חיים יקרים

בצהריים התלבטתי בין לתקן את הגרביים שהייתי בטוחה שתיכף אני מסיימת לסרוג , והופה, צריך לפרום, ובין לצאת להליכה.
באופן שהפתיע אפילו אותי, ההליכה ניצחה.
יש לי פטנט שהורג הכל בזמן האחרון.
אני מקשיבה לסיפורים באייקסט. אין כמו להקשיב לסיפורים באייקסט בזמן הליכה בטבע.
עכשיו התור של ״אנשים כמונו״ של נעה ידלין.
אני מחברת את האוזניות, תמר עמית יוסף מקריאה, הדרך כאן, המטעים שם.

ביום חמישי בערב הגעתי לבית של אחותי בפעם הראשונה מאז שהם נסעו למילנו.
האחות השלישית בדיוק טיטאה את הרצפה, היו עליה מליון חלקים של איזה משחק שלא זיהיתי ואני עקבתי אחרי תנועות המטאטא בנסיון להבין מה תפקידי פה.
אחותי ובנזוגה נסעו ביום חמישי בבוקר, והוראות ההפעלה איך לשמור על הילדים פוזרו על הארונות והקירות בבית בדפים מלאים בכתב היד הצפוף של אחותי עם פירוט מדוייק איפה ומה עושים ארבעה ילדים בכל שעה של היממה.
אנחנו ארבע. שלוש גדולות, או כמו שקוקושקה היטיבה להגדיר
״נו, שלושתכן בערך בנות חמישים, את לא מצפה ממני אמא להבדיל מי יותר גדולה, נכון?״
ואחת צעירה יותר, ועם ילדים ממש קטנים. ממש אבל.

ארבעה לילות אני ישנה פה, שניים עברו, זה הלילה השלישי.
ביום חמישי החלטנו שאת החגיגית הבלתי מתפשרת של הצוקרמנים נערוך כאן, כדי לא לטלטל את הקטנים, למרות שבעלי הבית מטיילים להם במילנו.
התנור בבית שלנו לא עבד, גם פה התנור לא עבד, אבל הסתדרנו, בסוף היה אוכל, הוא היה טעים, וכולם נשארו מעבר לתה שאחרי.
🌸
לבלות זמן עם תינוקת שמספר המלים הברורות שהיא אומרת מוגבל זה מאתגר מצד אחד. מאידך, היא נוחה בקטע אחר, ובכל פעם ששואלים אותה
״לירי, מי ישן איתך הלילה?״
היא מרימה ידיים ואומרת ״דיייי״ בקול
(די=עידית,=אני)
וזה עושה שמח לכולם, ובשבילינו הבנות, מה שעושה שמח להורים שלי הוא פרייסלס. קדוש, אם תרצו, בעברית.
הכנסתי מכונת כביסה אחת, בדיוק עכשיו היא מתייבשת, העברתי סמרטוט על הרצפה, מי שמכיר אותי מקרוב יודע שחוץ מאשר בסטודיו שלי, זה דיי נדיר שאני מעבירה סמרטוט, ומחר יש לי שלושה ילדים קטנים לפזר ועוד אחת גדולה והמחשבה הזאת גורמת לי אושר נורא גדול, של שיר בלב, ושל משהו נורא נקי וטהור.

🌸
השבוע גיליתי שיש המון דרכים לסרוג גרביים, שמתח הסריגה באמת שונה מאחת לאחת ולכתוב דוגמה ולהגיד שיש דרך אחת לעשות את זה,
מה אני אגיד לכם,
כל היוגה וההליכה והשלווה בעולם לא מתיישבת בקנה אחד עם היכולת שלי כשאני מלמדת לסרוג, לסרוק בעיניים מצומצמות את כל האפשרויות.
מה שמתאים לאחת, לא מתאים לאחרת, והאהבה לעבודת היד, באשר היא, עולה על הכל, מפשרת, מסדרת, מרגיעה את כל הגלים הגבוהים של הים הגדול.
והצורך לסדר את הדברים האלה במילים, משאיר אותי מפוקחת, חדה, ערה.
לפעמים גם בלילה, ובכלל, כמה שצריך.

בגיזרת הדפוס יש לי עוד שלושה ספרים לקרוא
אתי החיים משחק הרבה
(אבא שלי הניח לי את הספר ביד, עשיתי לו תנועות עם הידיים שלא יגלה לי את הסוף, ואני עוד צריכה לקרוא את זה)
להשביע את הדרקון של מאשה צור גלוזמן
לבנון המלחמה האבודה של חיים הר זהב.
לילה זה דבר חמקמק. אני מדמיינת את כל הדברים שאפשר עוד לעשות, ואין להם סוף,
🌸
החיים האלה יפים כשאנחנו עסוקים בדברים יפים בתוכם

הצל של הכתיבה

עשירית מהמחשבות שלי אני אומרת בקול לעצמי.
אני לא גאה בזה, הלוואי שהייתי מצליחה לדבר אל עצמי ולענות לעצמי יותר, אבל בינתיים זה ככה, והחיים והזמן כשהם מתמלאים, אני מבינה שמה שאני עכשיו – זאת מי שאני, לא האמא לארבעה שהיתה הולכת וחוזרת, מכינה, ושוטפת, מקלחת ועוזרת.
אבל דברים שקורים משאירים סימן, כל מיני סימנים, כי יש דברים שהתקשורת שלנו מבפנים מפרשת כך ואחרת, אתם יודעים, אם אני אקלל אתכם ביפנית, בפנים רגועות ומחייכות, לא יהיה לכם מושג שזאת קללה, נכון?
בפעם הראשונה שהבנתי את משמעות המקרה שקרה לי, זה היה כשעלה לכותרות סיפור ינון מגל.
לכאורה, הוא לא עשה שום דבר שעבר את הגבול, שום גבול, כמו שהוא נתפס עד לפני כמה שנים, אבל משהו התהפך.
ופתאום, אנחנו יודעות בדיוק איך אנחנו מוכנות שידברו אלינו, יתנהגו איתנו, ירצו בקרבתינו.
מתחילות להיות לנו פנים אמיתיות, ומחשבה ורצון מאחוריהן.
אז אני מבינה מה היה, אבל קם און, החיים, והילדים גדלים, ויש לי עבודה שאני אוהבת, למה להעיר שדים, למי זה טוב?
בפרק אחד של Suits מייק, שהוא עורך דין צעיר שניתב את דרכו בדרך מאוד לא שגרתית אל חברה מבוססת של עורכי דין שיושבת בניו יורק מפתיע את אחת הלקוחות כשהוא מתאר לה את התגובה שלנו אחרי שמישהו מאוד קרוב מת.
בהתחלה, אתה כל הזמן חושב על זה, שנתיים שלוש, זה מעסיק אותך כל הזמן, אחר כך אתה מצליח להכניס פרטים לחיים שלך, ואז נהיים החיים שלך והאבל מוצא את המקום שלו.
ואז, יום אחד, בלי הכנה מוקדמת, משהו מזכיר לך וזה זורק אותך.
ריח של משהו, שיר, טעם בפה, ואתה שם, במקום של לפני שזה קרה.
אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא.

