מארק יקר שלי
עכשיו חזרנו משדה התעופה, אני לא מאמינה שעשינו את הצעד הזה. רועי ועופרי ישבו בכסאות שלהם, עופרי יונק את המוצץ שלו בכוח, אני לא חושבת שילד בגיל שלו, זעיר כל כך עם כפות ידיו השחומות מבין מהי פרידה מאבא.
רועי סיפר לו את עליקמא הקטן כמעט בעל פה ואחר כך הראש שלו צנח לימין מהמראה ראיתי הייתי מצלמת הכל אבל נהגתי לבד וזה מפחיד להוציא באמצע נהיגה את המצלמה מהתיק אם יקרה משהו, וגם איך הייתי לוכדת במלבן הלא ישר של המראה שמכוונת קצת אל הילדים מאחורה והרבה אל החלון הרחב של המכונית.
אז רק הגנבתי אליהם בשקט מבטים והתרכזתי הכי שיכולתי בנהיגה מבורכת. וכשהגענו הביתה אבא שלי יצא ועזר לי להכניס אותם אל תוך הבית הקטן ואחרי שהסרתי להם את הנעליים נשכבתי על הספה בסלון, החלון פתוח ודימיתי להריח גשם עולה מהאדמה, תמהה בתוכי מי מאיתנו יישבר ראשון, הלכת נרגש אל עבר קו האופק של הבדיקה הבטחונית ויש לי הרגשה שבכל זאת בלונדון המקום שלך, ששם הרגליים והאיברים ובעיקר הראש שלך
מקפיאה סיטואציות, אמרת לי בוקר אחד לפני שיצאתי אל הבית של סמדר הבייביסיטר כדי להביא אותה אלינו,כשעוד גרנו בירושלים, את מקפיאה סיטואציות, ואחר כך ,איך שהן נראות תואם כל כך את מצב הרוח שלך.
אז אם הייתי מקפיאה אותך, מארק שלי, שם המקום שלך, לונדון איט איז, אין באמת הרבה הבדלים בין איך שזה לאיך שאני רוצה שפני הדברים ייראו.
אני חושבת כל הזמן והרבה על כך שבעצם.
על זה שאם הייתי יכולה לשלוט במה שקורה.
אבל אי אפשר היה להקפיא אותך, אולי לנסות את המחשבות שלך היה אפשר.
אני יכולה לספר לך מה קורה עם הילדים, לכתוב כל יום מה איתם, לדבר עליהם כמו זרם בלתי פוסק של מים, שוצף, נהר מתחצף מתקטן לנחל שמתחבא מאחורי אבנים קטנות או סלעים חוכך במצחו, מחושים ארוכים של חיה קטנה ממולל כפות ידיים זעירות דביקות משוקולד או מקורנפלקס.
אבל עכשיו אני עייפה, שתיים בלילה ובעוד ארבע שעות עופרי בודאי יעיר אותי.
הוא יקרא בקול התינוקי מחוספס שלו, אוחז במעקה המיטה כמו היה הגה של ספינה “מא בוא” הוא יגיד ואני אגלגל את עצמי מהמיטה הזוגית שתקופה ארוכה לא נחלוק אותה שנינו, אפקח עיניים בחיוך
ואמהר לחמם לו חלב בבקבוק.
אולי יש סיכוי שהוא יירדם מיד ויתן לי עוד שעה של חסד עד שהבוקר ישתלט שוב על כולנו.
* * * * * * *
בלילה, אחרי שהם נרדמו הלכתי להוציא את הדברים מהמכונית וגיליתי
שנשארו חלקים מניר העטיפה של ביציי הקינדר שההורים שלך נתנו לילדים בשדה התעופה, בלהט הפרידה הנרגשת ממך לא שמתי לב, והם קילפו מאחורי גבי את ביצי השוקולד, מפזרים טיפות של ניר כסף.
את השוקולד הם אכלו, ואחר כך נזכרתי שהצעצועים שהתחבאו בתוך הביצים נעטפו להם באצבעות לפני שנרדמו כשהכנסנו אותם, אבא שלי ואני הביתה.
אני חוזרת הביתה, בודקת שוב את הנשימות שלהם, מצחצחת שיניים ומתמקמת במיטה
בהתחלה רק בצד אחד, אחר כך באלכסון
בסוף אני מחבקת כרית, נזכרת ביום הזה, לפני כמה שנים מעט אחרי שהכרנו והשיר הזה התנגן יום אחד כשהיינו שנינו בחופשה מהצבא ברדיו ואמרת לי תקשיבי, מוזיקה בלי טעם לואי, חיפשתי את הקוים של הפנים שלך אז כדי לשמר אותם לפני שאני חוזרת לצבא,
אבל זה היה מזמן
בנקודות רחוקות אני נועצת קיסמים קטנים של מחשבה.
מה אם אתה כבר לא חי.
היה פעם, לפני כמה חודשים, כשרק נסעת, שהייתי מחכה לטלפון מצלצל.
עוקפת בעליזות את השולחן שעומד לפני הכוננית של פינת האוכל, משחקת עם הילדים במחבואים
זאת עדיין תקופה כזאת, מארק יקירי, שאני לא מצליחה לחשוב שאצא ממנה.
מכורבלת בתוך סם געגועים אליך, מנוהלת בידי שני יצורים קטנים.
זוכר אותנו פורטים את האצבעות הקטנות של רועי? לא מאמינים, כשאנחנו מלטפים
את היד שלו, והיד אחד של השניה
שזה שלנו, שעד לפני כמה חודשים הוא היה לי בתוך הבטן.
מקופל, יצור אוריגמי קטן, מה הוא חשב את עצמו, שיבחתי אז את פלאי הבריאה כשעוד היה בבטן ואז הוא נולד, ושחה בזרמים של שנינו דגיג תמים בזמן שאח שלו נבט שם בלי הודעה מוקדמת.
אפשר היה אפילו בדואר להכין אותנו בגלויה רשמית כזאת
"תינוק נוסף בדרך"
או אולי הודעה קולית, בקולו של משה טימור
"בקרוב יצטרף תינוק נוסף למשפחה וכל מה שנראה עכשיו מסובך יהיה אף יותר, אני חוזר
בקרוב יהיה לתינוק שלכם אח קטן"
הייתי מעדיפה שמישהו יספר לי גם שאתה, מתחשק לך לעוף.
אפשר היה לעשות את זה גם אז בלידה השניה, לא הייתי מתנגדת, המיילדת שאספה אליה את עופרי בידיים מיומנות, והחזיקה אותו, כמעט בידה האחת כדי ליטול מגבת ולעטוף אותו בה בידה השניה יכלה להגיד לו
"הנה תינוק בריא מתוק, מה חבל שבגיל שנה וקצת אבא שלו לא יהיה קרוב אליו כדי לחזות בפסיעותיו הראשונות"
ערב, מארק, ואני יושבת בחוץ. אוזני כרויה לחלון של חדר הילדים הפתוח מעט.
הוצאתי בירה.
היתה במקרר, היו האחים שלי, והגיעו חברים ומילאו את המדפים
גלידה לילדים, עוגת גבינה עם פירורים בשבילי, סלט אדום שהלית הכינה.
ובירה.
הלשונית של הפחית היחידה שנותרה במקרר נשלפת באצבעות שלי למעלה ואני מושכת סיגריה מהחפיסה המוחבאת.
קריר על הנדנדה בחוץ, והירח מתחבא מאחורי צמרת האורן ששוב צומח וגדל בקדמת הגינה.
לא ראית אותו מאז שהחל לצמוח שוב.
זה היה סיפור גדול , הוא כמעט קרס והיה צריך לגזום אותו עד לתחתית הגזע שלו.
מראה קשה לצפיה.
המזכירה של המושבה דפקה בדלת אחר הצהריים לפני כמה חודשים,ואמרה לי תראי, העץ גובל בשביל שביניך לבין המדרכה ואנחנו מנסים להשאיר אותו, אבל כדאי לגזום. עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי, היא אמרה בטון של מנהלת בית ספר.
הגומות שלה שקעו עוד יותר כשהיא דיברה וצמיד זהב אחד רקד לה על היד כשהמפתחות שקשקו,
אני יודעת שזה רק עץ, ואם הוא ילך, אפשר יהיה לטעת פה חדש, אבל אני מכירה אותו מאז שהייתי ילדה .
ננסה להציל אותו, פסקה לפני שיצאה לי מהבית. גם בגלל שהוא יחסר מאוד לקו הנוף של הרחוב, היא פערה את היד עם הצמיד להראות לי את הכביש הנפרש,
והלכה לה.
אבא שלי היה מספר שהוא פה עוד מלפני שדניאל נולד.
הרבה לפני.
כשהייתי ילדה הייתי מתחבאת מאחוריו, אוספת זרעים ומכינה מהם מחרוזות.
ואז למדתי לטפס עליו. דניאל היה שומר שאני לא אפול ועושה לי סולם גנבים, שימי, שימי את הרגל, גם את השניה, היה צוחק לפחדיי, אני שומר שלא תפלי. וככה למדתי לאהוב אותו בין ענפיו.
היו לו זרועות אלכסוניות חסונות כאלה שבקיץ, עם הצל אפשר היה לשכב עליו ולהירדם
ולהתחבא.
ואז , בוקר אחד אחרי שהמזכירה של המושבה ביקרה בביתי הגיע טרקטור עם מזמרה ועבד יום שלם בחוץ, הוא התמקם כשיצאתי בבוקר לעבודה, הסתכלתי למפעיל שלו בעיניים מתחננות, אבל מיהרתי ויצאתי עם הבנים שלנו מודאת שהלב שלי במקום כשאני כמעט וחוגרת גם אותך כשאנחנו נכנסים שלושתינו לתוך המכונית.
ובערב כשחזרנו הביתה (הגענו מאוחר באותו היום, וגם ככה היה חורף אז השמש כבר שקעה עד שנכנסתי עם האוטו לחניה)
ראיתי שהוא איננו, הצל הענק שכיסה לנו חצי מהשמיים לפני הכניסה לבית לא היה, ומזרזת את הילדים למקלחת ולאכול הרגעתי את עצמי בראש
"אולי אפילו עדיף ככה, ובחורף תהיה לנו קצת יותר שמש"
עכשיו אני יושבת בחוץ, מעזה לשתות לי בירה, משתעשעת לי במחשבה שאולי אתה מת, וזהו,
משחקת עם המצית, יש לה על הצד בחורה שקו הגוף שלה מתגלה כשהופכים אותה והנוזל נבלע למטה, ונעלם כשמקימים אותה חזרה אל הצד שממנו לוחצים על המצת.
