מתחת לעור

יש איזה קסם בלילה כשהוא לא נגמר, ויש להכיר בקסם הזה.
מזמן לא קראתי ספר שעבר לי ככה מתחת לעור כמו זה
עם כל האהבה שיש בתוכו, המוות והחיים,
(היעדרו של הפחד לשחות בנהר ולצאת ממנו, לקלף את העלוקות מהרגליים ולרוץ הביתה עם אח שלך, ילדות בארץ זרה, כמו שמספרת מארגריט דיראס בספר "מחברות מלחמה")
ונדיר כל כך שפרטים מספר נכנסים לי לחלומות.
בדיוק בגלל זה אני כותבת עכשיו, כדי לא לעצום שוב את העיניים
כי אולי גם הלילה האנשים שם בספר, שרובם אפילו לא דמיוניים יכנסו לי לתוך החלומות ויעשו בי כבשלהם.

תקופה ארוכה לא החזקתי ספר.
אני סורגת המון לאחרונה, ועסוקה בכל יום בקצוות שונים של דברים
ורק עכשיו, כשחזרו המילים הכרוכות והמודפסות לחיי אני מרגישה כמו מישהו שאוכל הרבה
אוכל מזין, וטעים
והשקיעה בסיפורים מסבה לי אושר גדול מאוד.
אני קוראת את מה שכתבתי פה, חושבת שאתקן, ולא.
הקריאה היא עונג. קריאה היא אושר גדול.

שלושה ספרים קראתי בשבועות הספורים האחרונים
עכשיו אני כבר ברביעי
הנחש – לואיג'י מלרבה (טוב שאתם מדברים אתי היום, למרות התרגום המעולה שניה אחרי שסיימתי אותו הייתי אומרת לכם "תקראו" ועכשיו אני אומרת שלא חייבים, בכלל לא)
כמה טוב להיות פרח קיר – סטיב צ'בוסקי שהנחתי לילד המתבגר שלי ביד ואמרתי לו, תעזוב הכל ותקרא (גם לכם הייתי אומרת את זה)
רומן מכתבים של ילד מתבגר שמקלף את הסודות מעל החיים שלו הלכאורה אמריקאיים ממוצעים.
רק הילד הוא זה שכותב את המכתבים, אל נמען לא ידוע, והדמויות והסיפורים נערמים לצד הקריאה בגדים מקופלים שאתם מסתכלים מהצד ואומרים לעצמכם, אולי גם לי היה פעם ג'ינס כזה.

ועכשיו אני קוראת את "בביתו במדבר"
התחלתי את רקמת סתיו, והוא כבר היה לי ליד המיטה אבל אז קראתי את אלו אומרת שצוף כתב ופתאום חשבתי,
כל כך הרבה סיפרו לי על הספר הזה, דמויות אמיתיות מסביבי,
אולי הגיע זמני.

עכשיו אני חוזרת למיטה, שני דפים בספר והשינה תבוא לחבק אותי.

אבל מארגריט דיראס, היא השאירה אותי, למדתי ממנה ש
חייבים לכתוב, (אני יודעת שכשאני לא כותבת הדם לא זורם נכון בגוף, אבל איכשהו הייתי צריכה לקרוא אותה כדי להבין את זה קצת יותר טוב)
ועכשיו, מעכשיו, אני רוצה לקרוא כל דבר שהיא כתבה ותורגם לעברית, כל ספר, כל כתב יד או מסה שהיא כתבה.

הספר מורכב מארבע מחברות בכתב ידה של דיראס שחלקו פוענח בעמל רב, מרוב שהכתב היה צפוף ולא ברור,
חלק מהמחברות הכילו כתיבת יומן שלה, ובחלקן היו התחלות של סיפורים (הידוע מכולם אני חושבת הוא "המאהב") או חלקים מהם.
התרגום מצויין, אני לא מבינה צרפתית בכלל אבל חגית בת עדה , המתרגמת, אני סומכת עליה בעיניים עצומות
(אי אפשר לעצום עיניים כשקוראים! זה רק מן ביטוי שכזה)

וקטע אחד מתוך הספר,
מה שדיראס מספרת על רובר אנטלם, בעלה שחזר מהמחנות אליהם נשלח בשל היותו קומוניסט