ביום חמישי הלכתי לראות את אישה עובדת לבד.
כדי לא לספיילר בכלל, רק אגיד שיש משהו מאוד אמין בדמויות, ובאמצע משהו מתהפך. הדמויות נשארות אמינות, נורא קשה לי להגיד את זה, אבל זה נכון.
הלכתי לבד, זה כמעט לא קורה לי, ואחר כך ישבתי לאכול, וחזרתי הביתה.
ביום שישי הרגשתי פתאום לא טוב.
זה היה בצהריים, והמילה וירוס עברה מעלי, אבל לא היה לי חום ולא שום תופעות של וירוס, רק בטן מציקה, לא וירוס.
יצאתי מזה סופית בשבת בערב, אחרי המון שעות שינה, תה, וסידרה שגמעתי בטלויזיה, חיים של אחרים, גם כשהם fucked-up זה הכי טוב.

בשבת אחר הצהריים הבנתי פתאום את ההקשר.
אני אומרת פתאום, כי זה קרה פתאום, תוך כדי התכתבות עם חברה הבנתי.
הכי קל זה להשתיק דברים בבטן באיזה הגיון-לא שלי.
הכי קל בעולם זה להקשיב לא׳ כשהוא אומר לי עידה תתקדמי, כולו אהבה, ושנינו ידיעה שאין באמת כתובת לסיפורים כאלה.

כמו של ינון מגל
ושלא משנה איך אבקש לבטא את זה, אני יוצאת לא טוב.

יום ראשון, פה עדיין חושך, בצד השני של הכדור, כשהשמש עוד מנשקת את האופק אני מתכתבת עם א׳ שמתפלא על השעה ״את אף פעם לא ערה בשעות האלה״
״כן״ אני מקלידה ומחייכת ״ישנתי רוב היום אתמול, אז עכשיו אני ערה״
אני מדמיינת אותו מגיע עם האופניים בסוף הרכיבה, עוצר אותם ומסיר את הקסדה. את הידיים שלו מחזיקות את הספל עם הקפה שמכינים לו ואת העיניים שלו, שלפעמים הן ירוקות, לפעמים חומות, ולפעמים ירוקות חומות גומעות את האופק.
הוא בסן פרנסיסקו והחיוך שלו מגיע עד כאן.
פרופורציות

אני מסתובבת, וחוזרת לישון

 

 

 

אצלי הכל בסדר

תגיות

אהבה, דברים מהלב, מוזיקה שאני אוהבת, שיחות

פעם בכמה זמן אני אוספת את כל הדברים שצריך, שיש לי בראש שאני יודעת שאני חייבת לטפל בהם, ועושה בהם סדר.
כמעט תמיד זה מלווה בשיחות שאני צריכה לקחת אויר לפני שאני עושה אותן.
כאלה שמסדרות את הדברים, בשבילי, ובטח לפעמים גם לצד השני.
אני קוראת לזה שיחות של הלב,
ולפעמים אני מתכננת אותן המון זמן לפני שאני מתקשרת.
לא באמת מתכננת, רק חושבת איך זה יהיה, מה יגידו לי בתשובה בצד השני.
זאת לא מלחמה, אלו המלים בדרך למשהו אחר, שבכל מקרה אמורות להביא את הדברים למקום טוב יותר.
אחרי הכל, מי רוצה להכאיב סתם למישהו שהוא מחבב, או אוהב, או שיש לשניהם איזשהו מכנה משותף?
אנשים משאירים סימנים על המחשבה של האנשים שהם פוגשים, לפעמם אלו חריצים של אהבה, לפעמים סיפורים שקשה לשכוח.
לפעמים זה מכנה משותף מאוד גדול, ולפעמים, (את אלה אני הכי אוהבת, שתדעו)
זאת אהבה שאין לה הסבר, יש אותה בעיניים, במחוות הגוף, לא תמיד אפשר להגיד אותה במלים, אבל כן, לפעמים מתאהבים באנשים אחרים ואין לזה גבול.
אני זוכרת את זה מיפן, היו לי חברות טובות ממש שלמדו אתי, הן היו מדברות אתי יפנית, ולפעמים היה לי נורא קשה לספר ולהסביר להן דברים
(היי, זאת השפה השלישית שלי, והיא ממש לא פשוטה ללימוד והבנה, על כל המחוות וההטיות שלה) אבל עד היום אני אוהבת אותן מאוד.

בזמן האחרון אני מתאמת שיחות כאלה של הלב, להגיד שאני מצטערת, או שאני אוהבת, וגם לשאול מה נשמע ומה יש לך לספר לי.
עוברת במחשבות על כל הסימנים שיש לי בלב, נוגעת בהם, ממששת, ובודקת אם יש משהו שאני יכולה לעשות בקשר אליהם, טוב.

משהו טוב, שאני יכולה לעשות.

