ואת חוככת בדעתך אם להוציא להם כאלה עם ציורים של צבי הנינג'ה ושלגיה או
"אילו צלחות אתם רוצים, את אלה של הילדים, או לשים לכם את הצלחות של הגדולים?"
אני יודעת מה תהיה התשובה וחדות עריכת השולחן נמשכת עם הסכום שאני מושכת מהמגירה, משתהה מעליו רגע, בוחרת מזלגות שלא שייכים לסט אחד, מתחמקת מאבישי, הוא מדבר בטלפון בחוץ בינתיים, מעשן את הסיגריה שנשארה על השולחן לפני שנכנסתי הביתה.
אבל להכנת ארוחת הערב, אחרי שהשולחן ערוך, יש תנועות עגולות
יד מערבבת גבינה לפני שאני מניחה אותה על השיש, אפילו את העגבניות אני חותכת בתנועה רחבה, מזמינה
אדום. אדום של עגבניה
ההבלעות של הצהוב בלבן של הביצה עגולה כמו כדור הארץ, אני שופכת אל המחבת ועופרי מתעקש לסייע לי בהעברת החביתה המוכנה אל הצלחת

ירוק של מלפפון, מי רוצה פלפל, ילדים רוצים פלפל?
רועי אוהב, הראש של עופרי זז בצמרמורת, והם גוררים את הכיסאות מהשולחן ומסדרים בחוסר סבלנות.
"עופרי תפסיק לנדנד את הרגליים. תפסיק"
"אבישי" אני פותחת את הדלת, הוא מעשן החוצה את הסיגריה שלי
"תביא לי משם את מושב ההגבהה של עופרי"
הוא תופס לי את היד, כשאני שולחת את שלי לאסוף ממנו את המושב
"אבישי, לא עכשיו, אחרי שהם יסיימו לאכול"

בסוף היום אבישי פורס לכולם שמיכה בסלון, נעמי שוכבת לידם עם המוצץ, והוא אומר לי נשתה קפה בחוץ, אני אגלגל לך אחת ואז אקח אותה ישנה לאוטו ואני אסע איתה הביתה, ואני מחשיכה את הסלון מחייכת, הולכת לכיור.
טלפון.
הצלצול חלש, אני מסתכלת על הילדים ששוכבים על השמיכות בסלון, רועי מתהפך על הגב ואומר לי "אמא זה אבא בטלפון"

* * * * * * * * * * *

שבוע שלם לא דיברתי איתו, לפני שבוע חזרתי מלונדון.
בכל פעם שהוא מתקשר אני מסתכלת על המכשיר, יודעת שזה הוא. צריך הגשה של בקשה מיוחדת כדי לבקש ממני להסביר איך אני יודעת שזה הוא, ומעולם לא טעיתי.
אני רוצה למחוק, למחוק את הימים בירושלים, את ההיכרות איתו, הנשיקה הראשונה באוטובוס בדרך חזרה הביתה אחרי המחנה קיץ, אני רוצה לשכוח את הרגליים שלו והידיים, את העיניים שלו שמשוכפלות לילדים שלי בתוך הפנים, ואת העמימות בקול כשהוא שואל אם קר לי.
ואני רוצה למחוק את שיחות הטלפון שלו, את הפנים שלו מהתמונות המשותפות שלנו, את השם שלו מתעודות הלידה של הילדים,
מחק ענק לבן, שיטשטש את כל מגע הגוף שנכנס ויצא ממני והשאיר אותו בי עגבניה מדממת.
אני מסמנת לרועי לבוא, ומרימה את השפופרת.
שומעת את השיחה ביניהם
"אמא שוטפת כלים" רועי אומר לו
אחר כך אני מקשיבה להמשך השיחה וכשהוא מסיים אני מניחה את השפופרת בחזרה במקום ומובילה את הצעדים הקטנים של רועי בחזרה אל אחיו ובת דודתו שכבר ישנים,
"תשכב פה, חמוד" אני מלטפת אותו והוא נרדם.