מן קסם כזה.
ככה תיעלם לנו מהחיים, מארק יקר שלנו.
ולא תהיה ברירה , נתחיל את הכל מהתחלה.
בינתיים, נגמרה לי הסיגריה, אני מכבה אותה בשולי הפחית הריקה, ומשליכה את שתיהן לפח. יש לי כרטיס ללונדון, ובעוד שבוע הילדים ישארו עם ההורים שלי ואני אטוס אליך לבד.
אני ואתה בסוף שבוע ארוך בעיר גדולה בלי חיילים ואי אפשר לישון.
בלי עתיד.
הכי חי שיש.
האלכוהול מחזיק את העיניים שלי פקוחות ואת הפה איטי וסרבן אז אני אומרת למארק שכדאי שנסתובב בעיר עוד קצת.
את לא צריכה כבר לחזור אל הילדים?
הם עם בייביסיטר, אז עוד מעט, עוד קצת, אני אומרת לו וממשיכה בעקבותיו לכיוון הים
שם, כשהרוח מגיעה אלי בלי דמי תיווך של הבניינים הגבוהים אני גם מרגישה קצת יותר טוב מה יהיה, מה יהיה הבטן שלי שואלת ואני יודעת שהראש צריך לתת על זה מענה, שאני לא יכולה ככה יותר.
ואז אני מרימה את הראש ומסתכלת עליו מהצד, עם הפרופיל החייתי שלו והלסת שאמן של תחילת המאה הקודמת סיתת בזמן שהוא חשב על קיומי העתידי, העור החלק שלו והנקודה הסרבנית במורד הלחי, השיער השחור שמתחיל להאפיר ומקדחה דמיונית שולחת קרניים אל תוך המחשבות שלו. מה קורה לו שם בפנים?
אם אני שואלת, אני לא מקבלת תשובה, כי אם שאלה בחזרה, או נאום קטן על משהו אחר.
בסידרה האחרונה שאני מפיק, הוא מרכז את המבט באף שלי ואני מגרדת אותו חזק, יש גבר אחד שיש לו שתי נשים, ואחת, דוקא זאת שהוא נשוי לה וכבר לא מאוהב בה, היא יפה שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים.
והשחקנית, את יודעת, היא מגיעה לאולפנים לא מאופרת ואני חושב לעצמי, פעם אחת אפילו אמרתי למאפרת, איזה בזבוז, היא הרבה יותר יפה בלי איפור. ואז הוא נאנח, אבל נשארו להם עוד שלושה פרקים, וזהו, אם לא יכניסו אותה לעוד סידרה אני לא אראה אותה בחיים.
ואני יודעת בלי שהוא ממשיך, שהוא עוד יראה את השחקנית הזאת הרבה,
אני אפילו פוחדת לשאול לשמה, לא פנים, לא שם, יותר טוב ככה.
והמקום שאני הכי נופלת בו זה כשאני אומרת לו שאני פוחדת.
אז קודם, אמרתי לו שאני פוחדת
זה לא שלא שיקרתי אף פעם בחיים שלי, אני תופסת אותו ברגע קטן של כנות.
אני כן.
כשהיה צריך להכין שיעורים ולא התחשק לי, כשהיו שולחים את אבישי ואותי לפרדס לקטוף תפוזים והייתי חוזרת הביתה ואומרת שיש שם אנשים ואנחנו לא יכולים להיכנס לבד, כי זה מפחיד ואז היו שולחים את אחד האחים הגדולים שלנו, איתן או דניאל והם היו באים איתנו בחזרה לפרדס.
אבישי בועט באבנים לכיוון השני, מסמן לי בדרכו את גבול האמת ואיתן מתקרב בצעדים ענקיים ובטוחים אל השורה הראשונה של הקלמנטינות , אין שם אף אחד, דין.
אבל קודם היו, שמענו אנשים מדברים ואפילו מוזיקה מטרנזיסטור.
בערבית.
איתן שומט את הראש, העיניים שלו נלכדות במצח שלי ולוכדות את שלי, והפה מתעקל לחיוך
אז עכשיו אין, קדימה, קחו את הסלים ולכו, תתחילו מהצד הזה, מרים את היד וחוזר אל שולחן הכתיבה שלו ואז, אחרי שאנחנו נשארים בפאתי הפרדס לבד, אבישי תופס גיטרה דמיונית ושר לי בקול ישר מתעבה של גיל ההתבגרות את הזמן לוקח סיגריה, שם לך אותה בפה ואני מסתכלת הצידה לראות שבאמת אין אף אחד ומפצירה בו ללכת לקטוף.
מי יעשה את זה אם לא אנחנו, אני מתחננת בשקט, נו, אבישי, בוא
אז כן שיקרתי, אבל זה לא הצליח.
ואני פוחדת שגם עכשיו זה לא יצליח.
מה אנחנו עושים, מה אנחנו עושים, אמרתי לו קודם כשסגרנו את הדלת בבית של ההורים שלו והוא הפשיט אותי על הקיר.
תפסיק, בוא נעשה את זה כמו אנשים נורמלים, נשפתי לו לתוך העורף
אנשים נורמלים נשארים ביחד, השפתיים שלו היו לי על הבטן לפני שהגוף שלי חישב ליפול אבל הוא תפס אותי, בשתי הידיים תחזרי אלי דיני,
אומרים שמלים לא הורגות.
שקר, מי אמר את זה?
קודם תתן לי לשכב אתך ואז אענה לך אני לוחשת, הוא לא שומע, ואז הוא גם כבר מקלף ממני את החצאית, זה היה אחרי שהוא הגיש לי אל הפה בקבוק.
לא שותים מבקבוק, מארק, אמרתי לו פעם, זה לא היה בפעם הזאת.
מוזגים לכוסית קטנה, ככה אבישי לימד אותי, אחרת איך תדע כמה שתית, ויותר מדי זה לא טוב.
זה מייבש.
אבל הוא פתח לי את הפה, הכניס אצבע ואז את הבקבוק, מטה אותו מעט מעט והטיפות מרחיבות לי את הלשון, ואז עוצר ולוגם בעצמו, מוריד עלי את המבט.
עכשיו גם עיניים הורגות. חורצות על הגוף שלי, על אותם הסימנים שכבר חרצו פעם.
אני חייבת להפסיק את זה.
בוא נפסיק, אני אומרת לו כשהוא כבר בתוך תוכי, מהפנט לי את האיברים הפנימיים מערסל אותי בידיים, לוחש לי מלים על האוזן, אני שיכורה ואין לדעת, אם זה מהויסקי
או מהמלים שלו,
או שאולי מהמגע.
אחרי שהוא יורד ממני ונשכב על הגב קורה משהו שלא קרה אף פעם חבל שקוף נכרך סביב הצואר שלי כשהוא מרים ידיים פתאום על הפנים, אני רוצה לדבר איתו, ללטף לו את הגוף, אני רוצה אותו עוד פעם והוא מתחיל לבכות. לא מהעיניים והפה, מתוך הבטן, אני רוצה להיפרד ממנה, דיני, אני רוצה שנחזור.
ואז
אני לא רוצה לחיות
זה לא, את זה אתה לא אומר, אני מורידה לו בכוח את הידיים מהעיניים, הוא חזק.
בכוח.
בוא נצא, נלך לאכול בחוץ, אני אומרת לו ומתחילה להתלבש בשקט.
והוא חוזר אלי מהגב, מכניס את זרועות התמנון שלו מתחת לחולצה שלי, פותח בתנועה אחת את החזיה שכבר הספקתי לסגור,
ומושך אותי הפוכה, כמו חיה שלא יכולה לעשות כלום למטה, במדרגות אפלות
לתנות איתו אהבים בתוך המרתף של עצמו.
* * * * * * * * * * * *
את הסגירות אני עושה יפה.
כשיצאתי מהחנות בצהריים, קצת יותר מוקדם מכרגיל, סגרתי את כל הרשימות במחשב, והשארתי לנועם, המחליף, הוראות מדוייקות איך לסגור בשבע, אחרי שאחרון הלקוחות יוצא. אתה מוציא מכאן את התקע של הקומקום והמזגן, ואוטם את צנצנת הפח עם העוגיות והסוכר, כשהנמלים מגיעות זאת חגיגה, חייכתי אליו, זה היה עוד בצהריים – לפני שהבטן התהפכה לי.
ואל תפעיל שוב את המחשב, תכניס את הכסף לקופה , ותכתוב לי ידנית מה קנו ומה מבקשים להזמין, חייכתי גם לפני שסגרתי את הדלת, שהמיזוג לא יצא.
אחר כך סגרתי את הדלת במכונית וחגרתי את עצמי טוב.
זה בדיוק הענין עם חגורות בטיחות במכונית. הן מגנות על הגוף מפני תאונות אפשריות
הן לא מגנות עליו מפני מה שהוא רוצה ולא על הראש מפני המחשבות על מה שהוא רוצה.
אחר כך, בראש, סגרתי את כל האפשרויות של מה שיקרה עם מארק כשאפגוש אותו בתל אביב, ונסעתי, סוגרת שיר אחרי שיר שהתנגן ברדיו, פותחת את החלון וסוגרת אותו מדי פעם כשהרוח חזקה מדי.
אני אפגוש אותו, חשבתי לעצמי, ונלך לבנק, כי הוא צריך להעביר לי כסף
ואז אני אקח אותו הביתה, לפגוש את הילדים, הוא אמור לקחת אותם אליו מחר, אבל לפחות שיפגוש אותם היום לקצת.
זה סיבוב בשבילי, אבל לא אכפת לי גם לסגור סיבובים.
בסוף,
אחרי שאני מחנה את האוטו ופוגשת את מארק אני מתקשרת להורים שלי ואבא שלי מרים את השפופרת.
"אני נשארת בתל אביב, יש איזה סוחר ספרים שאני הולכת איתו למחסן שלו לעבור על הסחורה, יש לו נדירים של…"
אני לא מספיקה להגיד, הוא לא שומע אותי טוב, כן, בטח שהם יקחו את הילדים ויזמינו את שירה לשמור עליהם.
מספר הטלפון שלה על המקרר, ליד המספר של הפיצה, הם ידאגו שהם יאכלו,
כן, הם יסתדרו גם עם הבנות ושירה הנהדרת תעזור, ותישאר איתם כשיירדמו עד שתחזרי.
אל תדאגי, קחי לך את הזמן קחי מה שתרצי מי לא יתאהב בך
הקול שלי רועד, והיד גם כשאני מנתקת.