"ויום אחד החום ירד. יום אחד, אחרי שנתנו לו שנים-עשר ליטר של נסיוב מלח, החום ירד. שרוע על תשע הכריות שלו (אחת לראש, שתיים לאמות הידיים, שתיים לכפות הידיים, שתיים לזרועות, שתייים לרגליים , כי כל אלה לא היו מסוגלים עוד לסבול, לשאת את כובד משקלם שלהם עצמם, והיה צורך לעטוף את המשקל בפלומה רכה),
הוא האזין דומם לחום היוצא מתוכו. החום חזר אליו אולם ירד שנית, חזר שוב מעט נמוך יותר, ירד ונעשה נמוך עוד יותר, ובוקר אחד — "אני רעב," אמר.
אנחנו היינו עדים לתעלומה הזאת.
ויום אחד הרופא אמר לנו: "בואו נתחיל. ננסה לתת לו לאכול, מכל דבר, תנו לו מכל דבר"
אולי הגוף שפך כך את מררתו, או הלב. כי מה זה היה, אחרי הכל? מי שמעווים את פניהם כשהם קוראים את הדברים, מי שהדברים מעוררים בהם בחילה, אני מחרבנת עליהם. אני מאחלת להם לפגוש בדרכם יום אחד אדם שגופו מתרוקן כך מבעד לפי הטבעת שלו, ואני מקווה שהאדם ההוא יהיה היפה והאהוב והנכסף ביותר בעבורם, המאהב שלהם. אני מאחלת להם אסון שכזה."

מחברות מלחמה, עמודים 234-235 מארגריט דיראס, תרגום חגית בת עדה, עריכה ועריכת תרגום יערה שחורי ולי עברון-ועקנין,  הוצאת כתר 2010

מלך זעיר על כס מאולתר

הניסים של אדגר מינט, ככה קוראים לספר, כתב אותו בריידי אודוול, שנולד וגדל בחבל האינדיאני של צפון מזרח אריזונה.
התרגום, המעולה של קטיה בנוביץ'.
איך יודעים שתרגום מעולה, שאל אותי לפני כמה זמן חבר טוב, שמשחק בשתי השפות, עברית ואנגלית כמו בשלושה כדורים של קוסם שעומד על ארגז הפוך.
הוא לא ראה את הפנים שלי, אבל הן החליפו צבעים.
איך יודעים שתרגום הוא מעולה.
יודעים, מרגישים את זה מהבטן, מהצורה שבה אתם מחזיקים את הספר, מהקריצות שהוא קורץ אליכם מהמקום שבו הוא נמצא, בהפוגת הקריאה.
אני חושבת שכשסופר בוחר לספר סיפור, או הסיפור בוחר אותו, הוא לוקח איתו את המקומות, והדמויות, והשמים בחיבור שלהם לאדמה, ומעבד את הכל כמו בצק ללחם במילים שהוא כותב ומוחק, עד שיוצא ספר.
אבל מתרגם, הוא מקבל יצירה מוגמרת, בשפה אחרת (לפעמים היא שפת האם שלו ולפעמים היא השפה השניה) ואז, הוא עולה על מעין רכבת עם פסים, זאת שהרכיב קודם הסופר, וכל כך הרבה פעמים אני נתקלת בעבודות תרגום שהן בינוניות, או לא ברורות, ופה, עכשיו, אני כותבת על ספר שאפשר ממש להרגיש את המתרגמת נכנסת לתוך הראש, הגוף של ילד בן 7 (הספר מתחיל מהגיל הזה של אדגר)
וההמרה הזאת משפה לשפה, עם הריח באויר, כמו שקטיה בנוביץ' עושה את זה כאן, בעיניי היא מופלאה.
אני יכולה לקרוא באנגלית, אני עושה את זה גם, אבל הקריאה שלי כל כך איטית, בשתי השפות,  שאם אני יכולה לסמוך על עבודת המתרגם, אומנות התרגום שלו, זה משמח אותי, מקל עליי, מקרב אותי אל הרעיון, הסיפור, האוירה, והכי חשוב- בורא בתוכי את הדמויות ואת התפאורה.