* * * * * * * * * * *

בחוץ קר, שתי כוסות קפה ביד שלי, ואני מניחה אותן על השולחן וחוזרת הביתה לקחת לי שמיכה.
"דברי אתי" אבישי כמעט מתחנן
"תפסיקי עם הפנים הקשוחות האלה, אנחנו מתים מפחד ממך, כולנו רוצים רק לעזור לך כל הזמן ואת מסתובבת עם פוקר פייס. ההורים משתגעים ממך, גלי ואני, דיני תקשיבי לי, תסתכלי עלי!"
הקול שלו, צועק בלחישה לחיוך הקטן שלי והראש המושפל, רק לא להעיר את הילדים שישנים בתוך הבית.
הכסא גבוה, ואני מנדנדת רגליים מתחת לשמיכה.
"אני צריכה זמן" אני אומרת לו בזמן שאני מושכת את הסיגריה ומציתה אותה
"הייתי אצלו שם בדירה, חזרתי לפה, חשבתי שטוב יהיה לנו קצת לבד, זה באמת היה טוב, אבל הוא פישל ועכשיו, אני מנסה לשטוף אותו מהגוף שלי, והכי נורא זה שהריח שלו לא יוצא לי מהידיים, ככה, זוחל לי על העור, בתוך האצבעות, בציפורניים, בעור שביניהם, בין השערות, אני רוצה הפסקה ממנו, לשכוח אותו, חושבת על חיים חדשים
אולי להכיר מישהו אחר, להנות קצת ממשהו אמיתי"

כלום אני לא אומרת לאבישי באמת, גם לא בלב, רק מנדנדת רגליים מתחת לשמיכה ומבקשת תניחו לי, לא רוצה לשמוע את השם שלו, גם לא לדבר עליו.
מאוחר, כמעט חצות , אני מלווה את אבישי, נושא בידיו את נעמי אל המכונית, התיק שלה ביד שלי, הגשם פסק מקודם ותיכף אחזור הביתה ואתכרבל במיטה שלי.
חולמת על מחר,
על ימים ארוכים בלי מארק שאני רוצה כבר להרגיש ולדעת.
על הזמן שמלא בי ובילדים ואולי במישהו חדש.
אחר.

צל הלב ירח

בצהריים של יום שישי, כמעט יממה אחרי שנחתתי בלונדון, אני שוכבת על המיטה שלך ומנסה לישון.
לידי, בצד שאם הילדים ואני היינו גרים איתך היה הצד שלך, מונח הספר "כימים אחדים" הפוך, ידי מונחת עליו כמו על גב של מאהב נאמן.
ניסיתי, ניסיתי לקרוא והמחשבות על הילדים לקחו אותי איתן.
וגם על ליל אמש.
מענין אם גם אצלך זה כך.
יום קודם, ביום חמישי כשגלגלי המטוס מתנתקים מהאדמה בטני כמעט צנחה וחישבה להישאר איתם למטה עם הילדים וההורים שלי בבית, בשקט.
מטוס פוער שמיכת צמר גפן עמומה וכשהוא מתיישר אני נשענת לאחור, משחררת את הנשימה הכלואה.
כעבור עוד דקות אחדות ענני הנוף שטיח לרגלי, ואני מחפשת מלמעלה כבישים ובנינים, מכוניות ואוטובוסים, עד שחופת הים הכחול נפרשת הינומה בתוך חלון המטוס מצד לצד, אז אני כבר מנסה להירדם.
בצהריים המאוחרים נחתתי אתמול, אף של מטוס קורע ענן בדרך צולל למטה אל אהובי, ורק אני יודעת שכך אקרא לו.
קיבלת את פני גבוה, במעיל אפור ארוך, תנועת הגוף שלך עוטפת אותי אליך, והיד נשלחת אל המצח שלי. עדינה, הפוכה.
"אין לך חום"
"כבר לא"
אחר כך הפכת אותה שוב ונגעת, ונרעדתי.
אני מחייכת ומנענעת את הראש ימינה ושמאלה.
"תני, תני לי את זה, אל תסחבי" אתה מתעקש לקחת ממני את המזוודה
"נוסעים ברכבת?" אני שואלת
מראה פניהם של האנשים, כובעים לראשם ומטריות שחורות בידיהם כמו בסרטים, מושך אותי.
"הנה מרי פופינס" הצבעתי לילדים חרש בתוך כפות ידיהם הקטנות בפעם האחרונה שביקרתי פה איתם למראה אישה עם ברט, תיק גדול וחום ומטריה שעמדה לא רחוק מאיתנו האודם שלה צועק את ג'ולי אנדריוס ולרגע היה נדמה שהנה היא תפתח את המטריה ותעוף באויר.

מארק, הו, מארק.