סוגרת יפה.
תגעי בי, מארק אומר לי מאחורי בנין ברחוב ליד בית הקפה שנפגשנו בו ולוחץ אותו אלי, מארק אני נורא מזיעה.
בואי, נלך אל ההורים שלי ותתקלחי.
אני לא רוצה שהם יראו אותי, אני מושכת את היד שלי משלו, ועכשיו אנחנו שוב ברחוב, הולכים כמכרים ותיקים אחד ליד השניה.
הם לא בארץ, יש לי בית ריק. בואי.
הגעת עד לפה והם לא בארץ?
ונעמה לא באה איתך?
הוא מזיז את הראש פעם אחת מימין לשמאל.
ואורי?
בצפון, בהדרכות. אני משפילה מבט.
like in heaven הוא אומר לי, מחייך.
כן, אני עונה בשקט, מטפסת מדרגה אחרי מדרגה אל הדירה של הוריו
heaven and hell
* * * * * * * * * * * *
שירה הסתדרה איתם מצוין, איך היה לך , היא שואלת אותי כשאני נכנסת בשביל לכיוון הבית, מקהלה של צרצרים מלווה אותי פנימה.
סידרתי קצת, ושטפתי כלים, היא מראה לי במבוכה כשאני אומרת לה לא היית צריכה.
אה, אורי התקשר ודיבר עם הילדים, הבנות היו מקסימות.
והיא יוצאת, הצרצרים איתה, עופרי קורא לי מהמיטה שלו ואני עוצמת עיניים לרגע, מחניקה בכי
מתיישבת לידו.
"אבא מגיע מחר" הוא אומר לי, הראש שלו אל הקיר והעיניים עצומות
"כן, הוא יבוא לקחת אתכם בצהריים" אני אומרת בשקט בלי ליפול
ולא מספרת שאהבתי אותו היום אולי, כמו בכל פעם,
במקום שנפגשות המלים, אני עומדת מול המקרר שלך, בצד ימין למטה הוא מתקלף ובתוכו מלא באוכל שבישלת ביום שלפני שנחתנו, הילדים ואני.
אני רוצה לישון, זה מה שאני הכי רוצה, אבל יש לך משמרת קצרה, הבטחת, אז ניסע ביחד למערכת בטיוב "תראי, הילדים יאהבו את זה" אתה מחבק אותי מאחורה, מנשק אותי בצואר, "לא נוח לי לידם ככה, מארק" אני מזיזה אותך בוהה בפתק נוט איט בצורת לב מט ליפול אבל עדיין שט בין המגנטים על הדלת של הפריזר בצד הזה של הראש נוקרת במוחי, מה זה ממתי הפתק – הוא היה פה בביקור הקודם שלנו?
"קניתי להם גם גלידה" אתה פותח לרווחה את הדלת המלבנית
"מה לא נוח לך, תגידי לי" מדלג עם האצבעות על שלי, הילדים מסיעים במעבר שבין המטבח לסלון הקטן פאואר רנג'רים על גבי טנקים ומשאית שקנית להם במיוחד ואני ניתקת ממך, נזכרת שבמזוודה ארוזה שקית עם צעצועים שהבאתי אתי, שתישאר פה בשבילם הפעם לתמיד
וכשאני מתכופפת אל המזוודה, מאחורי המיטה הגדולה בחדר השינה כדי לשלוף משם את השקית אתה אחרי, לא אומר כלום
אבל עכשיו אני כבר מגניבה מבט אלכסוני אל הרצפה שבוקע ממנה צליל הילדים שלנו והגלגלים המונעים בקור, ואתה לידי, נשען על המרפק שלך מטלטל אותי עם המבט השקט שלך
בראש שלי צעקות
חשבתי שמרגישים ככה כשנוגעים, לא ידעתי שאפשר גם רק עם המבט.
ולא נוח לי, מארק, באתי עם הילדים בשבילם, ולא בגללינו.
היה טוב לו יכולתי לשלוח אותם לבד, או שהיית בא לקחת אותם
(היית יכול לבוא ברגל, ולחזור איתם במטוס ללונדון)
אבל הכי מתאים לי כשאתה בא לישראל, גר אצל ההורים שלך, פוטר אותי מנוכחותך האימתנית והאמורפית, מניח לי.
ככה אני גם יכולה לעבוד, ואולי, תאר לך שהיינו בישראל עכשיו
הייתי יכולה גם לצאת לסרט עם חברות
ולפרוש כנפיים ולעוף
אבל פה, בלחץ הבוקר, שניה לפני ההתארגנות
מהחלון של חדר השינה אני רואה אפור , ואנשים עם מטריות שחורות ביד
"אין לחץ, יש לי משמרת קצרה " אמרת לי מקודם מביט בנו נשען על המשקוף במקלחת הקטנה כשצחצחתי לילדים שיניים, מעמידה אותם אחד אחד על שרפרף עץ ישן , תומכת בגב שלהם, מאמצת את הבטן ואת הרגליים, מי אמר שאני לא בכושר.
העתיד שלי ורוד.
אני אבוא ואסע איתם, אקום אליהם בלילה ובבוקר שאחרי ואסע לעבודה לפעמים אחרי שעתיים וחצי שינה.
את הג'וב שלי אני דוקא אוהבת, מארק.
השקט שהספרים מספקים לי, נעמי הבוסית הקבועה
ואבנר ויונתן שעובדים אתנו עכשיו
(וגם ליזי המחליפה, זאת שמגיעה בדרך כלל כשאני לא יכולה להגיע)
כמו גם החלון לרחוב בירושלים שמזג האויר של האנשים משתקף לי ממנו מצטייר והולך, לפי הזקיפות שלהם אפשר לדעת אם השמש במרום השמים או עומדת לצלול לעומק הים
והריח
שלהם, של הספרים.
יש זמן שלא קונים בכסף, פעם, לא מזמן היינו סוגרים את הדלת, מניחים להם קערה עם עוגיות פתי בר, שתיים שתיים צובטות שוקולד
(זוכר?? היינו שוברים אותן לחצי, כדי שיהיו להם הרבה יותר)
והיית תופס אותי מהר לפני שיימאס להם
עין אחת על החור של המנעול
וכל השאר חודר ומעלי, זרועות של דיונון אוחזות בי, מתפתלות בתוכי משאירות לי כתמים על כל הגוף
עכשיו אתה מסתכל עלי שולח יד אל הגבות שלי והסנטר ואין לי אויר, אני לא יודעת למה אני פה בכלל .
ואיך זה שאני לא מתעקשת שהילדים יפגשו את אבא שלהם בארץ.
* * * * * * * * * *
והכתב על הנוט איט לב הורוד על הפריזר שלך, המבריק בלובנו
ברור- לא ברור נוקש בראשי, נושק למחשבותיי.
"dear mark"
כתוב שם באנגלית מסודרת
וההמשך בעברית
"תודה תודה על חופשה חלומית ונהדרת
על לילות של סרטים וסיפורים
ותה חם כמעט לפני שהשמש זורחת
את ההמשך ננצור ב(פה מצוייר לב בתוך לב בתוך לב)
גל ונעמה"
גל ונעמה, מי אלה ?
אני לא מכירה אותם, גם הילדים לא
אני מזיזה אותך ומתיישבת "בוא נצא אתם, יש לך מטריות לכולנו?"
אתה ניתק ממני מארק
חלקיקיי מולקולות נפרדים ומתגבשים אצלינו לחוד
ואין לי מלים וזמן להגיד לך אל תיגע בי.
אי אפשר היה לכתוב את הדברים בראשי תיבות, וגם לא בקו ישר אחד.
היה לי צורך לפרק את היום הזה לפירורים לא מאוד קטנים שאפשר לראות בעיניים , ולחלק את המלים וההרגשה, אחת אחת.
תראה, אני לוקחת את היד שלו, תופסת את האצבע והאמה ומוליכה אותן על הצלקת שיש לי בטווח שלושה מילימטרים משורש כף היד, זה מהכלבה שנשכה אותי כשהייתי קטנה, אתה מרגיש את הצורה?
-איך היא נשכה אותך?
הוא נושם, אתה נושם.
ומבט בולע מבט בטרם עושה התשובה את דרכה החוצה ממני
עכשיו אני נרעדת ונזהרת לא לרפד את המלים בפחד
-היינו אצל השכנים, אבישי ואני, אלה היו השכנים שגרו בצד השני, אני קמה וניגשת אל החלון שפונה אל הפרדס, מצביעה על הבית שרואים את קצה הגינה שלו בצד שמאל רחוק, וחוזרת אל האצבעות של אורי. בכל פעם שמתחדש בינינו המגע, אני מופתעת. כאילו שזה מה שצריך לקרות
-שיחקנו עם הגורים, והכלבה חזרה במפתיע, לא הספקתי להתרחק.
היא נתנה ביס
-אאוץ' הוא אומר ומעביר ריקוד קטן עדין מעל הצלקת.
ובתוך העיניים שלו יש גבול
ואני חושבת מה יש בי שנשאר רק בשבילו חומדת את העור הבהיר ושיער הגוף הבלונדיני שלו, אני חורצת ספירלה על הכתף ולתוך בית שחיו.
הוא מחלץ את עצמו מהחיבוק שלי
-בואי, אכין לך קפה ואסע מפה
סוגר את המכנסיים, משתדל שהחגורה לא תרעיש ואני מתרוממת לחבק אותו מהגב, משעינה לחי על החוליות התחתונות.
-בפעם הבאה תקשור אותי?
הוא מזיז לי את הידיים ומסתובב אלי
-בואי נלביש אותך ונלך לשתות
אני מושכת מעליי את הטרנינג האדום ונשרכת אחריו אל המטבח כאילו שזה הבית שלו ולא שלי.
כאילו שאנחנו בבית שלו.
-איך את שותה את הקפה שלך? מה את שותה בכלל, את שותה קפה או תה?
-אורי, זה לא היה מהר מדי מה שקרה פה היום?
-מה קרה פה היום, לא קרה כלום. הוא פושט ידיים, דופק על הכסים, על החזה של עצמו, עושה סיבוב.
מצחיק אותי. מושיט אלי ידיים כמו מציג אותי לפני קהל.
-אני בסדר, את בסדר, לא קרה פה כלום היום
-קרה ששכבנו
-עשינו סקס. לא שכבנו. ותעזבי את זה עכשיו, מה להכין לך
אני קמה ומוליכה לו את הידיים. פה המגירה של הסכום, זה המדף של הקפה והתה, והנה השוקו של הילדים
ופה הכוסות.