ב-15/6/93 נחתנו ביפן. בטוקיו.
האויר היה חם ומהביל, השמים אפורים, לא ידעתי שככה זה הולך להיות עכשיו עד סוף הקיץ.
המונית לקחה אותנו מהשדה עמוסים במזוודות לבית בנישיגהרה, ועלינו למעלה, לקומה החמישית שהנוף שנשקף ממנה היה אורבני באופן קיצוני.
ואז, נכנסנו פנימה, וגילינו שאין טיטולים לתמוז, שהיה אז בן שנה ועשרה חודשים.
ארז הסביר לי איך לרדת במעלית, לפנות ימינה, ללכת עד לכניסה של הבנין, לצאת ממנה, לפנות ימינה, החנות הראשונה זאת Lawson, והטיטולים אמורים להיות בצד שמאל בסוף,
וכדי לחזור אל הבנין, תקישי על המספרים של הדירה, אני אפתח לך את הדלת.
זאת היתה דלת כמו בשיר של מאיר אריאל, נפתחת מעצמה מתוך הבנין כזאת.

ציורים של אמא שלי תלויים בסלון שלנו. ואני כל כך אוהבת אותם

אני כבר לא זוכרת הרבה מההתחלה הזאת, הייתי ילדה במושגים שלי של היום, עוד לא בת 28, אמא לשני ילדים קטנים בתחילתה של הרפתקה.
ו Memories שלה התנגן ב Lawson בדיוק כשנכנסתי לחפש את הטיטולים לילד.
מוריטקה צ׳יסאטו קוראים לה.
נתקלתי בה עוד הרבה פעמים אחר כך, ואני לא יודעת מה הייתי אומרת לה אם הייתי פוגשת בה באמת והיה אפשר,
אבל היא השאירה סימנים כאלה יפים על הלב שלי, וכל כך הרבה קיבלתי ממנה בתוך הדיסקים שלה שקניתי לי, ובאיך שהם ליוו אותי בכל השנים האלה ביפן.
גם כשלא הבנתי מילה.

בזמן האחרון אני עורכת שיחות של הלב, חלק מהם עם הלב שלי.
עוברת סימן סימן, ממששת, עושה וויאים כאלה קטנים ומוודאת שאני לא שוכחת אף אחד, אף אחת,

לא שוכחת כלום.

האם אתה זוכר?

באיזשהו שלב המקרופון התקדם ליציע שישבתי בו עם חברות שלי מפעם, בדיוק אלה שעשר שנים את לא פוגשת, ואז בשניה שנפגשות מתחבקות ומדברות כאילו שהזמן נעצר.  הוא נראה לי כמו נחש שתיכף ילחך לי את הרגליים אז ברחתי אל המטבח בוהה בחתיך שמוצמד אל המקרר במגנט, מעיין שעמדה לידי לחשה לי בעיניים מצומצמות ״הוא קופי של גדי, רק עם השיער, לא?״
אהה, עניתי לה, פושטת שוב את הסוודר, מחזיקה אותו בידיים, אמיצים גדי ונורית, שאירחו אותנו בבית המקסים שלהם בערב חורפי וגשום.
״נו, דיברת כבר?״
כן, שיקרתי, האף שלי כבר לא יצמח, אני יודעת.
לפני זה עוד ישבתי ליד כולם, וכשהדבר השחור והמפחיד הזה היה ביד של החתיך של הכיתה נעמי רכנה אלי ואמרה בשקט ״אהבת חייך מדבר עכשיו, את שומעת?״
אהבת חיי לא היתה שם.
האהבה הראשונה שלי, מכיתה א׳ היתה ועוד איך,
אני לא יודעת איפה אנשים מחביאים ציפיות, לא של מצעים, של חלומות ותהיות, אבל הוא הראשון שפגשתי בכניסה, וחיבק אותי בחום,  אולי עשרים דקות עמדתי שם אחר כך, מחזיקה חזק בתיק ובשאל שהסרתי מהצואר כשחציתי את קו הדלת.

״בטח שאני זוכר אותך יה גנובה, נפגשנו במחנה של הצופים, את היית בשבט אריות גדרות״
(איך יכולתי לחשוב שהוא לא זוכר, אני לא יודעת)
ומה הייתי אומרת אם בכל זאת המיקרופון היה מגיע אלי בפגישת מחזור של הכיתה שלי מערד?
שיש לי ארבעה ילדים, שהם גורמים לי אושר גדול, שאני סורגת ומלמדת, שעכשיו אני בסטודיו משלי עם שותפה מקסימה.
שאני לא זמרת, כמו שחלמתי, וגם לא סופרת, כמו שנורא רציתי, אבל אני לא חושבת על פרישה כי העבודה שלי היא מרכיב משמעותי בחיים. שלי.
שיש לי בנזוג חמוד. אני מצחיקה אותו וזה כנראה כמעט הכל.
שהתקופה היחידה שאני באמת מתגעגעת אליה זאת התקופה שאחרי שנולדו הילדים, זאת שכל כך רציתי שתחלוף כבר, נושאת בתוכה את הלילות הלא נגמרים, המחשבות והפחדים, האחריות העגולה והאינסופית לחיי הפעוטים.שיש פיתולים כאלה של דברים כמו שהם מתחילים, ציור של קו בתוך הבטן, שלפעמים יוצא החוצה, ופוגש קוים של אנשים אחרים שיצאו להם מתוך הבטן, שזה לא באמת, הקוים, אבל החיבור אמיתי.
שאין דרך אחת לדברים, למדתי את זה ואני לומדת כמעט בכל יום.שאני לא מעזה לכתוב, זה היה קצת חלום, אולי בעירת חלום וכשאני פותחת אליו את הדלת זה מסנוור כל כך שאני מיד טורקת, מסתובבת ונשענת עליה, שרק לא תיפתח שוב בטעות ואין לי הסבר.
שהייתי ילדה ביישנית ושקטה, כזאת שבטוחה שאף אחד לא מסתכל עליה,  עומדת בצד במסיבות מפחדת לרקוד, אולי בכלל אין לי קצב, ויסתכלו עלי.
זה לא בשבילי.
אבל בכיתה ז׳  כשטל תמרי עם השיער החלק עמד בקדמת הבמה עם הגיטרה החשמלית שלו ושר ואני גיליתי את המוזיקה במסיבות האלה במועדון וחשבתי שאני מאוהבת, היו לי חלומות שעד היום אני זוכרת.
שעד היום גם יש שירים שהפעם הראשונה ששמעתי אותם היתה שם, במועדון הדחוס במקלט של התיכון בערד, שהייתי יורדת אליו ברגל מרחוב הגלעד בלב פועם, ושלושה שקלים בכיס של הג׳ינס.
ורק אחר כך גיליתי שהם בעצם של הביטלס, ושל אדמה רוח ואש, ופיטר פרמפטון ועוד כל מיני.