"לא ברכבת, טפשונת" אמרת לי פתאום כמו פעם "הבאתי את המכונית של מרטין"
מרטין זה החבר האיטלקי שלך, שרוב שנותיו גדל בלונדון והוא מבשל מצוין וצובע לנו את הביקורים בכתמים גדולים של שמש דולקת, אז הפנים שלי מאירות ואחרי כברת דרך אל החניה אני מעבירה לך את הכידון של המזוודה הסגולה שלי ונשענת עליך בחיבוק.
עד שאנחנו מגיעים אל המכונית, ואתה הולך בצעדי החתול שלך לצד שמאל ופותח לי את הדלת.
נו נו נו מיליידי, אתה מתעקש להכניס את התיק והמזוודה אל הבגאז' לבד, מסיע את גופי קלות אל תוך המכונית, ידך נעה לקול צחקוקיי.
ענן אפור תלוי מעל הכביש,
ואנחנו נוסעים.
הכביש, פס של בד שחור ורחב, נבלע מתחתינו, ואף שזו לא הפעם הראשונה אני בולעת בסקרנות את הנתיבים בצד השני, מנסה להפנים את הנהיגה בצד ההפוך.
"בישראל נוהגים הפוך" אתה מתקן אותי ואני מסיעה את עצמי מחייכת על המושב למטה ועוצמת עיניים
ואז אני מזדקפת פתאום
"אנחנו נוסעים אליך לדירה?"
"אהה"
"אז ישר כשנגיע נתקשר לילדים, אני רוצה לשמוע את הקול שלהם"
"טוב מתוקה"
ה'מתוקה' הזה שלך, מארק, מפורק לשלוש הברות, מם משתלחת בצירה כחול, מפליגה עליו אוניה לבנת מפרש, תו אחריה מתקשטת בו' עם נקודה מול הראי, מתקרבת אליו ומתרחקת מצמצמת עיניים לבדוק שהם מתאימים לה והקוף נשענת על ההא, רגל הרקדנית שלה למטה, תיכף תשלח אותה למעלה באויר ותעשה סיבוב ארוך ומהיר, מרימה ומורידה אותה לכמעט קידה , ושלושתן כמו בריקוד קטן נוחתות לי בתוך הבטן בשיכול רגליים ובתנועה אחת אחידה. ומזדקפות.
מתוקה הוא קרא לי. הוא קרא לי מתוקה
אני שוקעת שוב.
בצד הכביש העצים, עם היערות שמאחוריהם, ואחרי דקות ארוכות מתגלה העיר.
יפה כמו מלאך.
אנחנו מתקרבים, אתה מנקד לי את הזמן עד שנגיע לדירה שלך ונתקשר אל הילדים.
נגיע הביתה, אני אוריד אותך בפתח הבנין עם התיקים והמפתח של הדירה, את זוכרת איך פותחים?
תראי, האצבעות שלך מלטפות את הקימורים שלו כשאתה מניח אותו בתוך אצבעותי גוזל זהוב, גדול וישן. מכניסים את זה הפוך מישראל ומסובבים כמו בארץ.
תכניסי את המזוודה לתוך הכניסה ותסגרי את הדלת הראשית, אף אחד לא יגע בזה.
אתה לקחת את המכונית לחניה, ואני עליתי למעלה, גוררת בכל זאת את המזוודה אתי, דבר שהביא עימו אחר כך נזיפה חמורה שלקחה כמה דקות של שפיתת הקומקום על הגז, סיבוב הכפתורים במערכת החימום, אני למדתי שוב את הרצפה הישנה והמצויירת ואת החלונות הגבוהים, הולכת להביט בנוף הבתים המאפירים עם השמים בצבע תואם אך בהיר מעליהם ולא שמנו לב איך השמש עוד מעט כבר שוקעת.
אבל לפני שהתה הספיק להתקרר, ואחרי שדיברנו עם ההורים שלי והילדים, הקולות הקטנים שלהם צובטים את אוזני והגעגוע מסובב לי את האיברים כבר הפשטת אותי מהבגדים לאט לאט, בהתחלה, רק כמו שאני מפשירה, הקרדיגן השחור שלי נחת על הרצפה ואז הזזת את החולצה מהצואר והתחלת לנשק אותי בעורף, שפתיים רכות נוחתות לי על העור כמו כשאתה אומר "מתוקה" ואני הצטמררתי, הבטן שלי נפלה עוד יותר למטה ועם הנשימה הנדרכת עוצמת עיניים רציתי שזה לא ייגמר לעולם.
היית אחר, באוזן לחשת לי שאתה מתגעגע, כל הזמן אני מתגעגע דיני, ואז ליקקת אותה ואמרת אל תזוזי מושך לי את הידיים לצידי הגוף, מקלף ממני את החצאית והגרביונים
אני רוצה לצלם אותך, אל תזוזי, דיני, פליז אל תזוזי.
אני עוצמת עיניים, בטוחה שאני לא רוצה לנסוע מכאן בחזרה והקליקים של המצלמה רוחשים סביב
"פקחי" אתה פוקד עלי
"אני לא בטוחה שזה רעיון כל כך טוב, מארק" אני לוחשת לך אבל המצלמה כבר לא בידיים שלך, כשאתה מתקרב.
ועכשיו הצלליות שלנו על הקיר מתחלפות וזאת אני שמפשיטה, ומנשקת, ומלקקת ולוחשת.
"תגיד שאתה חוזר לארץ, ונדבר"
אני מספיקה להגיד לפני שאני מתיישבת עליך, מניעה אותך תחתי, מרימה שוט בלתי נראה, נועלת אותך באבריי.
וקמה פתאום ומתרחקת אל החלון, כיסוי המיטה הכחול עוטף אותי כשאני הולכת להביט בנוף המתכהה.
"מה קורה? בואי…
בואי אלי"
קמת ובאת אחרי, זוכר? מחבק אותי כשאני בוכה חרישית בתוך החזה שלך, מושך עם שמאלך את ימיני ורוקד אתי all i got to do is to love you מהמהם בצעדי רגלים בטוחים, blow away blow away blow away מניע אותי מצד לצד, מיטיב את כיסוי המיטה עם שנינו עד החזה וממשיך "את חמה, אני חושב שאת קצת חמה"
ובלי נקודה והתחלה של משפט נוסף אנחנו על המיטה אבל עכשיו אני כבר לא חושבת כשאתה הולך לכל המקומות עף מעלי נוחת לידי ונכנס לתוכי , אין לדעת, על פי הצלליות שעל הקיר של מי היד שביקרה מעל חברתה, ומי זה משנינו שהרים את הבטן, הקשיח אותה, התרגש, ונרגע.
בערב אנחנו הולכים למסעדה הודית שהזמנת אליה מקום כבר ביום שלפני, משיקים כוסות עם בירה, טובלים נאן בצלחות האובאליות, זה חריף , אתה לוקח לי את היד מנסה לעצור אותי, האצבעות שלך נועלות את שלי, חמות וממיסות, תטעמי ממש מעט.
אנחנו מדברים על הכל, הילדים, העבודה שלי, קיבלת קידום והנה זמן טוב לספר לי על זה עד שאני שואלת אותך מה השתנה, מארק, למה עכשיו אתה אחר ואתה נועץ בי את עיני השקד שלך
"אבל את יודעת שאני תמיד אוהב אותך"
לא אני לא. אני לא. אני לא. אני לא.
ומתחת לשולחן אני מחלצת רגל מנעל הסירה שאני נועלת, ושולחת אותה אל בין שתי אלה שלך, אם אני לא מאמינה למלים שלך, לפחות שהגוף שלך ידבר.
ובלי קול אתה לוחש לי תפסיקי, תפסיקי, ממהר להוריד את שתי ידיך מהשולחן, ולאחוז ברגלי שתי ידיים מצמיתות אותה אל הכסא.
"אל תפסיקי דיני.
אל."
אחר כך מתנדנדים הביתה צוחקים אחד עם השניה, היה לנו את זה כבר פעם, אבל זה היה מזמן.
ממש מזמן.
ירח ענק טיפס מעל הבנינים ואתה שרטטת אותו עם היד, מושך את ידי, ואחר כך את השניה, מחבק אותי על גדר בדרך, מושיב אותי עליה מלטף מתחת למעיל.
מזל שהתחיל לטפטף ואישה זקנה עם מטפחת ראש וסל עברה בדרך אל הכניסה של הבנין ורטנה שהצעירים האלה מלכלכים את הרחובות.
וכובשת צחוק בין היד שלך לחזה הלכתי איתך בלי לראות את הדרך, שלא היתה ארוכה אבל גם לא מאוד קצרה עד לדירה.