-אני שותה קפה שחור עם רבע כפית סוכר. בלי חלב
לא לבכות לא לבכות לא לבכות
-מה אתה רוצה שיהיה?
אורי מתיישב עם הקפה בשבילי וצלחת עם פתי בר על הספסל ליד השולחן האדום וטופח על המושב לידו,
-שבי.
-איפה מצאת את הביסקוויטים?
-מאחורי הקפה, זה אומר שגיליתי עלייך הכל? כי ראיתי ששם את גם מחביאה את הסיגריות
-לא גילית עלי כלום
-את רוצה שאגלה?
אני נושמת. מנסה לתרגל את הפרדיי הגובה בינינו בזמן ישיבה, בולעת בכי
-תקשיבי. לא קרה כלום. לא קרה בינינו כלום.
אני נוסע הביתה עכשיו, הילדים שלך יגיעו עוד מעט
השמש מתקדמת למטה, שולחת קרניים מתכהות. שתי אצבעות שלו עוברות על המצח שלי, מלטפות לי את השיער ומשיבות אותו כברת דרך הצידה ואז גולשות במחלקי סקי דמיוניים לאט על האף שלי
-מה קרה פה היום?
אני מקשה, במלים, במבט
-באתי להחזיר לך את המחברת, זוכרת? היית עצובה כי היא נעלמה, ובסך הכל
הוא עוצר. עכשיו זה הוא שהעיניים שלו בורחות ממני אל מעבר לים
-מה?
-רציתי לשמוע אותך עוד פעם, כמו אז, כשישבנו על הגדר עם הגיטרה ושרת
אני נזכרת לאט ענן אפור מטפס למעלה מבהיר ומחדד צורה
-מי בכלל חשב שאתה זוכר את זה
-את רואה?
לא לבכות לא לבכות
-דיני
הוא אומר את השם שלי רגיל, קופץ לו על הלשון ועוצר
-מה
-תשירי לי את זה שוב
אני מפנה את דבריי אליך, חדש ומוזר לי לדבר אליך לא כל שכן לכתוב, איך עשית את זה הפתעת אותי כמו נחש רק שזאת לא היתה הכשה זאת היתה לטיפה וחיבוק מעידה מכוונת אל תוך הזרועות שלך ולא ידעתי מה לעשות עם זה באמת.
אבל לא באמת נפלתי. חלקים חלקים סידרתי את עצמי ואת הבית בבוקר הזה, מנסה לנחש איך הכל התחיל והסתדר.
נקודות נקודות ירדו מהשמיים והרכיבו תמונה, כל אחת בסבלנות בדרך שלה בסדר הנכון אני תוהה לעתים איך הטבע דופק בקצב משלו בלי שאף אחד אמר לו באמת לעשות ככה.
ההורים שלי תכננו לקחת את הילדים אל הספארי ברמת גן בבוקר ההוא.
מזמן לא היתה להם שבת כזאת של שמש וחיוּת ואור בעיניים ומהשמשה של המכונית הם אמרו לי כבר ביום שלישי שהם יקחו אותם ואני
נשמתי את חומרי הניקוי כבר ביום שלישי, ותכננתי להקשיב לתקליטים, סידרתי אותם בערימה בתוך הפטיפון שיתחלפו במחט האוטומאטית שלום חנוך ופינק הורוד, ומאיר אריאל סידרתי אותם כמו שהיה נדמה לי שתהיינה שקיות החורף קיץ של בגדיי הילדים ושל בגדיי שלי והעולם-
קו עבה ציירתי ביני לבינו
כזה עם המון צבעים ומוזיקה, חזקה וחומרי הניקוי האלה שדמיינתי איך הם עוברים על המראה במקלחת הקטנה, אני כותבת את זה ומחייכת כי כשהמטלית הוורודה טיילה מעל הדלת (לקחתי כסא, אי אפשר לי להגיע עד למשקוף שם מעץ אמיתי ישן ישן בלי כסא) הרגשתי איך נושרים לי מתוך הלב גרגרים קטנטנים של אבק ונעלמים באויר, מתמוססים בו כמו הצהוב על השיש נעלם מתחת לאקונומיקה.
הכל עלה יפה בבוקר הצבעוני הזה, שמיים בצורה של דינוזאורים שזזו כל הזמן להיות איש מחזיק פרח, ולהטוטן בקרקס שמגלגל בידיים שלושה תפוזים, אני הובלתי את הילדים במבט מרותק אל מופע הקרקס למעלה רחוק ליד השמש עם התיקים ארוזים בתוכם טיטול וחטיף ובקבוק, אחד שמן לעופרי עם תוספת טיטולים ואחד רזה לרועי עם בקבוק ומגבת וחטיפים.
אבא שלי אמר בחגיגיות בואו ילדים ולקח אותם ממני "דיני, תעזבי להם את הידיים, אנחנו כבר נחגור אותם אל הכסאות במכונית"
הפציר בי ואני גלגלתי כדור של אויר ונפרדתי מהם בנשיקה ועוד אחת ואז, הוולבו של ההורים שלי כבר הסתובבה מהחניה מתרחקת לעבר הדינוזאורים שבשמיים סימנתי להם לפתע לעצור ורצתי פנימה לתוך הבית שולפת להם עוד שתי חולצות ארוכות, ובגדים להחלפה לרועי, שיהיה לו גם כן בתוך התיק ליתר בטחון.
המכונית עצרה, חסרת סבלנות, אמא שלי לקחה ממני את הבגדים כמעט תוך כדי נסיעה והם נופפו לי לשלום
נכנסתי חזרה הביתה מלטפת עם מטלית כל דבר שנדמה לי שיש עליו אבק, מעיינת ברשימה שהכנתי בלילה עם כל הדברים שאני רוצה לעשות, להחליף חורף קיץ ולמיין את הבגדים שלהם ושלי
ולבשל, שיהיה לי אוכל לכל השבוע, שיהיה לי לילדים
דסי אומרת שכשאני מספרת סיפור לפעמים היא לא יודעת מה היה באמת בתוך השתלשלות הדברים ומה המצאתי.
אז כשסיפרתי לה למחרת מה היה, היא באה לבקר, וישבנו בחוץ עם הנוף שהדינוזאורים שלי צפו מעליו על הגינה והפנים שלי היו קצת אדומות היא ליטפה את הספל שלה עם הקפה הרותח ואמרה לי אני לא מאמינה שכל זה באמת קרה.
ואני סיפרתי וסיפרתי, אמרתי לה תראי, חלק מהסיפור אני מפקידה בידייך, חלק ממנו בתוך הלב של אורי
וחלק אחד משאירה אצלי בבטן, ככה אהיה בטוחה שאני לא חולמת, ושכל זה באמת קרה.
* * * * * * * * * *
היה איזה מעוף על גבי ציפור דמיונית ענקית, זה קרה אחרי שהמכונית של הוריי עם הילדים בתוכה בבוקר התרחקה, המוזיקה בתוך הפטיפון התחילה להתנגן ואני ניקיתי קצת, לא כמו שחשבתי והתיישבתי לקרוא עם קפה שהכנתי לעצמי.
ואז ראיתי צל בחלון, זה היה כשהבוקר נשק לצהריים, והיתה נקישה על הדלת
פתחתי אותה לרווחה.
אורי עמד שם מביט בי נבוך, שתי הידיים שלו מאחורי הגב
-בועז סיפר לי שהילדים שלך לא יהיו היום אז חשבתי…
-בוא תיכנס
-הבאתי לך את המחברת
ושנינו חשבנו שכדאי שהוא יישאר.
הפכתי את היום הזה, היו רגעים ששכחתי מה קרה בהם ואחרים שמדדתי להם את השניות
כשסיפרתי הכל לדסי, ביום שלמחרת, חשבתי חזק עם הצדדים של הראש לפני ששיקרתי ואמרתי לה שלא שכבנו
ואחרי שאמרתי לה את זה, חיבקתי את הספל עם הקפה וציינתי שאני לא בטוחה שאראה אותו שוב, טופחת בעדינות על קצה אפי
יודעת שאני משקרת. לה, לעצמי.
סיפרתי לה שנזכרנו שנינו בפעם הראשונה שנפגשנו, מזמן מזמן, כשהיינו בצבא ושאורי עצר את עצמו אתמול כשדיבר
כי היה ברור לו שמשם הוא היה ממשיך אחרת.
-וכן שכבנו- אמרתי לדסי בסוף, לא יכולתי אחרת וידעתי שצריך לעשות פה סדר.
שאני חייבת להתחיל לספר לעצמי ולסביבה את האמת.
וכך כתבתי לך ביומן:
אפשר תיאורים כאלה או אחרים, בלילה אני מתיישבת על הטלפון, לא מתיישבת ממש עם כל הגוף, רק מסתכלת עליו, עושה סיבובים ליד בסיס האם שלו, איפה שמתי את הפתק הקטן, קרוע בקצוות כמעט בצורת לב ורשום לי בו מספר הטלפון של המערכת שלך בטלויזיה, איך הם קוראים לזה שם, דסק.
דסק?
כתוב בכתב ידך המחודד למעלה ומעוגל למטה עם סלסולים כאלה שאני בטוחה שאתה לא מתכוון אליהם ולידם ציורים של הילדים, קשקוש לא ברור של עופרי, קווים בתוך קווים באדום, ומן קו שדומה לאות "ל" חוצה אותם בירוק, כמו חתימה – מעניין למה הוא התכוון.
הציור שנמצא מחוץ לציור הזה של עופרי ומתחת למספרי הטלפון (שנים כתבת לי שם, ליתר בטחון) הוא מעין גוף ירוק עם ריבועים משוחים עליו, כאלה שהתאמצו מאוד שלא לצאת מהקווים, וארבע רגליים יוצאות ממנו, הם נראים יותר כמו עלים של פרח בין הגוף הירוק, צב נינג'ה כתוב ליד היצור-פרח הזה ומתחשק לי להעיר את רועי כדי לשאול אותו איזה מהציירים הוא צייר, דונטלו או מיכאלאנג'לו, ואני לא עושה את זה.
אני חושבת על סוף העולם. מה אם.
מה אם מגלים שיש לי איזו מחלה סופנית וברור שלא אוכל יותר לטפל בילדים,
חיידק נורא מתפשט לי ליד הלב ומאיים לכבוש אותו או משהו אחר מתוך הגוף שלי, הרבה יותר נורא בודאי, כמו מחלה קשה של התפשטות תאית מוגברת במקומות שונים בגוף.