אני מספרת לאחותי שהיא חייבת לקרוא אותו, את הספר.
-מה "חייבת", ספרי, תני פרטים עליו, איך הגעת אליו?
היא עונה לי והידיים שלה מערבבות ממש טוב את התפוחי אדמה של ארוחת הערב, הילדים ברקע תובעים את שלהם ואני נועצת בה עיניים חולמות.
אה….קאמי המליצה לי עליו.
-קאמי, מי זאת קאמי?
קאמי פוֹק, אני עונה לה.
אה, קאמי, (אני הולכת אחריה , היא מושיבה את הילדים, שלי, שלה של כל האחיות, אנחנו ארבע בסך הכל, ומחלקת להם מרק בצלוחיות קטנות)
קאמי זאת הדמות בספר הקודם שקראתי, "להיות יחד זה הכל" כתבתי עליו, לא הפסקתי לדבר עליו, אנה גבאלדה כתבה. גם הוא מתורגם מעולה, חגית בת עדה תרגמה, המילים, שברי המשפטים, העצירות באמצע, ממש דמיינתי אותם בצרפתית.
אז קאמי, בתוך הספר הקודם שקראתי, היא גם כל הזמן מציירת…אין שם ציור אחד בתוך הספר ואת מדמיינת את הכל כל כך מושלם דרך העיניים של הדמות.
והיא קראה , בתוך הסיפור את "הניסים של אדגר מינט".
אבל את לא מאמינה, היה כתוב שם רק את ההתחלה, אז הייתי צריכה ללכת לגוגל, החבר שלנו, ולחפש, ומצאתי בסוף.
והנה, אני מחייכת בסיפוק, הספר ביד שלי, (הילדים כבר קמים מהשולחן עם הצלחות לכיוון הכיור והנה, תיכף הם ישאלו על קינוח)
עכשיו אני קוראת אותו.
זה על ילד חצי אפאצ'י, שהיתה לו תאונה. זה כל מה שאני יכולה לספר לך.
וחוץ מזה אני רק בעמוד 58
(בתור בסופרפארם קראתי איזה עשרים עמודים, ואחר כך בסופר, מה את יודעת)

-תגידי לי, עידית, היא אומרת לי בסוף, חותכת את עוגת השוקולד למלבנים מדוייקים ומניחה על כל מלבן כזה תלולית של.
קצפת.
את קראת איזה ספר, נדלקת על הדמות (היא מדגישה את המילה "דמות")
ועכשיו את קוראת ספר שה"דמות" הזאת, איך קראת לה קאמי?
אז הקאמי הזאת המליצה לך על איזה ספר
ועכשיו את קוראת אותו
ואת מצפה שאני אקרא גם,

הבנתי נכון?!

להיות יחד זה הכל, כתבתי עליו פה לפני כמה זמן, לא הרבה, אנה גבאלדה כתבה בצרפתית, חגית בת עדה תרגמה לעברית.
הניסים של אדגר מינט, בריידי אודוול כתב באנגלית וקטיה בנוביץ' תרגמה.

 

והנה קטע וידאו קטן (שתי דקות פחות שתי שניות) שהסופר מדבר בו על קטע מהספר

 

שאלה של חינוך

אני טובלת אותם בקמח, אחר כך בביצה, ואחר כך בפירורי לחם ואז מטגנת.
הם מחסלים את זה בשניה, הילדים.
טוב, אולי 600, אבל 600 שניות זה לא כל כך הרבה.
אחר כך הם שמים שנות השבעים בטלויזיה.

אבל כשחיכיתי בתור לשניצלים בסופר, אמרתי למאיר, הקצב, עוד הפעם שאם יש לי עשר דקות עד שיגיע התור שלי אני קוראת בספר "את כזאת אינטיליגנטית, מה את קוראת?"
העיניים שלי מאירות אליו, "להיות יחד זה הכל" אנה גבאלדה כתבה, חגית בת עדה תרגמה, ספר מעולה, אני מחבקת אותו, את הספר ומספרת לו קצת על הדמויות, ועל זה שכתוב שם המון על אוכל, איך מכינים, שוטפים " אם כי" אני מציינת בזהירות, ההזמנה שלי כבר מזמן מוכנה, מחכה לי על הדלפק " לפי המומחים שאני מכירה באוכל, אז יש שם טעות אחת, כי כל הזמן כשכתוב על פטריות, אז פראנק, שהוא הטבח שם שעובד בכמה מטבחים, גורמה וזה, מורה לקאמי, שהיא רזונת שאוכל לא מעניין אותה אבל היא עוזרת לו, איך לשטוף אותן, וכל מי שמבין קצת בבישול " אני זוקפת את הראש בידענות מוחלטת "יודע שפטריות לא שוטפים, מורידים את הרגליים ומ-קסימום מקלפים"
"זאת עבודת פרך לקלף פטריות, עשית את זה פעם?"

"עדיין את אינטיליגנטית שאת קוראת כל כך הרבה. עוד משהו?"
אני אומרת שלא תודה והולכת לירקות, ואז לקופה.
ביום שישי בכניסה לבית יש לי עכשיו גם שני זוגות נעליים צבאיות.
השניצלים חוסלו כבר מזמן, ואני נזכרת איך החייל הטרי עמד פעם ליד הגן ביפן,
כשהורדתי אותו מהמושב של האופניים ואמרתי לו שאני אוהבת אותו הכי בעולם, עד הסוף של החלל
"אבל אמא" הוא אמר לי  "לחלל אין סוף"
ונכנס פנימה לתוך הגן, נבלע במשחקי הפאואר רנג'ר שלו.