אולי הייתי מספרת רק שהאחיות שלי נורא התרגשו בשבילי ודרשו לראות אותי לפני שאני יוצאת, שלא יראו שלא צבעתי את השיער, אמרו לי תחליפי נעליים, והצעירה, זאת שהיתה תינוקת כשעזבנו את ערד אמרה ״תעברי אצלי, אני אאפר אותך״ והניחה לי ביד אודם שסגר את השאלה איך אני נראית בעצם שהיתה לי בלב.
ויום אחרי פגישת המחזור,
במסיבה שהיתה במתנ״ס, אפילו רקדתי.
עם אחותי, עם חברים, כאילו שנולדתי רקדנית.
כאילו שאני זמרת וסופרת בדיוק כמו שרציתי.

*כל השמות בדויים
למעט טל תמרי, שניגן הכי טוב בגיטרה, ושר הכי יפה כשהייתי בת 13

כל פעם ש

כל פעם שאני מכינה לעצמי קפה בבוקר כשאתה לא בארץ.
כי תמיד כשאתה בארץ אתה אומר שאם עכשיו אתייצב מחוץ לחדר יהיה לי קפה. אף פעם לא ליד המיטה.
אבל תמיד בידיים שלך שאם בכלל התאהבתי, זה היה בגלל העצם הבולטת בשורש כף היד, שהיא כמו קלוויקולה, אבל בשורש כף היד שלך.
אז הבוקר הכנתי לי קפה לבד, הסעתי את הכוס של הפועלים השקופה, לא הנמוכה, זאת הגבוהה על השיש הכחול שעוד מעט כבר לא יהיה שלנו, הוצאתי כפית באוטומטיות מהמגירה, העמסתי עליה הר של טסטרז וחשבתי לעצמי ״חוצפה״ ככה חשבתי ״בכל פעם שאני מכינה את הקפה לעצמי בעצמי אתה צריך לעצום עיניים איפה שאתה בעולם ולהגיד תודה״.

אני לא יודעת אם התאהבתי, אז בכל פעם שיש את הריקוד הזה של הכנת הקפה מול החלון אני סופרת את הלילות של עד שתחזור. זה יותר משתי ידיים. יותר מדי.

וכשתחזור אני מבטיחה להכין לך ולעצמי בבוקר הראשון, ואני מבטיחה להגיד שבעצם אני מתחרטת ותכין אתה. ושבכלל אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך, אז אני חושבת שבכל פעם שאני מכינה לעצמי קפה, בחוץ אור ואני חושבת שכשתחזור יהיה לילה ואתה תיכנס.

אני אשמע את המונית מתרחקת וארוץ לכניסה ויהיה לי את החיוך הזה שאני מרגישה כנראה מבפנים, ואתה תיכנס גורר את המזוודה על גלגלים, מרים את העיניים שמיד בתוכן אמצא את הלב שלי.

ואז אני אלך להכין לנו קפה

לגעת בלב

תגיות

סיפור מהחיים, סרט, סריגה

אני חושבת, אני לא חושבת, זה באמת מה שקורה, שמאז שאני סורגת, מאז שאני מלמדת סריגה, אני קוראת פחות, כותבת פחות, ואז הכל נהיה לי יותר קשה, כי יש לי איזו אמת פנימית שאני הולכת איתה כנראה מהרגע שהתחלתי לכתוב דברים עם משמעות, שהחיים בלי כתיבה הם לא באמת.
קשה, אבל אני סורגת, מלמדת את זה וזה קל, לא, לא שזה קל, זה מאתגר ממש, אבל זה כל כך זורם לי, שכנראה שחוסר פעולת הכתיבה, או העובדה שאני כותבת פחות,  לא חסרים לי כמו שנדמה לי.
עד שמגיע משהו גדול ממני, חזק, מוזר ומכשפי, ואין לי ברירה, אין לי גם יותר מדי מקום להרבה מלים, ולא מספיק שעות ביממה להכל, ואני יושבת לעשות סדר בדברים.
זה מיוחד ומוזר, משונה ומשמח, כל התשובות נכונות, ותיכף משהו שמאוד רציתי קורה.
וככה זה היה, בערך. לפני שנתיים ישבתי בבית וראיתי סרט משלוש יוצא אחד אני זוכרת אותי יושבת מול המסך וסורגת, מתאהבת בדמויות, בילדים, פוערת עיניים ואוזניים לשיר, שלא זכרתי אותו טוב ממש מרחוב סומסום, ומספרת לעצמי את הסיפור הזה של האמהות.
אחר כך מצאתי את עצמי מדברת על זה עם ריקי, גיבורת הסרט, תיכף תבינו למה, ואמרתי לה את מה שאני אומרת תמיד לאנשים שבוחרים בהורות בלי קשר לבני הזוג שלהם. זה נכון לגבי נשים שמגדלות ילדים, וגם כאלה שבוחרות להביא אותם לבד זה נכון גם לגבי אבות שבחרו להיות הורים למרות שהם אינם בזוגיות.
יש בזה משהו פלאי בעיניי, ארבעה ילדים, אבל כמו שארז תמיד אומר, עידה, את רק נראית שאנטי. כל אחד מהם היה מתוכנן אצלך כמעט עד תאריך הלידה.
וזה לא מדויק, (מי מתכנן ללדת ב-1 באוגוסט?) אבל זה נכון שאף אחד מהם לא בא לי בהפתעה.
לאמרי חיכיתי הרבה, תמוז הגיע טיפה לפני הזמן, כי הייתי בטוחה שזה יקח זמן להיכנס להריון, ינאי הגיע מדוייק, אבל במקרה, ויסמין, טוב, נדבר על זה בפעם אחרת, על הדיוק בזמן אבל היי, היא אחרונה, והיא חברה ממש טובה של ינאי, ובת זה שינוי, אז כן, בזמן.
ובכלל לא בטוח שהיה לי אומץ לעשות את זה בדרך אחרת, וגם היום, כשהמרחק מהימים בהם הילדים רק נולדו והיו תינוקות רכים, אני חושבת אפילו יותר, שיש משהו טהור וקסום במחשבה הזאת של הבאת חיים לעולם, וגם גידול ילדים בלי התלות בבן.בת זוג.
ואז, ערב אחד, לפני כמה חודשים, עברתי אצל אחותי, אני כבר לא זוכרת מתי היה ערב כזה בלי תכניות ובלי עבודה (שאני נורא אוהבת, בחיי) והיא ישבה מול הטלויזיה, עם השמיכה הרכה מעליה, וזפזפה, ״תעצרי, תעצרי״ אמרתי לה כשראיתי את משלוש יוצא אחד על המסך.
וישבנו יחד, צופות בסרט.
מדברות על זה, מקשקשות, שותות קפה (אני מתה על האחיות שלי, באמת)
״היא עוד תהיה חברה שלי פעם״ אמרתי לה כשצפיתי בריקי עם הילדים, עם אח שלה ובן זוגו, ועם בן הזוג שלה, שלום. לפעמים אני חושבת דברים שהם לא הגיוניים, אני יודעת.
וכשהכרתי את ריקי בסוף, זה קרה כשהיא פנתה אלי וביקשה שאבוא ואעביר סדנה של סריגת גרביים בסטודיו שהיא לוקחת חלק בפעילויות המגוונות שבו, אז חשבתי, אחרי השיחה הראשונה איתה, שלפעמים חלומות קטנים מתגשמים,  ואז גם דיברנו, על סריגת גרביים מצד אחד, ועל הסרט מהצד השני, והיא שלחה לי את התמונה הזאת,  אפשר להסתכל על הגרביים שיקיר, אחיה של ריקי שיושב מימין ולהבין שזוג גרביים לא חייב בכלל להיות זהה.