ברק מפלח את הוילון של פינת האוכל הקטנה שלנו ואני נדרכת להתהפכות של הילדים במיטות שלהם,
גל של הקלה עובר בתוכי, הרעם המתגלגל שבא אחריו נחלש ושוב שומעים את רחש הטלויזיה ברקע. שקט שקט.
לאישה שיושבת בדסק ועונה לטלפונים במערכת כשאתה עובד קוראים דילייני, ויש עוד אחת, איתה לא דיברתי מעולם בטלפון, קוראים לה אמילי, וכשביקרנו אותך בפעם הלפני אחרונה ולקחת אותי עם הילדים למערכת, הצגת אותנו בפניה, "אמילי" אמרת לה "איי וונט יו טו מיט מיי וויף, אנד דיז אר מיי קידס, דיס איז עופרי," הנפת ילד נבוך שכבש חיוך, "אנד דיס איז רוי," לא רועי, כמו בהתאמה כשאנחנו קוראים לו בשמו, רוי, באנגלית
כמו לירוי מפיים,
איי וונט יו טו מיט מיי וויף, אמרת, ולי התקפלה חיה דמיונית בתוך הבטן.
אחר כך שאלתי אותך איפה דילייני, היא תמיד נחמדה אלי כשאני מתקשרת ואמרת שהיא בחופשה.
והלכנו לאכול גלידה.
עכשיו לילה, אני עוברת ליד החלון כמו מישהי שגונבת את העלטה מבחוץ, מאוחר כבר ואני רוצה לדבר איתך
אני רוצה לספר לך כבר בטלפון שהכרתי מישהו.
לא בדיוק הכרתי.
זה אורי, אורי שאנחנו מכירים שנינו מפעם, אני יותר ואתה קצת פחות
חצה את המסגרת שלי ושל הילדים ועבר בתוכה,
כמו שזה עכשיו, נראה שהוא רק הציץ פנימה, הראש הבלונדיני והמגולח שלו מחייך אלינו חיוך כחול וחם, ואנחנו, הילדים ואני, אורחים לרגע במקום הזה הזמנו אותו להיכנס פנימה.
אולי זה בראש שלי,
אולי זה לא נכון,
אבל עכשיו, כשהמחברת שלי כלואה בין המכונית לבית שלו זה הלילה השני (בוא נסכים שנינו, שאני לגמרי לא לוקחת בחשבון שהיא נשארה אצל בועז בבית), וכל עוד היא לא בידיים שלי, אני מוצאת את עצמי מחכה לשיחת טלפון ממנו,
אולי הוא יגיד לי תשמעי, דיני, לא מצאתי את המחברת שלך, אני מצטער, באמת.
ואולי הוא יתקשר ויגיד לי בקול שלו, שאני לומדת תדר תדר עם החיתוך החד מעוגל שיש לו בדיבור,
"יש לי הפתעה בשבילך."
זה יהיה בדיוק עשר דקות אחרי שהילדים יירדמו, אפילו אהיה כבר רחוצה ונקיה, כי הספקתי להתקלח איתם לפני ארוחת הערב.
הכביסה תהיה מקופלת על הספה האדומה הקטנה, ואני אלחש אל השפופרת "תדבר, אני לא עונה כמה דקות, רק מקשיבה כי אני נכנסת אל החדר לסדר את הבגדים של הילדים במגירות, ואני לא רוצה להעיר אותם"
והוא יקלח אל השפופרת דברים מפעם, ומהיום וישאל "יצאת כבר?"
אני אעצור לרגע, עיגולים חמים מציפים אותי כשהוא יאמר את השם שלי לאט ובטוח
"דיני, את שם?"
"כן, אני שוב בסלון, נשאר לי רק לסדר את הכיור, אתה יכול לדבר אתי בזמן שאני שוטפת כלים?" אצבע דמיונית תכרך את החוט של הטלפון האלחוטי, בדרך אל השיש והוא יגיד "אני כל כך שמח עם מה שאני הולך לספר לך, שלא אכפת לי אפילו אם תשטפי את הבית תוך כדי שיחה" ואני אגיד לו
"לא לא לא…את הבית אני שוטפת ביום שישי בצהריים" ואז, המגבת חודרת אל תוך כל כוס ומלטפת את הצלחות מבפנים ומבחוץ אשאל אותו בקול מתפנק
"מה רצית לספר לי?"
אבל הוא לא התקשר. מלפני יומיים.
מאז הערב השני שדיברנו, ואחרי דברים ארוכים, נחים על גלי הקול שלו, שלי, רק בסוף השיחה הוא סיפר לי שהוא לא מוצא את המחברת שלי, זאת שהלכה לאיבוד.
אפשר לומר "לא מצא את המחברת שלי" ולסתום את הגולל על הפאזה הזאת
ואפשר להגיד "לא מוצא את המחברת שלי" ואז, אני גם יכולה לספר לך שאני מחכה לשיחת הטלפון שלו.
ממתינה לה בלב הולם.
חושבת איך לקלף מעל מה שאני רוצה שיקרה את האמת.
יש איזה הסכם שאף פעם לא אמרנו אותו שאם אני מתקשרת אל המערכת כשאתה עובד, זה סימן שאולי קרה משהו.
ולא באמת קרה.
את זה שיש לי מישהו, כמו שזה נראה בראש שלי אני יכולה לספר לך גם מחר אחר הצהריים , כשתדבר עם הילדים, לא?
כבר שתים עשרה, ואני צריכה לקום ממש מוקדם בבוקר.
האצבע שלי לא לוחצת על הכפתורים לחייג,
אני אדבר איתך כבר מחר, עם הילדים, בשקט.
ואני מסיטה את הוילונות שיכסו את הברקים השקטים מהחוץ, מכבה את האורות.
ומתקפלת בתוך השמיכה.
מזל שלא התקשרתי אליך בסוף, עופרי התעורר והגיע לישון אתי,
ממילא לא הייתי יכולה לדבר בטלפון.
* * * * * * * * *
בבוקר אני מעירה את הילדים, החוץ רטוב, והבטחתי שאני מגיעה מוקדם לחנות כדי לפתוח, מה שאומר שאצא עם הילדים מוקדם מהרגיל, אני מכינה אותם, שוטפת להם פנים ומניחה שוקו ופרוסה עם שוקולד לפניהם על השולחן הקטן
הפתק עם המספרים מונח בצד, כאילו סתם ורועי מצביע על הציור,
זה אבא עזר לי לצייר את לאונרדו, אני רוצה להדביק פה את המטפחת הכחולה שלך, אמא, ראית את זה?
אבישי מניח מחט של פטיפון על התקליט של אמריקה בזמן שאני מזכירה לו דברים מהתקופה של הצבא ואומר לי תוך תנועת ריכוז שתמימות צריכה להיות השם השני שלי בתעודת הזהות, ואני עוצרת את עצמי מלהגיד לו שזה כל כך לא באמת, לא כמו שנראה לו.
אחר כך אני מרגישה שהדברים שקופים, חלקי תמונה זזים אחד מעל השני, עושים את דרכם כמו שיח קוצים שניתק משורש האם שלו ומתגלגל על פני הערבה ליעד לא מוגדר, אפילו שם אין לו לשיח.
* * * * * * * * *
אבל בבוקר הזה שהיה השמש יצאה לכמה שעות ובועז התקשר לודא שאנחנו באמת באים מחר, הילדים ואני, הוא אמר לי את יודעת שעד יום ראשון לא ירד גשם, ויהיה אצלינו מחר מאוד נעים ומעניין, את תיקחי את הקטנים ותבואי נכון?
גם דסי תהיה, אני מהדקת את האצבעות סביב השפופרת של הטלפון, ועוד כמה אנשים שהיו אתנו בבית הספר, וכאן הוא הדביק את המילים בזהירות, חושש מהתגובה שלי אמרתי לך שגם אורי יהיה, נכון? הוסיף במהירות, כמו חיה שמתחמקת מאויב בלתי נראה בין האבנים בוואדי, אז אלה והוא נפרדו, והאוזניים שלי מזדקפות אבל אני לא מראה לו.
אז הם נפרדו, אני חושבת לעצמי בלב בשקט, לי זה לא אומר כלום, ומתחת לחדר הדרומי של הלב אני יודעת, אני לא מבינה למה הוא מספר לי את זה, מה זה קשור אלי.
נעים ומעניין הוא אמר.
התכוונתי ללכת, באמת שהתכוונתי.
וזאת הייתה שבת יפהפייה, אחרי כל כך הרבה ימים ולילות ושבתות גשומים לפרקים שהייתי בבית עם הילדים כששבתי מיום העבודה, ובבקרים דילגתי מעל השלוליות בדרך לעבודה, ולפני זה לקחתי את הילדים למעון ולגן, ופתאום בשבת הזאת הכל בחוץ היה נוצץ ומבריק וחגיגי, התנהלתי עם העגלה ועם עוגה שבסוף כן הכנתי מוקדם בבוקר, ונשמתי קצת יותר טוב את החיים המתרגלים את עצמם, עופרי יושב בתוכה ורועי אוחז בה בימינו ועוזב לסירוגין כמו רקדן סטפס, מלכסן את גופו לתוך השלוליות במגפיים, מסרב לוותר על העונג המצהיל ומפיק מפיו תרועות שמחה.
החד הוריות לומדת את מקומה ביני ובין הילדים, וכבר לא מרחפת כמו ענן יתושים טורד מעלי ומעליהם, בעיקר רועי שכבר לא שואל בכל בוקר איפה אבא ומתי הוא יחזור כי לאט לאט מוצאת ההכרה שכל הזמן חגה מעליהם, להקה של ציפורים מחליפות צבעים, שטיח לרבוץ עליו לרגליהם, שמסמן את אבא בלונדון ואמא פה, איתם. ורועי מדקלם שאבא בלונדון, הוא אפילו לא מבטא את המילה כלשונה "לודון" הוא אומר כמו ילד העולם הרחב, ומבטא את המילה המושאלת כאילו שלונדון נמצאת על הירח.
והבית של אמא ושלהם היא כדור הארץ.
והוא אוחז בעגלה בטבעיות כשעופרי יושב בתוכה, כאשר אנחנו נכנסים לתוך שביל הגישה של הבית של בועז, שפסלי הגמדים עומדים בשני צידיו כמו שתיכף יתחילו לזוז בעצמם, וילוו אותנו אל תוך הבית ועופרי, שזה עתה החל ללכת יושב בעגלה זקוף ורציני, עוקב בעיניו הגדולות אחרי אחיו הגדול שרץ ישר לידייו הפשוטות של דודו, שכבר הגיע מהעיר הגדולה עם זוגתו והוא מלטף את ההדפס שעל החולצה, מניח בזהירות את כוס היין לפני שהוא מניף את רועי באויר.