אני מבשלת להם מה שהם מבקשים, את הכביסה הם עושים בעצמם.
מכבסים, תולים מיבשים, מקפלים.
בסוף השבוע, ברולטת המזל של סבב היציאות הצבאי
יש לי ארבעה ילדים בבית.
באמת לדאוג לכביסה של עצמם זאת שאלה של חינוך.

 

 

להיות יחד זה הכל, אנה גבאלדה, תרגום (מצויין) מצרפתית: חגית בת עדה
פרשנות מעניינת על הדמויות בסיפור,  שכתבה יהודית נווה כאן
הספר באתר ההוצאה

ואחרון חביב, טריילר לסרט "ביחד זה הכל", עוד לא ראיתי אותו, אודרי טוטו משחקת.
אני עוד בדמעות הבכי והצחוק שהסיפור מעלה בי.

 

אם רק הייתי יפנית

אבל אני לא.
יפנית.
ביפן, יש המון חנויות ספרים, וכשגרתי שם זאת היתה אהבה-תאוה-תשוקה בלתי פוסקת שלי, להיכנס אליהן ולחפש בין המדפים, ספרי עבודות יד, בכל נושא שרק חולמים עליו, מגזינים, ספרים באנגלית.
יש הכל מהכל, ותמיד.
וכל הזמן רואים אנשים קוראים ברכבת, על ספסל, בבית קפה,
בחנות הכי קטנה וצדדית, הלקוח שמגיע לדלפק עם הספר שבחר לרכוש מביט בקופאית עוטפת לו את הספר,לא משנה מה יש על הכריכה בניר חום, וככה כשהוא יוצא עם הספר לרחוב, התוכן הינו עניינו הפרטי.
ולמה אני נזכרת בזה?
כי אני קוראת עכשיו את "חסד ספרדי"
בסדנת כתיבה שאני לוקחת (נוטלת, מפזרת, רוקדת) בה חלק.
לא, זה לא ככה.
הקבוצה שאני משתתפת בה בסדנת כתיבה (ולא חוג כמו שאמא שלי כל הזמן קוראת לזה, אמא זה לא חוג, זאת סדנה) מוזמנת להקשיב לסופר, א ב יהושוע מדבר על הכתיבה שלו, אני משערת שגם על הספר הזה.
אני קוראת אותו. יש בו חלקים טובים, יש פחות, יש דמות ראשית שמעצבנת אותי, שבעיניי זה מצויין אם ככה הוא כותב, הרעיון הוא שהיא תלך אתי, ומוזס הולך אתי עכשיו לכל מקום
הוא שותה את הקפה שלו חזק ובלי סוכר, שזאת תכונה שמראש אני נורא מחבבת אבל מצד שני הוא נורא חושב על עצמו, וזאת תכונה שאני פחות.

זאת הכריכה של הספר

אז אני הולכת עם הספר וקוראת בסופר בתור, באוטו כשאני מחכה, בבית, בדרך מ- ל-
עם כזאת תמונה על הכריכה . ובתוך הספר מתחבאים גם הסיפור שמאחורי התמונה, הצייר ועוד כל מיני פרטים
נו, נו….כמו שאמרתי לכם בהתחלה

אם רק הייתי יפנית
(לו רק, עידית, תכתבי כבר "לו רק")
וכל הביקורות שקראתי על הספר לא גירו אותי, לא העלו או הורידו או גרמו לי לרצות לעבור את חויית הקריאה בו.
ולמרות זאת, הוא טוב, עשיר במילים מתגלגלות ומתפצפצות ובדמויות שגורמות לי לכווץ את המצח ולחשוב לחשוב, אני לא מקשרת פה לאף אחת מהביקורות שקראתי (וקראתי לא מעט)

בימים האחרונים אני הולכת כל הזמן ושואלת חברות, ואנשים שאני מכירה מה עדיף גן עדן או גהנום ולא ברור לי בכלל שאני בוחרת בגן עדן
אבל האמת שאני קצת מותשת מלקרוא ביקורות לא אוהדות על דברים שעשויים טוב
הייתי כותבת "לעילא ולעילא" אבל עוד לא סיימתי לקרוא את הספר, אני בתוכו, ומבפנים הוא עושה עבודה יפה בלקשור חוט סיפורי עם ספירלות פנימיות
ובכל זאת, אם זה כמו בבדיחה הזאת על איש אחד שמשוכנע שהגיע לגן עדן , והוא מגלה בתוך כל הירוק עד שדה ענק של מריחואנה  והוא קופץ שמח ומאושר ואז הוא שואל את אחד מהדיירים האחרים "יש לך אש?" והשני עונה לו, "אחי,  אתה בגיהנום אם רק היתה פה אש, זה היה גן עדן"
אז לא בא לי גהנום.
ואם מחשבות טובות נמדדות ככה, או ביקורת, או אהדה (אהבה, חיבה, לכו על המילים מהצד המטעין, שמח שלהן)
אני חושבת דברים טובים על הספר הזה

ואני רוצה גן עדן

(בגן עדן יש קפה הפוך עם הרבה קצף?….)