בשבת לקחת אותי לראות את ארמון באקינגהם שוב פעם מבחוץ, ואחר כך הלכנו לבית הקפה הקבוע שלך בימים שאתה מתחיל מאוחר, ישבנו שם ליד החלון, האור מבחוץ עבר את הפילטר של העננים והגגות הגבוהים של העיר, אוטובוס עבר, ועצר ליד שפת הכביש והבטתי בו מסוקרנת בזמן שחבורה של ילדים עלתה עליו, פושטים ידיים, לבושים מעילים כחולים ואדומים, טייפ קסטות ענק ביד של אחד מהם, מלצרית צעירה ובלונדינית הגישה לנו קפה וסקון עם חמאה ליד, את חייבת לטעום את זה, הסטת עם האצבעות את הצלחת לכיוון שלי, תיכף נזמין עוד משהו, אבל קודם תטעמי את זה, והעיניים שלך היו עלי, מזיז לי קבוצת שיער מהמצח, מלטף אותי בצואר אני חושבת כמו בשיר של מאיר אריאל שאולי אפשר, אולי הייתי יכולה לבוא לפה עם הילדים לנסות
לבדוק איך זה, לנסות, מתחת לאצבעותיך על המצח שלי אני חושבת ככה, אבל לא אומרת כלום, רק תופסת לך את היד ונושמת, מרימה אותה אל השפתיים שלי, מנשקת, מריחה, מנשקת שוב.
אתה כל כך טוב אלי.
הלכנו משם אל חנות ספרים, שהיתה ברחוב ליד חנות ספרים אחרת ולידן היתה חנות של סטישונרי ואני הייתי שיכורה, בחנות השניה, שהיו בה ספרי אומנות ישנים, דקים דקים, יד שניה, ועל הכתף הסעת לי את היד "אני הולך להביא לנו כמה דברים הביתה, תסתובבי לך פה, וכשיימאס לך אחכה לך בפאב שם, את רואה? כתוב על השלט, נשתה בירה," אתה מושך אותי לסיבוב קטן ומכווץ את השפתיים במבוכה.
ועוד פעם חשבתי שאני יכולה כבר לוותר על הכל ולבוא לפה עם הילדים, לשניה היו לי דמעות, ואז דחפתי אותך החוצה מהחנות, שתלך וחזרתי פנימה מלקטת שאריות אומנות של פעם, אמנים שלא הכרתי, מוזיקה חריפה מנגנת באוזני בתוך החנות, מזיזה אותי מבפנים, ודפים של ספר עם צילומים נהדרים וקצוות צהובים מושכים אותי פנימה והמגע שלך מהלילה מעביר צמרמורת של ברק בתוכי.
נאכל, אני מכין לך, אמרת כשחזרנו הביתה, שקיות בידיים שלי, הכנסת דיסק אל המערכת והתנגן זמר שלא הכרתי, עוצרת את עצמי, מתקרבת שוב לחבק אותך, בוא נדבר עם הילדים.
"אמא, אמא" אני שומעת אותם צוהלים, סבתא הכינה להם ג'חנון היום, וסבא לקח אותם לגן השעשועים הגדול שאפשר לנסוע אליו רק באוטו, והם בנו משהו בלגו, אחר כך כשאמא שלי לוקחת אליה את השפופרת, היא מספרת שזה לא היה בדיוק ככה, רועי בנה, ועופרי פירק לו, בזמן הזה שוב הידיים שלך היו בבטן שלי כשהסתכלת עלי מלמטה מתכונן לנשק אותי מתחת לחולצה, מביט בי מרוכז מקשיבה לאמא שלי מספרת על הילדים, שואלת אם עופרי נגע גם בירקות כשהם הכינו להם לאכול, ומתי גלי ואבישי מחליפים אותם "אה, באמת?" אני משתוממת מורידה אליך את הראש, מכסה את השפופרת ביד השניה, מארק תפסיק, הלשון שלך מרפרפת לי על הבטן "גלי ואבישי בסוף לא מחליפים את ההורים שלי, נעמי חולה, והם לא רוצים להדביק את הילדים" .
ושוב אתה לא עונה לי, רק אוסף אותי אליך, מפשיט אותי מהר, כאילו מחר כבר לא נוכל ומסיע אותי בריקוד, השפתיים שלך בתוך העורף שלי, אל מיטת האהבים שלך
וחשבתי שיכאב לי אבל שוב צללתי לך בידיים , עוד לא מחשבת את קצי לאחור.