אני מחייכת בעווית של הקלה, בכל זאת אני לא לבד איתם, הלית ממהרת לשלוף את עופרי מהעגלה, מתירה את כל הקרסים שמבטיחים אותו בתוכה, לוקחת אותו, ומשעינה בטבעיות על אגנה כאילו כבר יש לה ילד משלה
זה בסדר שאתן לו שוקולד? הוא לא יתלכלך, אל תדאגי.
אני מנתקת את התיק העמוס באביזרים של תינוקות והמחברת שלי, המחברת הירוקה עם הפרחים הוורודים שמאז שנולדו הילדים, אני לעולם לא מסתובבת בלעדיה.
אפילו ביום שעופרי היה חולה עם חום ממש גבוה והיה הכרח לקחת אותו למיון המחברת הייתה אתי. וכשהרופא, איש עם זקן מטופח מנותק מפאות לחייו במבטא רוסי כבד, שאל אותי מה אני עושה אמרתי לו שאני כותבת, ומציירת, הוספתי במהירות, את המבטים שלו, את התקדמות הזחילה והצעדים כשהוא אוחז בספה האדומה שבסלון, את ההתחלות של המילים ומה היה לו ביד כשהוא אמר אותן, ותנועות הראש כלפי מעלה כשהוא מחפש מטוס בשמים, לא כזה שעושה רעש, הוספתי ברצינות מופרזת, מרעש של מטוסים הוא ממש פוחד, והנמכתי את הקול כמעט לאפס, והוספתי שכשאני כותבת אני נושמת בעצמי את הנשימות של האנשים שמסביבי.
גם של הילדים, אבל לא רק.
וכשאני מציירת, היד שלי התרוממה באויר, השניה החזיקה את עופרי צמוד אל הבטן שלי,
כשאני מציירת אני לוקחת אתי את האנשים סביבי לעוף.
את השם של מארק, אביו של הילד אמרתי בלי קול,
אבל הרופא התכוון ל"במה את עוסקת?" עם סימן שאלה בסיום, מה העיסוק שלך וענן אדום חלף לי על הפנים, כך לפחות היה נדמה לי כשניסיתי להשיב רכבת למסלולה מספרת בענייניות שאני מוכרת בחנות ספרים, ספרים חדשים ויד שניה, והוא כתב את הדברים לצד הסימפטומים של העין הסגורה של עופרי.
יצאנו משם מצוידים בבקבוק עם סירופ בצבע ורוד שראיתי, אני ראיתי בעיניים שלו שלא יהיה פשוט להפציר בו לבלוע את התרופה הזאת, אבל שהיא תחסל אחת ולתמיד את הדלקת המטרידה והעיקשת הזאת, וכל הסאגה הזאת של הביקור החפוז בחדר המיון, התבררה כמוצדקת.
עכשיו היינו כבר בתוך הבית המואר של בועז, ויכולתי להרשות לעצמי לשבת שם על הספה עם כוסית של יין אדום ביד, כשסלון והחצר מלאים באורחים מרובים במידה, המחברת הייתה לי על הברכיים, כי היה הכרח באוויר שאכתוב, ואצייר ובאמת היו לי כמה מילים מסתדרות בשורה ליד צורות אמורפיות ששקדתי הרבה על הובלת העט השחור כשציירתי אותן, וכשסגרתי אותה, מרימה עיניים מוסחות אל המתרחש שכחתי על מה היה לי חשוב כל כך לכתוב.
אחר כך היה אור בהיר בגינה, וממקום מושבי על הספה ראיתי את עופרי עובר מהידיים של הילית אל הידיים של דסי שהגיעה עם אמיר, החבר החדש שלה שלימים יהיה בעלה ואבי ילדיה, אבל ביום הזה היא עוד היתה רווקה מילדים, משוחררת מעול הקימה, ההאכלה והכביסות האינסופיות, והיא הסתובבה עם התינוק שלי על הידיים שלה והייתה יפה ומפיצה אור מהאושר שהציף אותה, בצד ימין של הגוף קינאתי בה על האהבה החדשה והסערה שיש לה בתוך הבטן בודאי, אבל לא, אני חושבת שהייתי גאה כל כך על עופרי בטוח בין הזרועות שלה, מחייך, צוחק לדגדוגים מושיט ידיים לקצה של לחם שהיא מגישה לו.
המשכתי לשבת על הספה עם היין והמחברת שלי, מחבקת את רגע החופש הזה, המוזיקה טפטפה מלמעלה וכשהצלחות שקשקו בדרך לגינה של בועז והלית, ורועי תפס לי פעם אחת בקצה המכנסיים, זה היה אחר כך כשיצאתי החוצה , בידיים מלאות בחול מהגינה, הסתכלתי פעם אחת אל השמיים, שהצבע שלהם היה ברור עם הקווים התפוחים של העננים שהודבקו שם מתוך סרט וחשבתי שעוד מעט שוב יהיה לי טוב, ושוב הלכתי אל המחברת, שנשארה על הספה כדי לכתוב בתוכה משהו קטן, ואחר כך לא מצאתי אותה.
וכבר הצטערתי שהוצאתי אותה מהתיק, ואחרי הרבה זמן, כשמצאתי אותה,
לא הצטערתי שהוצאתי אותה מהתיק בכלל.
ואז התחיל להיות מאוחר, ובדרך עם שניהם אל הכניסה של הבית, אוספת את הנעליים שלהם, והמעיל, והמשחקים שרועי לקח איתו שנסעו בעגלה כשהגענו מהבית, גיליתי שגשם החל לטפטף ואורי פגש בעיניים שלו את שלי במבט שהיו בו חיים שלמים, והציע לקחת אותנו, אותי ואת הילדים עם העגלה באוטו שלו, ורציתי כל כך להגיד לא אבל רועי הקדים אותי וקפץ משמחה "כן, כן! רוצה באוטו של אואי" כי גם איתו ההיכרות הפכה פתאום לארוכת שעות, וברורה מאליה.
לפני שהגשם החל לרדת, והאנשים עוד היו על הדשא עם צלחות של אוכל, ומילים וחיוכים שהיה נדמה שלא ייגמרו לעולם, אורי ניגש עם רועי אל המערכת, שרמקוליה הוסטו לכיוון הגינה ורועי בחר עם אורי תקליט שהוא אוהב, משייט בידו הקטנה על הספרייה המסודרת של בועז והילית, מנסה להוציא, נעזר בכף ידו הבטוחה של אורי את האלבום של יוני רכטר ואבנר קנר עם השיר על דוד ירח בשמיים שהוא נורא אוהב , ומכיר בעל פה את המילים אם כי כמעט אף לא אחת מהן הוא הוגה נכון, אבל היה לו רגע של נחת זחוחה כשהוא ישב בסלון, מאזין לשירים בשקט, מחפש עם המבט את התמונות שאך נתלו על הקיר
כל האורחים היו עדיין בחוץ.
עכשיו אורי הרים את התיק שלי, והניח אותו על העגלה שאותה הסיע עד למכונית שלו, ובמיומנות שאין להתבייש בה, פתח ביד אחת את הבגאז' של האוטו, וסידר שם את העגלה בידיים שיודעות את המלאכה.
את התיק אורי הניח על המושב הקדמי אחרי שהתיישבתי מאחור כשעופרי בידיים שלי, ורועי מרוב התרגשות אפילו לא התיישב, הוא התעקש לעמוד, ולהחזיק בין שני המושבים הקדמיים, כדי לראות את האוטו גולש בגשם, בשקט בלי לחיצה על הגז עם המגבים הפועלים שהילכו עליו חריקות של קסם, בדרך אל הבית שלנו מהלך עשרות ספורים של מטרים מביתו של בועז.
כשהגענו לבית שלנו, ארגז המטען שוב נפתח, והעגלה יצאה מתוכו ונפתחה באחת על המדרכה, נוסעת "מהר-מהר, שלא תירטבו" אמרתי לילדים, מחזיקה את עופרי בידיים, מסוככת עליו שלא יירטב, ומושכת את רועי ביד השנייה, מניחה אותם בכניסה עד לתוך הבית. אורי יצא אתנו מהאוטו נוהג את העגלה עד לכניסה המקורה של הבית, מחזיק את התיק מעליה.
ושם, המפתחות ביד שלי אנחנו מנפנפים שלושתנו לאורי תודה ושלום ונועצים עיניים באוטו המסתובב להתרחק.
ובתוך הבית אני מפרקת את התיק, ומכניסה עצים לאח ויחד עם רועי כמו שהוא אוהב ובזהירות מדליקה את האש, ומבקשת מהם לשחק לשעה קלה עד שיתחמם המרק שהוצאתי מהמקרר. ועוברים הדברים הרגילים, הטפטופים הקצובים שמכניסים אותנו לשגרה, זאת ששומרת עלינו מכל רע
תיקים שאני מכינה להם למחר, ומקלחות.
ורק אחרי שאני משכיבה אותם לישון אני מגלה שהמחברת איננה.
טלפון לבועז "תגיד לי ששכחתי אצלך את המחברת הירוקה שלי"
"דיני, על איזו מחברת את מדברת, הלית" אני שומעת אותו קורא לה "ראית פה מחברת שדיני השאירה?"
והוא מהסס לתוך האפרכסת "כל החפצים שלך היו בתוך התיק שהבאת"
ואני מסתבכת בין המילים שאני מעבירה בראש ואלה שאני מרשה לעצמי להגיד.
העגלה הייתה בבגאז', באוטו של אורי, והתיק היה אתי במושב האחורי,
"אולי תתקשרי אליו ותשאלי אותו."
שתיקה.
נשימה.
"לאורי? מה המספר שלו?"
והוא מכתיב לי.
אבל עוברים כמה ימים עד שאני מרהיבה זנב נוצות של אומץ להרים שוב את השפופרת ולחייג את המספר, ללחוץ אותו על המקשים אחד אחד כשכל לחיצה מחישה את הפעימות שהלב שלי יכול היה לעמוד בהן.
וזה היה בערב.
בעצם לא – למחרת.
לא.
שבוע אחר כך.
בפעם הראשונה לא הייתה תשובה.
בפעם השנייה הוא ענה לי.
"דיני, טוב לשמוע אותך, אני באמצע משהו, חוזר אלייך תוך דקה"
דפיקת לב.
אחת.
הוא חוזר אלי.
יש לו את מספר הטלפון שלי, מאיפה יש לו אותו?