מה שניקולאס מלמד אותי

קריאה היא משהו מאוד אישי. אני קוראת כדי ללמוד משהו, וכדי לעוף, אני קוראת כדי לצלול לתוך חיים של אחרים, כדי להתקנא באהבה אחרת, במציאות עם יערות עד והיסטוריה שונה כל כך משלי, עם ובלי מלחמות,
אני קוראת כי כשאחרים מגירים אל קרבם כוסיות על גבי כוסיות של ויסקי זה מעורר בי חיוך…

שרידי אהבה- התמונה לקוחה ממכונת קריאה האתר של הוצאת הספרים "בבל"

אני קוראת, כי לפעמים הדמויות קמות מתוך הספר והולכות אחרי בבית, אני מנפנפת בידיים "תכינו לעצמכם קפה בבקשה, ולי בלי סוכר ומעט חלב," קשה להסביר את זה אבל הושטת יד אחת, ואני מרגישה את הג'ינס הגדול מיד שהוא לובש
נשבעת.

לפעמים בתוך הקריאה יש חוייה שאני לא יכולה לתאר.
ועכשיו אני כל הזמן מנהלת איתן שיחות אישיות. (עם הדמויות בספר)
לפעמים רק עם ניקולאס, ופעם ביום אני לוקחת את קלואי לסיבוב
עם נינה אני לא מדברת
ועם ליז כן
אנתוני, בסדר, הוא בסדר
ולאנסלוט הוא היחיד שם שבא לי לחבק ולא להפסיק.
[מה אתם יודעים, בלילה כשכולם ישנו השקנו בצליל זכוכית שפגע בתקרה וחזר לשולחן בפינת האוכל את כוסות הויסקי (קוניאק? הוא אמר קוניאק? שיהיה) שלנו ושתקנו ושתקנו]
גם את מרטי אני דיי מחבבת.

גיליתי לכם הכל, חוץ מאת הסיפור עצמו. ואותו אני לא יכולה לספר לכם, ואני בכלל לא בטוחה שהוא בשבילכם לקרוא
אני שבויה בפנים כמו בקסם מטורף, ספירלה מתעתעת שיונקת אותי לתוכה

אני אפילו לא מנסה לצאת משם

שרידי אהבה גלן דאנקן
תרגום (מצויין) מאנגלית שאול לוין
הוצאת בבל

ומה שרציתי לספר לכם, בעצם, זה שאת הספר הזה קניתי, כי הכריכה שלו , עצרה לי את הנשימה.

אהבה זאת אומנות

על הספר "בונה ארמונות בכפית" מאת איריס ערד

מעט מאוד קורה לי שאני מגיעה לספר שיצא לפני זמן קצר ומצליחה לקרוא אותו.
ומה שקרה לי עם הספר של איריס ערד "בונה ארמונות בכפית" הוא יוצא דופן. בחנות, בדרך לקנות בכלל ספר ליסמין, הילדה הצעירה שלי אני מסתכלת על העטיפה ועל השם, ומשהו מבפנים, בתוך הבטן אומר לי שהספר הזה בשבילי.
סיימתי אותו בעשרים וארבע שעות, אולי פחות, אני זוכרת שבבוקר לקחתי את האחייניות שלי לשתות קפה וישבתי מולן מתנצלת עם הספר, קולטת את החיוכים, אחרי הכל כשמישהי מהן ניסתה להגיד לי משהו היא הצליחה דיי בקלות.
כשנהגתי בדרך חזרה לא קראתי.
ואז הלכתי לעבוד בסטודיו, הספר נשאר באותה העת בבית.
בערב, עם הקפה סיימתי אותו.
בכיתי בכמה נקודות, והיו גם כמה שצחקתי בהן.
אף פעם אני לא יודעת אם אהבה זאת אומנות.