בסרט הזה, שהוא על הסרט של סיון בן ארי, ״משלוש יוצא אחד״
יש קטע אחד, בסוף, כשריקי ושלום יושבים עם הקפה ומדברים, ויש בפנים את הניואנס הקטן הזה של זוגיות, ואהבה, ושיחה, דיבורים כאלה על דברים שקורים ולא קורים, ואני אהיה נחמדה אליך, ובעצם אני לא, אני עושה מה שבא לי, ואתה תכין לי קפה, ותוציא מהמגירה את הבפלה שאני אוהבת גם, וכן יהיה ככה, ולא, יהיה אחרת, אבל זה טוב, כי זאת אהבה פשוטה, כי יש (תמיד יש, תמיד תמיד יש) איזה דילוג מעל מה שהאני של כל אחד מאיתנו רוצה בחיבור שלו להתחשבות בזולת, שלא תמיד הוא נוח וזמין, ומן הפתעה קטנה כזאת, ככה אני חושבת, ריקוד קטן של מלים וכוס קפה, כפית מסתובבת, תראו בעצמכם.

חלום אחר

תגיות

ילדים, תיאטרון

בכלל על החלום ההוא שלי, שבאמת היה חי בי לפני הילדים, הרבה לפני הילדים, אני לא כל כך מדברת. אני חושבת שזה קשור לזה שבכל זאת המון של אנשים יכול מאוד להלחיץ אותי.
זה לא מפריע לי ללכת לכל מיני מקומות, אבל זה שם.
והרעיון של לעמוד על במה, לדבר ברור טקסט של איזו שחקנית שקרוב לודאי צעירה ממני, או אולי מבוגרת, והייסורים שלה שונים משלי, בער בי אז, עם פחד ממש גדול אפילו לנסות להתקבל ללימודי משחק.
אז אומרים שגנים לפעמים מדלגים דור.
וחיידק הבמה דילג מעלי, קפץ על הילדה שלי, והצליח לקנן בה ככה שאני נשארת פעורת פה כשהיא מסבירה לי שוב מה זה דאוס אקס מכינה, ומנתחת, במקביל, מחזות, סצנות במחזות קושרת אותם לסיטואציות שהיא מכירה ולהשקפות שלה, מדברת הרבה ברור ממש, רציני כזה.
וככה היא עלתה על הבמה בהפקה של בית הספר עם ״נשף הגנבים״ בתפקיד הגנבת הערמומית והמצחיקה, וככה היא גם עולה על הבמה ונכנסת כמעט ללא ידיעתה לנעליה של גילה אלמגור בהצגה ״הכלה וצייד הפרפרים״ בהפקת תיאטרון החובבים של גבעת ברנר, כשמאיר רקנטי, וחנה שטראוס משחקים לצידה, ומירה צוקרמן, שהיא אמא שלי היא הבמאית.
הזדמנות אחרונה לתקופה הקרובה, נראה לי.
בשבת הקרובה, ה-11/11 20:30
כרטיס 40 ש״ח
בבית העם בעשרת
כאן בדיוק אפשר להזמין כרטיס
ככה זה איך שהיא נראית על הבמה, במודעה שהיא נורא יפה לדעתי

וזה נורא מרגש, באמת, בלי שום קלישאות לראות את הילדה שלך ככה חשופה, אומרת מלים שלא ברור לי אם היא מבינה אותם באמת עד הסוף, זאת אומרת, בתוך תוכי אני מקווה שהיא לא.
אבל בין לבין היא צוחקת, המון, וזה הצחוק שלה המתגלגל, המתוזמן,של השחקנית וגם האמיתי, זה שכשהיא על הבמה, הוא גם של כל מי שצופה בהצגה, שגם מאיר וחנה שמשחקים בה מעולים.
ותכלס,  בא לי להגיד לכם, רק בשבילו, תעזבו הכל ובואו לראות אותה בשבת.
ואם אתם באים, תגידו לי שלום:)