ביום ראשון בצהריים, מסוחררת מכל המתוק הזה, אחרי שחזרנו מסיבוב בשוק פורטובלו, ויחד בחרנו לי שמלה כמו שרציתי אנחנו חוזרים אליך לדירה, אני שמחה כבר לחזור הלילה לילדים, מלטפת את השקית עם הצעצועים שקנינו להם לפני שהתחיל לרדת גשם, פוערת את פי המזוודה, מוציאה את הדברים החוצה ומסדרת הכל בקפידה.
אתה החלפת נורה במסדרון הצר, ואחר כך התקנת מחדש את המתקן של ניר הטואלט העבה, השונה מזה של ישראל במקלחת שלך, ואז שאלת אם אני רוצה ויסקי,
"אחרון בהחלט לפני שאת נוסעת" הכרזת, מניף את ידך ואחר כך מתקרב אלי, רכונה מעל המזוודה, שוקדת על מראה, מוריד אותה על העורף הרכון שלי, צובט בארבע אצבעות, משתק אותי, נקודת הקסם שאני עוצרת בה וכל מה שנשאר הוא לגלוש לך בידיים.
ואני קמה, מתרוממת, את תנועת החצאית המתנפנפת בקימה שלי מהרצפה אני עוד זוכרת.
בצעדים קטנים ואיטיים אני מתקרבת אל המטבח, פותחת בלי לחשוב את הפריזר, איפה הפתק שהיה כאן, של הזוג הזה שאירחת אז, היה פתק על הדלת כשהייתי עם הילדים לפני כמה חודשים?
מחפשת קרח, ועל דלת הפריזר הקטנה אני רואה פתק.
אחד, ואז עוד אחד
ועוד אחד
ועוד
"נעמה", רק נעמה כתוב שם על הפתקים, באחד מהם אני מזהה את כתב ידך משיב והדם אוזל לי מהגוף והפנים.
מלים של אהבה, של גוף, ולילות שהיו.
חילופים של דברים בינך לבין אחרת שעיניי לא היו אמורות לשזוף.