טעות.
עד שקראתי את הספר הזה חשבתי שאהבה היא רק רגש
ואחרי שקראתי אותו אני יודעת, איריס לימדה אותי משפט אחרי משפט
אהבה זאת אומנות, גם רגש, אבל גם, מאוד, אומנות.
טעם הוא משהו מאוד שונה מאחד לאחד, אפרת אחות שלי לא סובלת אבוקדו, רעות מתעבת זיתים, אני אוהבת את שניהם ולא יכולה להכניס לפה מלון או שעועית לבנה.
כי זה ממש לא טעים…
אבל אפשר ככה גם לאהוב מוזיקה מסוג אחד וספרות מסוג כזה, או שירה. ואפשר לא לאהוב כלל.
אין מילה שאני יכולה להגיד שתתאר את הספר הזה בלי לקלקל אותו, ואני ממש לא רוצה לקלקל, רק לספר
שמיום חמישי, שבערבו סיימתי אותו, איריס, שכתבה אותו הולכת אתי כל הזמן.
בשישי בבוקר כשערכתי קניות
היום, כשהרגשתי קצת לא טוב והתפנקתי.

איריס זכתה בחיים, היא איבדה אותם ולקחה מחדש, רופאים גדולים צקצקו עם הלשון ועשו לא גדול על תשובות לבדיקות שלה שהגיעו
והיא , לא היה לה שמץ של מושג מכל זה, היא בחרה בחיים.
לא היה לה זמן לסמן להם לא.
וכשהיא חזרה אליהם היא הוציאה מבין ידיה ספר שמתאר את המסע שלה כל כך יפה, כל כך אמיתי.
ומה שמדהים הוא התיאורים שלה, מערכות היחסים עם העולם, המטפלים שלה, המשפחה השפה הלא מתיימרת שהיא שוזרת בין הכל, ההחלטה שלה לעבוד על התנועות הקטנות של השיקום, הגישה הזאת שעמדה לצידה במקומות האלה האפלים שהיא לא ויתרה בהם.
הילה אלפרט, בבלוג שלה בסלונה כתבה על איריס ועל הספר הנה כאן
הקישור הזה הוא לתכנית ערב חדש , שם איריס התארחה בראיון.
צריך להיכנס לתכנית ששודרה ב13.10.2010
ובתוך התכנית, להעביר ל10 הדקות של הראיון שהן בין הדקה ה30 לדקה ה40 בקירוב בתכנית (שאורכה כ55 דקות)

עכשיו אני מחכה לספר הבא שלה.

כשאני כותבת או מספרת על ספר שאני קוראת, המילים בוקעות מתוך הענין שלו והקשר אלי ולא כביקורת ספרותית.
בשבילי, וקשה מאוד להסביר את זה, כל דבר שחולף מולי, שקורה לי נקשר לעבודה שלי.
במהלך היום הזה שקראתי בו את הספר התקשרה אלי לקוחה שהזמינה זוג עגילים והם הגיעו אליה באותו היום.
הבהרתי, כשהיא הזמינה אותם, שאני לא מכינה משהו במיוחד בלי התחייבות, והיא הנהנה, וכשהעגילים הגיעו אליה , מסתבר, היא ענדה אותם על אוזניה והתחרטה.
וקיבלתי את זה. (מחשבת בראש את זמן העבודה עליהם,  כמה שעות,  והתמורה שלא אקבל בעבורו. מאוכזבת, זה לא אנושי לא להתאכזב מדבר כזה)

מה שעלה בשבילי מתוך הסיפור, הצמיחה, החיים מחדש, אני כותבת את זה ורק רוצה לנשום.
ולהכין עוד הרבה זוגות עגילים.
יש קטע בראיון, זה עם הקישור למעלה שאיריס מספרת שבבוקר היא שוטפת כלים פעולה שגוזלת ממנה המון זמן, והמנחה אומרת לה, "אבל את לא חייבת"

"אבל אני רוצה" איריס עונה לה.

טוב נגד הרוח

פתאום, בזמן האחרון,  כשאני חושבת על זה אני קוראת.
מההתחלה.
תמיד אני קוראת, אבל יש תקופות שספר אחד מחזיק אותי במשך חודש, ויש תקופות שהקריאה שלי מהירה או שאני לא כל כך שמה לב, והיא גוזלת ממני יותר זמן, גם זאת אפשרות. בכל אופן, אי אפשר להאשים אותי באי-מילוי-משימות-באשמת קריאה ואם כן ,תודו שזאת לא אשמה כל כך חמורה.

ויצא ש(חיוך רחב מאוד) בחודש האחרון קראתי (יחסית) הרבה.