התרגיל שלי בהתעוררות

תגיות

אהבה, אמא, אמנות, ילדים, מוזיקה שאני אוהבת, מילים, שלומי שבן

אני לא אוהבת ללכת להופעות.
לא ברור מתי זה קרה, כי פעם ממש אהבתי, הייתי הולכת אפילו לבד לפעמים, להופעות, ולפעמים גם לסרטים, ואיפשהו בדרך, עם עלית הגיל (הוא לא יורד, הגיל, רק עולה) זה הלך ופחת, היכולת שלי להתערבב עם המון אנשים, העובדה שמישהו אחר (להלן: האמן המופיע על הבמה) קובע את הכללים, והרבה מתוך זה כרוך אצלי במה שעובר לי בבטן.
אני מדמיינת את השעות של לפני ההופעה, ומה עובר על האמן
(לאחרונה יצא שראיתי את שלומי שבן, תיכף זה יגיע, ואת רוקפור)
אם הוא נח צהריים, ומה הוא אכל, ואיך הוא השתיק את הנייד כדי שלא יפריעו לו, אם הוא שותה בירה או ויסקי לפני, אם הוא שתה מספיק מים, ובעיקר מה עבר לו בראש ובמחשבות.
ואיך, איך זה לעשות אהבה עם הקהל, כל קהל, כי זה לא נראה לי אחרת.
ועם הגיל העולה שלי זה יותר ויותר נראה לי כמו איזו מערכת יחסים רגעית אינטימית אבל עם גלים ממש חזקים. בבטן, ובלב, וקשה לי להסביר את זה, ואולי זה רק בראש שלי, אבל כבר נטוע חזק.
ואני מצליחה לגייס לעצמי כוחות בכל פעם מחדש לפני שאני הולכת להופעה, בסוף, אני ממש נהנית גם
(מישהו עשה אתי אהבה, לא?)
אז אתמול ראיתי את שלומי שבן.
הוא בכלל לא יודע, שכשא׳ ואני נכנסים לאוטו לנסיעה ארוכה (גאש, תרגיעו, נסעתי איתו פעם אחת לאיקאה, זה לא מהמקומות האלה שאנחנו נוסעים אליהם כמעט בכלל, בטח שלא ביחד)
יש לנו איזה סדר של שירים שאנחנו שומעים, לפעמים פעם אחת ולפעמים יותר
את ״תרגיל בהתעוררות״ אנחנו  שומעים יותר מפעמיים. זה אף פעם לא יותר מדי.
ולילה אחרון בלונדון זה בכלל השיר של ינאי, כי כשהוא התחיל את השנת שירות בנצרת עילית, אז בזמן שטיפסנו עם המכונית ברחוב שהיה שקט במיוחד בשבת ההיא כשנסענו לעזור לסדר את הדירה, הוא התנגן, וחשבתי, הכל נכון, חוץ מה״משורר״, צריך פשוט להחליף ל״צייר״ והשיר על ינאי שלי, הקסם הזה, שאיזה מזל שהוא אחד מתוך ארבעה.

בקיצור, מישהו אמר לי שכששלומי מופיע, הוא מנגן את השירים ככה שאי אפשר לשיר איתו.
זין. שרתי, כמעט את הכל, בשקט, כי באמת מקהלת קהל לא ממש עובדת אצלו, אבל אפשר, בין הטיפות, יותר נכון בין הליטופים והמכות שהוא מעניק סלש מחטיף לפסנתר.
אני אוהבת אותו עוד מפעם, כשגרתי ביפן, והוא היה לי במיני דיסק עם אריק, דניאלה, עמוק ורון חוסך לנסיעה בניו יורק את זה דוקא הוא לא שר בהופעה, וזה שיר שאני מה-זה-אוהבת, הכי אהבתי אותו כשגרנו בטוקיו והייתי נוסעת ברכבות בעיר, אי אפשר לגור בטוקיו בלי לחרוש אותה ברכבות, מקשיבה לו ומחייכת.
אז היה רגע מכושף בהופעה, כששלומי שר את לילה אחרון בלונדון, וחשבתי גם מה החייל הטרי שלי, שהיום זאת השבת הראשונה שהוא נשאר בצבא אבר עושה.
(השבוע התכתבתי איתו, והוא כתב לי ״אני מנצל את שעת הת״ש כדי לצייר״ וחשבתי לי איזה מזל שבאמת הוא הילד שלי)
ועל זה שאת השיר שאני הכי אוהבת מהאלבום האחרון שלו הוא לא שר בהופעה, נינט שרה אותו, והנה הוא כאן, למטה, תיכף
וליתר בטחון, ארגנתי לכם רשימת השמעה קטנה עם השירים המדוברים פה,  אחד יותר, אחד פחות.
ובסוף בסוף, אם הייתי צריכה לחזור שוב על אתמול, כמו שהוא, הילדות בסטודיו שהכינו דברים קטנים ומתוקים, ארוחת צהריים עם אמא שלי, צהריים סרוג כזה עם שמש שנכנסה מהחלון של הסטודיו, והערב, הייתי חוזרת, והולכת להופעה בלב הולם ושמח, ואולי, אם אתם כן מאלה שאוהבים הופעות, כדאי לכם גם.
אולי.

נותר רק לחכות

לאמרי יש שיר לגמרי (או ממש) ללא עוול בכפו,  פשוט כי הוא מתאים לו כל כך, זה מצחיק כי כשאני חושבת עליו, סטודנט מתחיל למנהל עסקים ומחשבים בעברית בירושלים, גר עם חברה שלו בדירה מתוקה ומעוצבת, חי חיים רגילים של עצמו,
בכל אופן, כשאני חושבת עליו, הוא תמיד הילד הקטן, פעוט, בקיבוץ האון, שבקור של החורף (כן, גם בעמק הירדן יש ימים קרים) אומר לי ליד הדלת ״לא חס מעיל״ ואני מאמינה לו בלב שלם, הוא בן שלוש, אבל אמא מאמינה לו שהוא יכול בלי מעיל.

