כשהייתי בת 20 וחצי חברה שלי נהרגה באוסטרליה. להגיד שהיינו חברות זה קצת לעשות סלטות על קו של אקרובטיות, כי הפסקנו לדבר לפני שהיא נסעה, וגם עכשיו כשאני אומרת למה נהיה לי כזה קרנץ׳ כמו כשמפצחים פקאן, זה היה קצת לא אמיתי, אבל עברו כל כך הרבה שנים, שבינתיים, לפעמים אני פשוט חושבת עליה מה אם היא היתה היום, היינו מקשקשות לנו על כל מיני דברים, גם היום היו לה סודות עם אמא שלי, שהיה ביניהן קשר מאוד מיוחד, והחיים היו כזה, כאלה שהיא היתה הולכת מהבית שלה בהוויאנס עד אלי, עושה רעש, מרשרשת עם נרתיק של טבק, יושבת ומגלגלת באצבעות של פסנתרנית, או-הו, איזו פסנתרנית מעולה שהיא היתה, וגם זמרת.
זה מצחיק אותי, כי בפעם הראשונה שהיא נכנסה אלינו הביתה זה היה כשרק עברנו למושב,וצמרת היתה תינוקת, וישנה בחדר של הילדות שהיו בו שתי מיטות נפתחות ומיטת תינוק, והיא נכנסה אלינו, אנחנו עברנו איזה שלושה שבועות קודם, והיא היתה אז בסמר סקול באנגליה, ונורא חיכיתי שהיא תחזור, כדי להכיר אותה, וכשהיא חזרה, כמעט גבוהה ממני בחצי ראש (סתמו, גם ככה אני לא גבוהה במיוחד, ובגיל 14 זה היה הרבה מאוד) נכנסה אלינו הביתה, צמרת שהיתה בת שנה (כן, פעם היא היתה קטנה) ישנה והילדה אמרה ״יו, איזה מותק״ בקול, והסתכלתי עליה, עם הבטחון הענק שלה כולי קנאה שבטח נאחזה בסומק החצוף שטיפס על לחיי ואמרתי לה ״היא עוד תינוקת. היא צריכה לישון״
מפה לשם, אחרי שהיא נהרגה היה קיץ, וחוץ מזה שנלקחו ממני כל מיני דברים עוד לפני שזה קרה, בלילה אחד נגנבה ממני האמת.
היינו דיי גמורות, אני ועוד כמה חברות ולילה אחד ישנתי אצל אחת החברות בדירה שלה בתל אביב, החבר שלה, שהיה דיי חתיך, אבל לא כזה הטעם שלי ישן איתנו ובלילה הידיים שלו עשו טיולים על הגוף שלי, כן, גם על החזה שלי.
תראו, הייתי כבר עם א׳, ותמימה אני לא, אבל הטיולים האלה היו קצת מוזרים אז הרחקתי לו את הידיים, ככה בעדינות,וגם החברה שלו ישנה בצד השני, וזה לא התאים בכלל.
למחרת עוד היתה לי עבודה בקפה אז הייתי חייבת לישון ובסוף גם הוא נרדם, לא שזה כזה היה אכפת לי אם הוא ישן או לא.
ושאלתי את עצמי מלא פעמים אם לספר לחברה הזאת ובסוף סיפרתי.
היא האמינה לו, שסיפר, כמובן, שאני זאת שליטפתי אותו, ולא לי.
אני לא יודעת כמה חיים צריך, אבל כשאני רוצה ללטף, אני מלטפת, ואם אני הייתי מלטפת אותו, בחיים לא הייתי הולכת לספר לה, ואז, הייתי כל כך תמימה, ולא כל כך הבנתי את זה, והפסקנו להיות חברות, אתם יודעים, למים יש קווים משלהם לפעמים.
ואני כותבת את זה, כי נשבעתי, נדרתי נדר, נשבעתי לאלוהים הפרטי שלי שעד היום הולדת הקרוב שלי (תרגיעו, זה בסתיו) אני לא שותקת את כל אותם הפעמים שקרו לי כל מיני דברים כאלה שהשתיקה יפה להם, ולא בחרתי בהם, אני ואלוהים (אני קודם!) יודעים שלא בחרתי בהם.
אז תודה, מ׳, אני אוהבת אותך בכל לבי, לא תמיד אני זוכרת להגיד את זה, שהזכרת לי שמזמן לא כתבתי, תודה תמר, שהספר שלך ערות הפך אותי, וקניתי ממנו 10 עותקים לפחות, חילקתי לכולם, וגיליתי שיש עותק אחד בבית, בחדר של הנערה, אני מחכה לסידרה וכבר יודעת שאחרי שאראה אותה (או אצל אחותי, או בסדרות ירום הודם, נראה כבר) וגם תוך כדי אני לא אפסיק לבכות, ובעיקר תודה שבסוף אני לא שם, כי זה מעבר לכוחות הנפש שלי, אבל הרגשתי שלהציע להשמיע את הקול שלי היה ברשימת הטודו ליסט היותר מסובכת שלי, למרות הקושי, וגם השיחות על זה היו מאוד משמעותיות בשבילי.
בתמונה אני לפני כמה חודשים בבובי בראון שהמייק אפ שלהם עוזר לי להיראות בול כזה כמו שאני רוצה.
ובדיוק ככה אני רוצה להיראות.
♡
הכי קינאתי בה כשהיא סיפרה לי איך הם לימדו אחד את השני קללות, ואז יום אחד היא רצה שם בפנימיה המאוד אצילית שבה הם התאכסנו, והאיטלקי והיא התגוששו, ואז היא הצליחה לרתק אותו אל האדמה, לשבת עליו ולהצמיד אותו לקרקע עם שתי הידיים שלה, שהיו גם של פסנתרנית, וגם של נערה חזקה מאוד והוא לימד אותה להגיד באיטלקית
״פיליו דה פוטנה״
וכשהיא סידרה את המלים עם השפה הכה מיוחדת שלה, מספרת לי את זה, מרימה את החולצה הגזורה שתמיד נפלה לה על הכתף והאותיות הרושפות שיצאו לה מהפה,
רציתי להיות היא.
עריכה מיושבת:
היינו בטח מתיישבות ליד הפסנתר בבית של אחותי, והיא היתה מנגנת והיינו שרות יחד, את השיר הזה של אבי טרויס שאני כל כך אוהבת. אחותי היתה שרה איתנו כי גם היא זמרת, ואני בכלל מה אכפת לי לשיר קול שני, זה הכי כיף.
והאחיות הצעירות יותר ישבו על הספה ויסתכלו.
וישירו איתנו גם
כתיבת רשות - עידית פארן 