פעם בחיים- מירי רוזובסקי (רקמה עדימה של יחסים בין בני משפחה, וכתוב בשפה בטוחה ואחידה )
סיפור קטן ומלוכלך-רוני גלבפיש (מעבר לנושא הרגיש שמסתתר  בתוך הספר יש בעמוד 80 תיאור כמעט מדוייק של החדר הראשון שישנתי בו בקיבוץ שארז, בן הזוג שלי גדל בו ומה שעוד יותר היה מדהים זה שבדיוק כשהגעתי לדף הזה בספר עצמו, שהיתי בקיבוץ, במרחק של מטרים ספורים מהחדר המתואר בספר)
התחלתי שניים, דונה פלור ושני בעליה (ז'ורז'י אמאדו) דמאסקוס (ריצ'ארד בירד)

ובשבת זה קרה, אצל ההורים שלי בבית, על השולחן, ראיתי ספר,(טוב נגד רוח הצפון -דניאל גלטאואר, תרגמה מגרמנית דפנה עמית) התחלתי לקרוא בו ולקרוא, בהתחלה הסמקתי קצת, אחר כך התגלגלתי מצחוק ואז הושבתי את ארז (בן זוגי) והקראתי לו ורק לפי זה שכאשר עצרתי את קולי והרמתי את העיניים ראיתי שהוא מחכה להמשכים, המשכתי להקריא.
ואז היה קטע שהיו לי בו דמעות, קצת .
ובעמוד 38 הודעתי לו שאני הולכת עם הספר לאיבוד, ואם הוא רוצה -המשך קריאה באופן עצמאי ורק אחרי שאני מסיימת .
בפחות מ24 שעות סיימתי, נכון, פישלתי בכמה מטלות, אני לא אומרת שלא אבל יצא שבפחות מחודש קראתי שלושה ספרים!!!

עכשיו הם מסתכלים עלי ועושים נו נו נו עם האצבע, נערה עם קעקוע, גברת קיפוד, רקמה של סתיו, עשו, מורה זהובת עיניים, מחלה של אבנים הספר של מורקמי על ריצה, שני ספרים של ז'ורז' פרק (החיים הוראות שימוש ועוד אחד שלו)

ויש לי עכשיו את  דמאסקוס בתיק, ומדי פעם (כשאני בבית) אני פותחת דף בדונה פלור, ובאדון החצר (טריסטן אגולף)
אבל דמאסקוס לוקח, בינתיים, את כולם.

בינתיים.

אפילוג:
במהלך כתיבת השורות האלה, מצאתי ספר שלא יכולתי לעמוד בפניו, והוא נכנס לי לתוך התיק בלי רשות קוראים לו "בונה ארמונות בכפית" של איריס ערד.
לפעמים, הרשימה בסוף של התודות היא כל הספר, ומה שיש בעמוד האחרון, (לא זה של הסיפור, אני עוד לא מכירה אותו בכלל,) רק בתודות הוא עולם שלם גדוש וסמיך כמו דבש.

בינתיים אני גם קוראת יותר ב"דמאסקוס" צריך לחזור שם אחורה בדפים, כמו שאני קוראת, זה כמעט הכרחי.
ואלינה, שעובדת לידי אומרת שהיא קוראת עכשיו את "האמן ומרגריטה" ברוסית, ושאני חייבת לקרוא (בעברית אבל)
אבל אני אומרת שאם אני כותבת כמו שאני מדברת, אז כשאני מדברת לפעמים אי אפשר להבין אותי וכשאני כותבת לפחות אפשר לעצור ולהתחיל לקרוא מההתחלה, ואז

אולי אז יש סיכוי להבין
מה התכוונתי להגיד…

אישה אחת הולכת לרופא

תגיות

אהבה

את הספר שאני קוראת עכשיו ראיתי עשרות פעמים בחנויות, העטיפה שלו גאונית , אני התעלמתי חזור והתעלם, יש כל כך הרבה דגים בים (כן, אומרים את זה ביעם, אני אומרת בים ומסתכלת למעלה לראות אם אין ציפורים בשמים)