לתמוז יש כמה שירים (גם לאמרי, אבל זה נוח למלים להתגלגל ככה)
ואיכשהו תמיד השיר הראשון  של תמוז שעולה לי בראש הוא Aruko,  השיר הפותח של הסרט טוטורו.
והוא, בטבעי שלו, למד אותו בגן, בלי קשר בכלל לסרט, ככה, נצא לטיול (המלים של השיר), וניקח את כולם איתנו, את השועל, והסנאי,  הדרך תתפתל, ישרה, עגולה,  ואנחנו נטייל, ונשיר, כי מה, אנחנו אוהבים לטייל.

לינאי יש את שלוש בלילה, אבל לא רק.
יש לו גם את צ׳ארלי

ואת קרמה פוליס, בכל הגירסאות שיש בעולם, ובעיקר את זאת

ואת שלוש בלילה.
זה בגלל שכגרנו ביפן, ועפו מעל הראש שלו שלוש שפות, אחת שהוא דיבר בגן, (יפנית) אחת בבית, (עברית) ועוד אחת שהאחים שלו דיברו בינם לבין עצמם (אנגלית), מה שהיה הכי יציב בעולם המלים שלו, היתה המוזיקה שהוא שמע בבית,והלגו

ליסמין יש את פרהפס, שהיא לא זוכרת, אבל הוא שלה,

והיא היתה כל כך קטנה כשהיא למדה אותו בעל פה, והתעקשה שנסביר לה את המלים, ונשיר לה כדי שתוכל לשיר בעצמה.
לאמא שלהם יש מליון, בחלק היא קשורה אל הילדים בשרשראות עבות, שקופות שאי אפשר לראות, לרוב הם בכלל אפילו יודעים את זה,
ויש כמה שמפה ומשם, שמתחברים לנקודה הזאת שאי אפשר לראות, אבל אפשר להרגיש.
וזה אחד מהם, לא התעוררנו בזמן

ועוד אחד, שהוא כמו שיר שיא של הבית, כי פעם בכמה זמן מישהו שואל אותי
מה עם השיר הזה עם ״i find my way" שפעם כל הזמן היית שומעת

^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^
ביום ראשון נסענו עם ינאי לתל השומר, עם תיק טפוח ומטופח הורדנו אותו (לבקשתו, לא היתה חניה, המון האנשים הלחיץ אותו, ואם תשאלו אותי הוא חשש מהפדיחה שאמא תעשה לו עם דמעות בזוויות העין והפנים) בכניסה.
חיבוק, החלפת כספים (״אני לא צריך כל כך הרבה, אמא, קחי את זה״)
והוא לא שלי.
״לא בגלל עיני התכלת התאהבתי דוקא בו
הוא פשוט שריונר לא פחות ולא יותר״
וזה, וזה
ולא שלי.
ארבעה ימים.
ככה אני אומרת לא׳, אבא שלו, חיים רק פעם אחת, אז תחיה אותם, והוא מסתכל עלי, מחייך ולוקח את הכוס שעוד נשארו בה כתמי קפה, אבל מי שחי לצדי כמעט שלושים שנה כבר יודע שלא אשתה ממנה יותר מהשולחן אל הכיור, את יודעת, עידה, הוא אומר לי, רק פעם אחת, אבל אם נחיה אותם בבלגן מוגזם, הם יהיו מטרד. אני עוקבת אחריו במבט, המסרגות שומרות על החוטים והעיניים, וכל הזמן יש קשר בין העיניים שלי לסדר.
וזה השיר שלו, אני אפילו לא זוכרת מתי גיליתי את זה, אבל זה השיר שלו

^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^
הערב הייתי בהופעה, אני ממעטת ללכת להופעות, אבל הלכתי. להופעה של רוקפור
והיה מעולה. ממש.
והייתי על הטלפון, כי מיום ראשון לא הצלחתי לדבר עם הילד, פעם אחת תשישות היום חיסלה אותי ונרדמתי, בפעם השניה הוא לא התקשר, והיום שלחתי לו הודעה לפני ההופעה וקיוותי שיתנו להם את הטלפונים והוא יוכל לחזור אלי, והוא חזר, עם ה״אוהב״ שלו בקצה ההודעה
(בגלל זה עכשיו אני לא מצליחה להרדם)
מחר בבוקר אני אראה לא׳ שהורדתי את כל הכלים מהשולחן אל הכיור, וגם את התמונה הזאת של הילדים, ואולי אני אספיק להשמיע לו לפני שנצא מהבית את השיר שלי
בתמונה, לפי הסדר מימין לשמאל
אמרי, ענבר, תמוז, אלה, ינאי, יסמין

*יום אחרי החתונה, שהיתה כבר לפני חודשיים האחיות שלי אמרו לי ״בטח תכתבי על זה, לא?״ כתבת כבר? כתבת?
נו, כתבת כבר על החתונה?
(מה כבר יש לכתוב על חתונה, אני מנסה להגיד, זה יום אחד בחיים וזהו, לפני ואחר כך יש את כל החיים,  הרבה יותר מעניין לכתוב על החיים)
זה השיר של אמא של הילדים (יש לה שבע מאות שירים, זה השיר של היום בבוקר)
תנו לי חייל שיוצא הביתה לסופ״ש ואני כותבת לכם גם על אלף חתונות