אחר כך באה השתיקה.
רוח בין העלווה שלי עברה רועמת, הופכת את הדברים ממעמקי בראשית.
רעידת אדמה היא היתה בלבלוע את כל המלים בעולם כולו, ואז שקט, כמו שאת שותקת וכל העולם שותק איתך.
מנעול על הפה, של ייל עם שני מפתחות, אחד קפוץ לך ביד, ואת השני זרקת מהמגדל למטה. בנופלו התהפך פעמים אחדות באויר, חלף על פני חלון עם אישה ערומה ונחת על האדמה הרכה בתוך ערימה של חציר.
לא, בעצם לא. התנפץ על תקרת זכוכית של מבואה מפוארת של בית מגורים.
שתיקה מבורכת כזאת, שתיקה של הקלה, של 'בעצם ידעתי רק סירבתי לראות'
מהאוזניים העמומות שלך שמעת אותו אומר לך דיני דברי אלי. זה לא מה שאת חושבת.
דיני, אני מתחנן אלייך. בשבילך, בשביל שנינו, בשביל הילדים.
את מתהפכת בתוך גל, בכניסה לים, בטנך רכה ואוהבת, רק אל תתנגדי, תני לו למשוך אותך הילוך איטי של נפילה רכה בתוך עשב ירוק ומתנועע.
ולו רק כדי שתוכלי שוב לקחת אויר בלי מים.
שותקת. שותקת לבכי, שותקת למוות.
אף לא דמעה אחת נבעה מתוכך.
בשתיקה הזאת ארזת את הבגדים, הלכת בתוך הבית עוברת עם האצבע על אדן החלון הלבן, עץ ישן, אין אבק, מענין בן כמה הבית הזה הרמת עיניים פתאום למעלה, לרגעים היה נדמה לך שאת שומעת אותו צורח, אבל מה שהיה לך בפה ובראש היה גם בבית.
חרישיות כזאת חודרת לכל פיסה בתוך הגוף, לא משאירה מקום לסימנים של שאלה.
בתוך הלסת אני מרגישה את זה. ולא מזיזה שריר.
מתיישבת, ואז קמה והולכת למזוג לי כוס מים
וחוזרת לשבת.
המזוודה ארוזה בכניסה לדירה, התיק שלך מונח על השולחן ואת יושבת.
כמה זמן את מתכוונת להמשיך ככה
וכבר דמיינת אותך עולה לבד על הרכבת, נוסעת לבדך אל שדה התעופה
יודעת שלא אחליף איתך דברים יותר בחיים, מסדרת לך הסדרי ראיה עם הילדים ולעצמי הסדרים לא לראות אותך עוד לעולם.

* * * * * * * * * * *

ביום שישי, למחרת היום שהגעתי בו לעיר, אתה יוצא בבוקר לעבודה ואני נשארת בדירה, מסדרת קצת, שוטפת כלים, ומציירת במחברת הגדולה שלי הרבה הרבה.
"אני חוזר מאוחר היום" אמרת לי כבר אתמול בערב, והודעתי לך שיש לי המון דברים לעשות לבד עם עצמי, ושזה בסדר גמור.
בצהריים אני נרדמת על המיטה הרחבה עטופה במצעים ספוגי הריח שלך "החלפתי רבע שעה לפני שגלגלי המטוס נגעו באדמה" אמרת לי אתמול כשנכנסנו לדירה.
אני פוקחת עיניים, מופתעת, מי יודע כמה זמן אתה כבר עומד ככה ומסתכל עלי
"את יפה כשאת ישנה." מתקרב . אני מתכדרת תחת הליטוף.
"חזרתי מוקדם, החלטתי להפתיע אותך, בואי, תתלבשי, יוצאים"
"אף אחד לא אמר לי שיהיה לי כל כך טוב פה"
"אני מצטער" אתה מכדרר את צמד המלים שאשמע עוד כל כך הרבה פעמים בחיי בהצטרפות המיוחדת של הלשון לשיניים ולחיך המוכרת שלך.
"הייתי צריך להזהיר אותך" המעיל שלי כבר ביד שלך
"בואי מתוקה" מחבק אותי, אוחז בידי, חוטף בדרך את המפתחות והארנק שלך ורוקד אתי עד לדלת הנטרקת מבחוץ.
אמרת מתוקה, אתה אמרת את זה עוד פעם.