הלב המיטלטל מלווה את תנועת משיכת האפרכסת שלי לענות, רק שהילדים לא יתעוררו, אני מתפללת בלי קול כשהוא אומר פנימה
"מה שלומך?"
"טוב. ושלומך?" המילים שלי זהירות.
"מצוין, היה כיף לראות אותך בשבת,"
שתיקה. המחברת שלי, אני לא אומרת כלום, אולי הוא לא יודע על מה אני מדברת ואז אני עושה ממני צחוק.
אבל אני שואלת, מודדת את המילים, מסדרת אותן שייראו לי יפות, החומה הבצורה של ההחלטה טרם הידיעה. פורשת אותן ומנערת בגדים לתליה על החבל בחוץ.
שיתייבשו בשמש אחרי הכביסה. אחר כך אני אוריד ואקפל.
היא לא שם, אין לו מושג איפה היא.
הוא עוד לא עונה, אני עדיין לא שאלתי.
המחברת שלי שכל הנשימות של האנשים שאני אוהבת מצויירות בה.
עם המלים.
ואז אני שואלת אותו, "על החיים ועל המוות" שילדים אומרים לפני שהם קופצים לתוך בריכה עמוקה.
"תגיד, ראית את המחברת שלי?" אני מסבירה לו מההתחלה. בתנועות ידיים כשאני מדברת איתו בטלפון וכל העולם חוץ מתנועת הנשימות של הילדים בחדר השני עוצר.
"יש לי מחברת שאני כותבת בה הכל, ומציירת, מחברת, היא ירוקה ויש עליה פרחים ורודים , היא נורא יפה, וקטנה ושקטה " סומק מציף אותי כשאני מתארת אותה כמו היתה אחת מילדיי.
ואז אני שומעת אותו חושב,
"אני לא זוכר, תני לי ללכת לאוטו לשנייה לבדוק"
אבל בינתיים הוא מחפש את המפתחות של האוטו ובזמן הזה הוא הולך עם הטלפון ומבקש ממני לספר לו על הילדים, "ספרי לי מה שלום רועי ועופרי" הוא הוגה את שמות ילדיי כך שאת הוו'ים השקטים שמסמנים את החולם בתוכם אני שומעת.
ואני מספרת לו נסחפת לתוך המקום החמים שאני מרגישה בו נוח להרים רגליים על השולחן בסלון, אני מספרת שרועי גאה בעצמו על זה שהוא גמול כבר מטיטולים, ושיש לנו שכנים חדשים שהילדה שלהם משחקת אתו מאוד יפה, והיום אחר הצהריים הוא הלך אליה והיה אצלה לשעה קלה. אני נשארתי בבית עם עופרי והגיעה הגיסה שלי לשתות אתי קפה, גם לה יש תינוקת בגיל של עופרי "דורית, האישה של איתן, אתה מכיר את איתן, האח השני שלנו?" בטח שהוא מכיר, הוא מכיר את כל המשפחה שלי ואז אנחנו עוברים אליו, אל הספר שהוא קורא עכשיו והעבודה שלי כי אמרתי לו כבר לפני זה, כשנפגשנו בשבת שאם יש ספר שהוא רוצה הוא יכול להגיד לי ואשמור לו בצד, בחנות.
והוא אמר שהוא חייב לראות אותה, את החנות שלי, כשיגיע לירושלים.
ושהוא קורא עכשיו בפעם השניה את "מר אל כאן אנה"
ואני מחייכת. ונרגעת, והרכות שבשיחה איתו מתפשטת לי בכל האברים, שכחתי כמה זה נעים לי ככה לשוחח ולהתפתל אל תוך המילים כמו רקדנית על במה, אבל בלי המוזיקה ובלי התנועות והאיפור והתלבושות, ובכל זאת כשהוא מבקש לנתק שוב, כי מצא את המפתחות והוא רוצה לגשת למכונית כדי לבדוק עם המחברת שלי נמצאת בתוכה אני מרגישה כמו פרפורמרית שיוצאת למנוחה אל מאחורי הקלעים, עד שתסתיים ההפסקה והמופע ימשיך.
בתום הפסקה של כעשר דקות נשוב אליכם, אבל לפני זה אמרתי לו "אורי, אני אצלצל אליך בחזרה, כי בזמן הזה שאתה תחפש את המפתחות בתוך האוטו שלך אכנס למקלחת, ואז, כשנדבר שוב, אשב עם הרגליים על השולחן הקטן וכוס של שוקו ביד שלי ואתה תספר לי שמצאת את המחברת."
וכמעט שאני לא שמה לב, כי השפופרת כבר בדרך אל העריסה שלה הוא אומר לי, כאילו בלי קשר לפני הפרידה הזמנית של חוט השיחה "דיני, את יודעת שאני כבר לא נשוי לאלה" ואני מצמידה את השפופרת חזק אל אוזני, לא להפסיד אף נשימה או מילה שלו. את השם שלה הוא הוגה במלעיל, וזאת הפעם הראשונה שאני שומעת אותו מזכיר אותה.
ושוב אני תוהה למה הוא מספר לי את זה, אבל אין לי עוד מה להגיד עד שאחזור אל השיחה אחרי המקלחת.
ואנחנו מנתקים, אני בוהה בדמויות השקטות של פרקליטי אל איי על המסך מולי נעות בשקט עם הלחיצה המשתיקה מקודם על השלט והגוף שלי מרגיש מוזר, כאילו שקורה לו משהו.
והוא לא יודע את זה.
אחר כך אני נכנסת להתקלח, אני עושה את זה ממש מהר כדי להספיק ולחזור אל הספה בסלון, עם השוקו ביד שלי ולהתקשר אל אורי מכורבלת בשמיכה ולשמוע שהמחברת ביד שלו, ובשבוע הבא הוא כבר שוב אצל בועז, הם הלא חברים כל כך טובים, ובועז ימסור לי את המחברת.
אבל אני יוצאת מהמקלחת, וממהרת להתקשר, ואחרי שני צלצולים אורי עונה ואומר לי בקול קצת עצוב "דיני אני כל כך מצטער, לא מצאתי אותה, אולי אבוא לעזור לך לחפש אותה."
"לא, זה בסדר," אני אומרת ומעזה לשאול אותו מה דעתו על שוקו חם ואנחנו ממשיכים ככה עוד כמה דקות בתוך שיחה חמה וסמיכה שאני לא רוצה שתסתיים.
וכשאנחנו מנתקים בסוף לפני הלילה טוב שמתארך, אני לא יודעת אם להיות עצובה שהמחברת איננה או לשמוח, כי עכשיו איזה קשר בלתי אמצעי נקשר ביני לבינו,
עד שיוכרז סופית ובאופן רשמי על אובדנה של המחברת שלי.
מאחורי הדלת הפעורה של הצרכניה, שבדרך כלל היא סגורה ונפתחת רק כשנכנסים אנשים לקנות, בקיץ כדי שהמזגן לא יברח ובחורף כדי שהחום יישאר, אני רואה את בועז מבצבץ עם ברק השקיות שהוא אוחז בידיו.
מה המצב, מה חדש, איך את מתאקלמת עם הילדים, הלית אומרת שהיא רואה אותך עם הפיאט רצה על הכביש, לא מוותרת, ואת נוסעת כל יום לירושלים.
"מגהצת" אני שולחת לשון בלתי נראית
"מגהצת, מה זה מושג חדש?" הוא מרכין אלי את המבט הממושקף שלו ואני בוחנת מקרוב את הנמשים שיש לו על הפנים "את גיבורה" הוא לוחש כשהוא מסדר את המצרכים שלו במיון קפדני, ירקות מעל הירקות, הקשים מלמטה, הגבינות מתחתיהם, אני גיבורה, נוזל לו זמן מבין האצבעות ואני גיבורה.
ומתחשק לי פתאום לכופף לו את היד לאחור, כמו שהייתי עושה כשהיינו ילדים, כמו פעם, כמו לפני שנים.
מרוטה מהעמדת הפנים הזאת איתו עכשיו, כשאנחנו אנשים מבוגרים אני אומרת קשה לי, זה קשה.
אבל רק בלב.
וחוץ מזה, אני שונאת שהוא אומר לי "גיבורה" וכשאני אומרת לו את זה, אני מעבירה לו על הלחי צנצנת קרה של ריבה בדרך לסלסלה לפני שאני מבקשת חשבון.
הייתי תופסת לו את היד, זה היה בדרך כלל בדרך חזרה מבית הספר כשהיינו מדברים על שיעורים או העבודות או מרכלים על המורות של השכבה ועל המורה לאנגלית והוא היה אומר משהו שמעצבן אותי, הייתם צריכים לראות אותי משליכה את התיק על הרצפה ומתנפלת עליו, משכיבה אותו אל האדמה הלחה ומרתקת לו את האיברים.
כמו חיה.
מארק היה אומר תמיד, שאפילו שהילדים נולדו בירושלים, ושהם שלי ושלו, נראה לו שיש איברים בגוף שלהם ששייכים לבועז ולאבישי
ושבאיזשהו אופן, לעולם לא אהיה רק שלו
אחר כך הייתי שוכחת את זה, וחושבת שבגלל זה הוא לקח אותי כל כך רחוק מהמושבה.
כי בירושלים באמת הייתי רק שלו בשבילו.
אבל עכשיו גם את זה אין לי, רק אני והילדים
הוא לא פה, הוא לא פה. ובועז פה מולי מנצל את זה שהמוכר של הצרכניה יצא להביא דואר, וכמו פעם כשהיינו ילדים חופר בתוך שקיות החלב כדי לחפש, אולי נפלו ביניהן שקיות של שוקו, ובין שקיות החלב, הן יותר קרות.
חורף עכשיו, אני מחווה לכיוונו תנועות עם השפתיים מאחורי הגב של רפי שחוזר לעמדת הקופה.
והזמן שלי בשעון החול הולך ואוזל אני חייבת לרוץ לאסוף את הילדים מההורים שלי.
* * * * * * * * *
בשבת, הוא תופס לי ביד ליד המכונית, פותח את הדלת ומעמיס לי בשקט את השקיות אל המושב הקדמי.
"בשבת באים אלינו חברים, גם כמה מהתיכון, ומהצבא, האח שלך יהיה, הוא לא סיפר לך על זה?" הוא מניח יד על השקיות וטורק עליהן את הדלת כמעט בדממה
"ואורי גם,"
אני שותקת, משהו לא נראה מתגלגל החוצה ממני אל הואדי שמאחורי הצרכניה, מי הגשם מהסערה האחרונה מפכים בו ואני לוקחת אויר.