קורס הכנה ללידה

תגיות

אהבה, אמהות, ילדים, מוזיקה שאני אוהבת

הסיבות שבגללן אני לא כותבת רבות ומסועפות. גם אני עובדת, מלא מלא מלא, מלמדת סריגה. כן, זאת לא טעות, וזה מה שאני עושה ברוב השעות שבהן אני עובדת. עד סוף השעות והיום, מלמדת ואוהבת את זה כל כך. יש בזה חוטים ומסרגות, שהם כמו הילדים שלי, אבל מחוברים לי לגוף (הילדים ממש לא, תשאלו את הצעירה בילדיי, לטענתה היא אפילו לא דומה לי)
אז אני רוצה להגיד לכם משהו על תכנון המשפחה וגידול ילדים.
לפני שאמרי נולד, בדיוק התחיל הענין הזה של קורסים של הכנה ללידה.
אני עבדתי בבית ילדים בקיבוץ האון, וממש לא היה זמן לזה. וא׳ עבד במדגה (אז עוד היה מדגה בקיבוץ האון) ועוד יותר לא היה לו זמן, וככה הבטן גדלה וגדלה, ורק כשהיתה ירידת מים שבוע לפני הזמן, והבנו שאין ברירה, צריך לקחת את התיק שהכנו ללידה ולנסוע לפוריה כדי ללדת, רק אז הבנו, שקורס הכנה ללידה זה בעצם אישיו רציני שיש לתת עליו את הדעת.
אז בלהה, המיילדת מתל קציר, שקיבלה את פנינו בפתח מחלקת היולדות עשתה לנו קורס מזורז, ככה היא קראה לזה, עם הדרכה של שאיפות ונשיפות ובסוף, אחרי כמה שעות של צירים כאלה וכאלה, ושאיפות ונשיפות שעוד הספקתי לתרגל, יצא התינוק שאיזה שנתיים לפני זה, ידעתי שאקרא לו אמרי, ועוד מעט הוא יהיה בן 27, בעוד כמה חודשים, ואני, אמא שלו, עוד עושה ענין מזה שלפעמים לא מצליח לי לכתוב….
אחר כך העירו לנו על קורס הכנה ללידה ביפן, גילינו, זה היה דיי קרוב ללידה של ינאי (השלישי)
וגם תדעו לכם אתם, אם במקרה אתם מגיעים ליפן ומתכוונים ללדת שם, אז גילינו (אני גיליתי, ואז סיפרתי את זה לא׳ כי הוא בכלל לא היה הולך אתי לבדיקות-מעקב של ההריון כשגרנו שם)
שאם רוצים ללדת ביפן, צריך לעבור קורס הכנה ללידה.
רק המחשבה על מי יעשה בייביסיטר לגדולים בטוקיו, בזמן שא׳ ואני בקורס הכנה ללידה עם כל מיני אנשים שזה ההריון הראשון שלהם, ומלמדים אותם איך לנשום, ואיזו דרך התינוק עושה עד שהוא יוצא החוצה, כולל להוציא לאמא את הנשמה, עשתה לי כאב ראש, אז מראש אמרתי לרופא, וגם למזכירה הרפואית, והכי ניסיתי לא להישמע סנובית, או שקרנית, שבעצם, בגלל שילדתי כבר פעמים  (בבית החולים פוריה בישראל!) אז בעצם אפשר גם בלי קורס.
מי שהציל אותי סופית, היתה חברה שלי, שבמקרה היתה גם בהריון ומטופלת באותו בית החולים, והיא היתה טורחת לספר לרופא ולאחות בכל פעם שהגיעה לבדיקה שעידית מישראל אלופה בללדת, ושזה ממש מיותר בשבילה להירשם לקורס.
ובסוף באמת ילדתי, גם את ינאי וגם את יסמין בלי קורס.
אבל כל הסיפורים האלה לא חסכו לי את ענין החינוך והגידול, וההתייחסות, ובאיזו שעה אני צריכה להתעקש שהם יאכלו, יצחצחו שיניים וילכו למיטה.
ויש עוד כל מיני דברים בדרך, שיעורים (מכה), וטלויזיה, ושבשום פנים ואופן אסור לאכול בסלון. ותדברו יפה לאמא, ותתיחסו יפה לאחים שלכם, והלכתם לסבא וסבתא? לשם שינוי הם לא עסוקים היום וזה ממש חשוב שתעברו שם.
אבל הזמן לא לטובתי, ועם ענין קשב וריכוז כמו שיש לי, לגדל במקביל ארבעה ילדים,  שניים מתוכם כבר חולקים כלים נאספים בכיור, ומכונת כביסה בדירה אחרת עם בת זוג, אחת פה, אחד עדיין שם, קוראים לי לבית הספר, ואני כבר שוכחת שבעצם זה יכול להיות רק בענין הילדה, וגם היא בעוד עשרה ימים תתחיל לספור לאחור, שמונה חודשים ופוף, אין לי יותר ילדים בבית הספר.
בקיצור, זה היה חסר אחריות, אבל מאחורי, וארבעתם כבר עם רשיון נהיגה, ורשות להתבטא, כן, גם בכתב.
אחר כך דברים יוצאים מהשליטה שלי, קראתי לפני כמה זמן איפהשהו, אני לא בדיוק זוכרת איפה, שהורים מאושרים כשהם רואים שהילדים שלהם הם גם של העולם, ואני רואה אותם עושים צעדים, שבעיני הם ענקיים בעולם, וכובשת חיוך, ואפילו סומק. בתוך תוכי, אני עוד החברה של אבא שלהם, זאת שכששואלים אותה משהו במקרה, היא מסובבת את הראש לאחור, כדי לראות אל מי מדברים, ואז מכחכחת בגרון כדי שיהיה לה קול כדי להשיב.
ואת הכתיבה הזורמת, זאת שנשלפת מהשרוול אני משאירה לילדים. ממילא זה בא להם בקלות, וככה, כמו בדילוגים של ריקוד, אני מוצאת את עצמי בין המלים שלהם, כמו גשם, כמו הצויו של העונה הזאת ביפן.

אמרי, שהוא הבן שלי, וענבר, החברה שלו מטיילים ביפן עכשיו קצר, פחות מחודש, עד תחילת שנת הלימודים של האוניברסיטה. מצלמים, מתעדים, כותבים, ולוקחים את הלב של אמא איתם לטיול.
היי, בא לי לצעוק להם, תביאו לי משם חוטים.
אבל זה שלהם, ואני קוראת שוב ושוב, מסמיקה לעצמי.
ומחייכת.

מוריטקה צ׳יסטו היא זמרת יפנית ובקיץ שהגענו בו לטוקיו נשמעה בכל מקום שהגענו אליו.
בערב שנחתנו שם לראשונה, 15 ביוני 93 אמרי בן 3 וחצי ותמוז עוד לא בן שנתיים, ארז שלח אותי לחנות שנמצאת מתחת לבית להביא טיטולים וחלב, שיהיו ללילה, ולבוקר. הכל נקי ומצוחצח, יפן, וזה השיר שקיבל את פני.