* * * * * * * * * * *

פעם, כשכבר חשבת שהכל נגמר דיברת על זה פעם אחת עם דסי, את לא אמרת כלום, רק הקשבת. היא סיפרה לך על חודשים ארוכים שאבא שלה סירב לדבר איתה והיא המשיכה וטענה באוזנייך שזאת אלימות, אלימות קשה.
"מה זאת אומרת לא לדבר עם הבת שלך?
את מבינה" היא הניחה מגש עם תה על השולחן הירוק שבחוץ שלה עוצרת רגע כדי לעקוב אחרי השמש שתיכף תיבלע בתוך ההרים הרחוקים מאחורי האקליפטוס הנדיר ("רק אחד כזה בכל הארץ" אמיר והיא טורחים לציין בכל פעם שמישהו שואל אותם על העץ) מבטה המהורהר מתעופף לרגע לספירלה חיצונית אגוז שאיזו ציפור הפילה ונוחת חזרה אל תוך השיחה.
"עד שקמתי ונסעתי עד אליו לחיפה, והתעקשתי שהוא יבוא לפגוש אותי בלי האישה שלו. דפקתי להם בדלת, לא בכיתי, רק עמדתי וחיכיתי שהוא יפתח, ויפה אישתו פתחה לי." היא לוקחת אויר ומוזגת תה לשתינו "ראית את השקיעה מקודם? אין כאלה בשום מקום בארץ, גם מהגינה שלך רואים את זה ככה, נכון?"
ואני הקשבתי לה, תוחמת את ההנהונים בתוך הפסיקים של הדיבור שלה, מחבקת אותה בלי לקום מהמקום, זה היה כבר כמה שנים אחר כך כשהייתי בהריון עם התאומות והכל היה כבד, ורציתי שהזמן יעבור והתינוקות ייוולדו והשקט יחזור אלי פתוח ומנחם.
וכשדסי דיברה על אבא שלה, ועל איך הוא לקח את הארנק והמפתחות, מסמן לה שאת המכונית שלה הם ישאירו מתחת לבנין שלהם, נכנס איתה למכונית ונסע איתה שעה וחצי בעיר, אחרי כל הזמן הזה, מדבר מדבר ומדבר, נזכרתי איך חשבתי אז
שהאלימות הזאת בשתיקה שלי, היתה לך אז נוחה ומרפדת.
וכשהמכונית של מרטין עצרה ביום ראשון בלילה בשדה, ירדתי ממנה, עושה את הסיבוב עד לבגאז' להוציא ממנה את המזוודה בעצמי, נמנעת מלהביט בך, בלי להיפרד.
בלי לומר מילה,
בלי לומר שלום.

מקופלים קטנים

בלילה של אתמול החלומות שלי נודדים והשינה דוקא נשארת לצידי. עד האמצע.
בשלוש לפנות בוקר אני פוקחת עיניים, הספרות האדומות בשעון שליד המיטה מתחלפות והוא מורה שלוש ודקה בדיוק, הפנים שלי חמות ואני מצמצמת עיניים כדי לא להאמין שאני באמת ערה, והשעה היא לא פה ולא שם.
ואז, מארק, אני כבר מתיישבת במיטה, אוזני כרויה להקשיב לרחש גלי הילדים שלנו בחדר השני והנשימה שלי על שפת הים.
עכשיו בוקר, אבל לפני כמה שעות, כשעוד היה לילה, פני בערו והגוף שלי רעד, מעירה את הרצפה בלי צעדים ריחפתי אל המקלחת הקטנה שלנו, מסיעה מגירה לאט לאט, פן תשמיע קול ותעיר את הילדים, מוציאה בקצות האצבעות את המדחום הירוק, זה שנתת לנו.
"קחי, זה מדחום דיגיטלי, הוא מעולה, קניתי את זה שיהיה לך ולילדים"
וככה, מסוחררת מעיניים בוערות תחבתי אותו תחת לשוני, מהנהנת לעצמי.
הנה, הנסיעה שלי בסכנה.
אתה מבין, פתקים קטנים אני מקפלת.
כותבת לך ומקפלת שוב ושוב עד שהניר הופך לאבן, אם לא אצליח להסתיר את האמת מפני עצמי, לפחות אוכל להעלים אותה מפניך.
ואני חוזרת אל המיטה, כוס עם מים קרים ביד שלי, מחליקה אותי על לחיי, לצנן מעט את הלהט, פעימות הלב שלי מואצות ונדמה לי שתיכף אתחיל לבכות.