"תכיני עוגה ותבואי עם הילדים,"
אני לא אומרת כלום. נכנסת אל האוטו, ואחרי שאני מסתובבת הוא מסמן לי מבחוץ לפתוח את החלון.
* * * * * * * * *
אני חושבת על מארק שנסע חזרה ללונדון לפני עשרה ימים אחרי ביקור קצר, והופכת ביד שערות סבא בלתי נראות של פרח, איך אספר לו הכל, הוא כבר לא חלק מהחיים שלנו אבל כשהוא מגיע לביקור השמיים מתחברים עם האדמה, הילדים נבלעים בתוכו ואני לא יודעת להבדיל בין יום ללילה מרוב אושר
אני גם לא רוצה לספר לו וזה חזק ממני לפתוח מחברת במיוחד בשבילו
להדביק שם ציורים לא ברורים של הילדים ולצייר לו את המחשבות שלי, אפלות מתקדרות עננים כבדים מעל קו אופק, זה דבר אחד איך הכל קורה ושונה ממנו לגמרי הדרך שבה אני מגוללת את הסיפור
אבל הילדים ואני נפגוש אותו שוב רק בעוד חודשיים וחצי, ואלה החיים שלי ושלהם
יש לחוות אותם. עכשיו.
נגיד את זה כך, נכתוב את הדברים אחרת
היד שלי נפתחת וקווים לבנים קטנטנים של סבא סביון דמיוני מתעופפים דרך החלון החוצה,
אני מבחינה בסימון היד של בועז ועוצרת
"סתם," הוא אומר, בתנועת ביטול של היד, "אל תביאי כלום.
תקחי איתך את הילדים ותבואי,"
אני גולשת עם המכונית לאט צופה בקווים הקטנים נעלמים בטלאי ענן אחד ענק גולש לתוך שדה ירוק בקו האופק
"נארח אותך כמו מלכה"
אני נוסעת לאט, מקשיבה לו בלי לענות, לכיוון הילדים שמחכים לי.
חיוך חוצה לי את הפנים.
בתוך הדיבור שלנו כשעמדנו בתור לאוכל בקיץ ההוא לפני יותר מחצי יובל. כולם התארגנו קודם, אני לא יודעת מה עבר לי בראש והייתי כל כך תמימה אז, נמוכה ממך ביותר מראש, ככה לפחות זה היה נדמה לי.
אני רואה בתמונות מהתקופה הזאת כשאני מעזה להביט, שאתה לא מאוד גדול ולא גבוה ממני בהרבה, אבל הזכרון שיש לי בגוף ממך, מאיתנו, זה שנראית לי אז גדול כמעט כמו אלוהים.
בהתחלה לא זיהיתי את גוון הקול שלך, רק ניסיתי לפענח תנועות שפתיים בלי לטבוע.
בתוך הקצה של הכנרת עמדנו בלילה בתור ההוא לאוכל, זה היה אחרי כמה לילות שישנו בתוך שקי שינה וכולם חשבו רק על המקלחת עם המים החמים ועל לחזור הביתה.
כל מה שידעתי עליך, זה שאתה מירושלים, רציתי לחקור ולשאול עוד ועוד אבל הלב שלי נעלם וחזר לסירוגין, כנפיים של פרפר חוצות את הקו בין חושך לאור, והכל היה נראה לי כמו ריצודים בלב היער מתחת לאקליפטוסים עם התאורה של הגנרטור.
הרעש היה חזק, ניסיתי לשאול אותך משהו והרכנת את הראש, השפתיים שלך לתוך האוזן שלי, 'מה' שאלת בשקט בעומק שלא הכרתי אף פעם לפני זה, כמעט בלחש והפכת את הראש ככה שאוכל ללחוש לך בחזרה את התשובה 'בוא נלך לשבת בצד עם האוכל'
אתה, מארק, חזרת על המלים שלי כמו מנטרה קטנה, העיניים שלך למעלה והשפתיים שאני משתוקקת לשכוח ממלמלות הברה אחרי הברה את מה שאמרתי אני
'בוא נלך לשבת בצד עם האוכל'
אמרת את זה עם נקודה בין מילה למילה, מסתכל למעלה, משתיק את הקולות שבאו מהכיוון השני ומעבר לחורשה של העצים, הלאה עד לכנרת שגם היא לא החרישה בלילה ההוא.
ואז שתקת והסתכלת עלי. הרעש מסביב הפך בלתי נסבל, שני נערים העבירו סיר מלא במרק לצד אחד של עמדת ההגשה, וכמה בנות דיברו בקול,
אולי הכל הסתובב סביבי כי לא ישנו בלילה שלפני זה, כי היום היה ארוך
וכי רציתי הרבה יותר מלגשת לשבת איתך בצד עם האוכל ולא ידעתי את זה
אבל זמן עומד מלכת פעם אחת, ולהרף שאי אפשר להחזיק ביד או לראות, הכל עצר, וחזר והמשיך, אני הלכתי בהוראה שקטה שלך לשבת על אבן סלע ענקית שהבהיקה בחשכה ואתה הלכת להעמיס על צלחת אחת אוכל לשנינו
יש משהו שאת לא אוכלת?
חומוס, אני לא אוכלת חומוס.
* * * * * * * * *
אנשים מכירים במהלך כל החיים שלהם יותר מעשרת אלפים אנשים אחרים, את רובם הגדול הם אפילו לא מתייגים
אני תמיד פוחדת שהילדים ימצאו את מה שאני כותבת אליך.
הכרתי אותך ביום ההוא, ראיתי אותך בבוקר, החלפנו שתי מלים בצהריים כשאתה שכבת מתחת לכמה סנדות וחיברת אותן בחבל, מזיע בתוך הכובע ואני עברתי עם קלקר של מים בין כולם, היינו יכולים להיות בקצה של הגרף בסטטיסטיקה ולא לראות אחד את השניה עוד לעולם, אבל אחר כך נתקלתי בך בתור.
הייתי עייפה ובוערת מתשישות כמו שבוע לפני שמתחילים הלימודים בשנה האחרונה בתיכון, ועד שהגעת לשבת לידי עם הצלחת לא הייתי מסוגלת להכניס אפילו רבע פירור, רק רציתי לשאול אותך שאלות ולשמוע אותך מדבר, ולספר לך סיפורים
ולהחזיק לך את היד.
אבל התביישנו, אז לא נגענו.
התביישנו ובפנים הבטן התהפכה לי
ואמרת את חייבת לאכול, זה היה יום קשה, גם היית בשמש לא מעט, לפחות תשתי משהו ואני הסכמתי לכוס עם התה הממותק שהנחת לי ביד ואמרתי לך אז, תמשיך לספר
ורציתי לשמוע על אמא שלך, ואבא, שנפגשו בניו יורק
ועל אחותך הגדולה, שאתה קשור אליה מאוד
על הפסנתר, איך אתה רב איתו ומשלים, כמעט תמיד בלילה כשכולם ישנים ואז אתה חייב לנגן חלש כדי לא להעיר אף אחד בבית.
החברה שהיתה לך וזה נגמר. חיוך. 'אם אהבתי אותה? אני חושב שכן, אבל זה נגמר.
ומה איתך, יש לך חבר?'
לא, הסמקתי בחושך.
'היה לך?'
לא, כבר לא הסמקתי.
'מישהו נישק אותך פעם?'
די, הורדתי את הראש ושיחקתי עם המזלג בגבינה הלבנה, תשאל שאלה אחת שהתשובה שלי תהיה עליה כן.
* * * * * * * * *
באוטובוס לא התאפקת ונישקת אותי בפעם הראשונה, אתה זוכר את זה?
עלינו אליו ביחד, לנסוע עד תל אביב ומשם לפיזור נוסף
היה מאוחר בלילה, ותוך רבע שעה של נסיעה כל האוטובוס ישן, אתה הלכת על הידיות מעל כל הציוד מהחלק האחורי של האוטובוס, שם ישבת עד למושב השני, שם ציירתי על האדים שבחלון, סופרת את הקווים של הכביש, מנסה לכבות את הבטן
"תפוס?" שאלת ומשכת למטה את התיק שנח על הכסא
והתיישבת
* * * * * * * * *
אנשים פוגשים עשרות אנשים בחיים שלהם, הם לא עושים רשימות, כי את הרוב הם בעצם שוכחים.
בודדים, אם בכלל נתפרים להם על הגוף
השפתיים שלנו זזו כאילו במקרה ונצמדו במגנט
הייתי בת פחות משמונה עשרה וכל הריחות שבעולם נשאבו לתוכי,
חיפשתי את היד שלך, ואז את השניה, וליטפתי את הלחי הימנית, ואז את שתיהן, אתה חיבקת והרפית.
הייתי נבוכה ללטף את הלחי הדוקרת שלך, אבל עשיתי את זה והיה לי נעים.
הסתכלת עלי כמעט תוקף עם המבט ונישקת אותי שוב
אחר כך עצמתי עיניים , חיבקת אותי והסתכלתי מחלון האוטובוס שדהר דרומה
הירח היה ענק
* * * * * * * * *
אף פעם לא בדקתי, סטטיסטית, כמה אנשים התאהבו פעם אחת ככה שהעולם התהפך עליהם, ואחר כך נכנסו להריון, העמיסו משקל על הגוף ונטלו חלק בפלאי הבריאה האלה שהולכים איתם אחר כך כל החיים.
גם לא ראיתי שכתוב כמה שדות של פרחים בתוך הלב נשרפו מזה.
* * * * * * * * *
אתה חיבקת אותי, סובבת את הראש לכיוון הנהג, לראות אם מישהו מסתכל עלינו, כל האוטובוס ישן והנהג בהה בפסי האור שתאורת הדרך הנחיתה על השמשה הקדמית
הצמדת יד חמה אל המצח שלי
'תנסי לישון עד תל אביב, טוב?' לחשת לי באוזן וחייכת מצביע בשמאלך על הציור שציירתי עם ימיני על החלון כמה דקות קודם, ועכשיו הוא התחיל להיעלם
'את באמת מציירת על כל דבר, מה?'
את השאלה השניה כבר לא שמעתי.
* * * * * * * * *
סטטיסטית אנשים מתאהבים שלוש פעמים בחיים שלהם, על פני אורך החיים.
היד שלך עטפה אותי ככה שלא ידעתי מי מבין שנינו הוא הבד
ומי המחט עם החוט
הכרתי אותך בקושי כמה שעות, אתה הראשון שנישק אותי, נרדמתי עליך עד תל אביב
בטוחה שאתה לפחות שלושה אנשים.
כתיבת רשות - עידית פארן 