* * * * * * * *

אתה יודע, אמרת לי בטלפון לפני שהזמנתי את הכרטיס "בואי ללונדון לבד, תשאירי את הילדים ותבואי"
האויר קפא, ואני החזקתי את השפופרת, כמעט עושה איתה אהבה, אומרת לך רגע, חכה רגע, בטוחה שתיכף שוב תיעלם לי, אבל היה שש בערב, והילדים היו כבר בתוך האמבטיה, הגוף שלי נמתח בין הקפיץ של הטלפון, למכשיר האלחוטי ששכב כמו מת על הספה האדומה,
"רגע אל תלך" לחשתי לשפופרת, מסתירה את הפחד, בולעת את האהבה שישנה עדיין בתוך הבטן, מותחת את עצמי רקדנית על חבל דק והנה האלחוטי כבר ביד שלי, הנורה האדומה של הבטריה מהבהבת, אבל בודאי נשארו עוד כמה דקות שאוכל בהן לשוחח איתך, אני מחליפה בין המכשיר הישן המחובר אל השקע שבקיר, לחדש, המעופף, התלוש, זה שהולך לעתים לאיבוד ומשעינה אותו על הכתף.
"אני לא שומע אותך, את רוצה לבוא? מה את אומרת?
הילדים יצאו כבר מהמקלחת? אני מת לדבר איתם"
ואני פוחדת להגיד לך שהאחריות רובצת עלי, משתקת לי את הכתפיים. אתה מת לדבר איתם ואני חיה לשקט שלהם, להחזיק אותם ולטפל בהם כל הזמן.
אם אחד מאיתנו מת ל-, השני יחיה בנסיון לגונן עליהם כל העת אפילו יותר מפני החוץ הקר מדי כשחורף והקופח כשקיץ
עכשיו חורף, השמש שקעה כבר מזמן , ורגשות אשמה טופפות כפות רגליים יחפות על הרצפה הקרה בין הקול שלך לאמבטיה, שם הרעשים של הצעצועים טובלים במים, נכנסים אליהם מטוס שמסוגל לנחות גם בתוך קצף ויוצאים מהם צבי נינג'ה דהויים משימוש מוגזם.
גם אותם אני מקפלת היטב, רגשי אשמה בתוך פנקייקים קטנים על המחבת, שאני מגישה להם אחר כך עם טיפות של דבש ענברי.
אתה לא תראה אותם, כי גם הם יתחבאו בתוך הכמיהה הזאת אליך והחיפוש שלי את דמותך בילדים, איך הם זזים, רצים, ומחזיקים את המזלג כמוך, ביד שמאל.
משמיעים קולות של ילדים, גדלים.
פעם, אני נזכרת פתאום, ישבתי איתך על חוף הים כמעט בין ערביים ועשינו תחרות כתיבה על החול.
כל אחד, בתורו, אמר מילה והשני היה צריך לכתוב אותה ביד החלשה שלו, אני בשמאלי, אתה בימינך.
זה שסיים לכתוב את המילה ראשון ניצח.
אמרת "אני" וכתבנו יחד, והתעקשת להמשיך, למרות שהיה תורי ואמרת "אוהב" בקול חזק יותר
צולח את הפיתוליות של הב' הסופית, כמו שקראת לה כשהתגלגלנו מצחוק בורחים מהקצף לנצח אותי ואז אמרתי בתורי
"עוּבָּר"
היד שלי היתה על החול הרטוב לפני שאמרתי את המילה, מוכנה לע' הסוררת, מכוונת אל הו' הישרה, רחש של דבר מה זוהר נופל אל המים נשמע כשהשמש נגעה בקו האופק בים והחלה לרדת ואתה, מובס מראש בקרב אבוד, אחזת בי הופך אותי על החול.
תפסיק, נאנקתי תחתיך מתפקעת מצחוק, מודדת את המבט שלך לפני שאתה מנשק אותי, שולחת יד לסדר את בגד הים.
יד גדולה שלך חלפה מעלי וכתבה "תפסיק" על החול.
יד שמאל, איך לא הבחנתי.
ואני לא באמת התכוונתי.

אבל קרוב לסוף האותיות, כמעט מהצחוק המתגלגל של שנינו עובר נבט מהר מדי בתוך בטני.
אני מסתכלת עליהם במקלחת, מארק, תיכף אוציא אותם לתוך מגבות גדולות ואחבק את שניהם ביחד, המים מטפטפים מהם ואני מחבקת חזק יותר להגן עליהם מפני התקררות.
הבטחתי לך שנצלצל, ועד שהלבשתי אותם, מהר מתמיד בפיג'מה עם קופים-
יצאת מהבית לכיוון העבודה ופספסנו אותך.

בלילה היה לי חום, עד סוף השבוע בודאי אבריא, ושעות ספורות אחר כך אמריא אליך בלי הילדים. מלמעלה הכל ייראה קטן וחסר חשיבות.

והלב שלי יתחלק לשניים.