ולפני שבוע הוא היה לי ביד, ככה פתאום, אני מחפשת כבר שבוע דיו לרפידיוגרף, זה עט מקצועי, אבל לא יותר מדי  ואת הדיו שלו אי אפשר למצוא, אז כפרס ניחומים קניתי לי את הספר הזה,ואחרי שסיימתי את הקודם (יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה) התחלתי את זה.
זה ספר של דמעות, הרבה דמעות, איש אחד, אמיתי כותב את סיפור התפתחות מחלת הסרטן של אשתו, עד למותה הצפוי כשהוא נשאר אלמן עם ילדתם המשותפת.
עד כאן הכל אמת.
הענין הוא שבתוך הספר יש את האישיות שלו, של הסופר,  ריי קלון.
וזה כובש, יש גם את איך שהוא מאיר את כרמן,  שמה של אשתו בתוך הספר
וזה ממיס, הכל, איך שהוא חי, איך שהתוצאות של משחקי הכדורגל והמשחקים עצמם חשובים לו לא פחות מהטיפול האחרון של אישתו, והוא מהצד, כל היום וכל הזמן  מספר את הדברים באנושיות מרתקת, תהומית , כובשת.
אני אוהבת את הבדיה האמיתית כל כך בספר הזה.
ושלא כצפוי אני צוחקת הרבה יותר מאשר בוכה.
(הוא עושה את זה מצחיק עד דמעות, מתובל במוזיקה סרטים אפשר להריח את הרחובות שהוא הולך בהם מרוב שזה חזק)
אבל כתבתי את הדברים כי הפעם הראשונה שבכיתי היתה היום, חזרתי עם אחד הבוגרים מאי שם ועצרנו לקפה. הוא עם ספר, אני עם ספר

"ילדים, הולכים לשתות קפה/לרופא/לדואר/לקניות.
קחו אתכם ספר, כי בזמן שנמתין בתור תוכלו לקרוא"
זה משפט מפתח אצלי, הפסיכולוגים של עוד 10 שנים
עוד יחגגו עליו

ישבנו וחיכינו לקפה שלנו בסבלנות (הוא לשוקו, אמא אל תבלפי, אני רואה אותך כותבת – אני שומעת אותו אומר לי)
אז הפעם הראשונה שאני ממש בוכה, זה שם בקפה, הילד לא רואה כי הוא מחכה עם הספר שלו ליד הדלפק בצד השני בעוד אני מחכה לקפה שלנו (שוקו, די , כתבתי, הזמנתי לך שוקו)
זה בעמוד 127
הוא עושה את זה כל כך נוגע, כל כך אמיתי כל כך יפה.

ריי קלון- אישה אחת הולכת לרופא (תרגמה מהולנדית ענבל זילברשטיין)
נטעלי כתבה עליו בסימניה
גלעד סרי לוי כתב עליו בבלוג שלו ספר חברה תרבות.
אני , בניגוד לכל כללי הקריאה האיטית שלי של ספר בחודש התחלתי אותו לפני יומיים ואסיים  עוד היום, זה עצוב אני כבר יודעת ואלה החיים שלהם, של סטיין וכרמן, אבל הם כתובים כל כך אנושי כל כך יפה וכל כך של אהבה.

*באחד הדפים בספר כרמן הגיבורה האמיתית שלו, מקבלת מתנה דיסק של מדונה, אני עושה חישוב מהיר של אחד השירים של הזמרת הזאת (לכוד בתוך הדיסק או בזה שלפניו ) שאני הכי אוהבת בעולם והנה הוא לפניכם

"הדאגה אדומה/שחורה הבלתי פוסקת שלי"

ככה מכנה דייב אגרס את תחושות החרדה שלו כלפי החיים, כלפי העצמאות שלו שנלקחה ממנו עם מות הוריו בהיותו בן 22, כשנשאר השלישי מבין ארבעת האחים במשפחה להיות האפוטרופוס על האח הצעיר ביותר שהיה אז בן 8.
אני קוראת וקוראת, קשה לעצור את הקריאה (המאוד איטית שלי) בספר הזה.

בגיל 22 התייתם דייב אגרס מאמו, חודש וקצת לפני כן הוא התייתם גם מאביו, דייב קיבל אפוטרופסות על אחיו הצעיר כריס , שהיה בעת ההיא בן 8. לשניים שני אחים גדולים יותר, ביל ובת', אבל את החיים כמשפחה הם חווים ביחד, אח גדול, אח קטן, בבית עם שאריות הרהיטים והכלים מבית הוריהם.
במקום שאני קוראת עכשיו כריס כבר בערך בן 11, דייב אגרס מתאר את החיים בלשון חדה ומיוחדת, אני צוחקת מתיאורי הדו שיח שלו, מהררי השקרים שהוא ממציא בלי למצמץ בכל פעם ששואלים אותו למה הוריו מתו, או אם הוא האבא של כריס (המכונה גם טוף בספר, כן קוראים לו כריסטופר) ונושכת את האצבע מקטעים שמסופרים באופן מותח. (וכן, יש גם כאלה)
אחד התיאורים היפים הוא שיחה בין השניים בערב אחד שדייב משכיב את טוף לישון, הוא מצחצח שיניים והם משוחחים…לא עוברות הרבה מילים עד שאני מבינה שאגרס הגדול שם את דבריו בפיו של אחיו הקטן, כי ילד בן 11 לא אמור להתנסח כך על החיים, לא בהבנה עמוקה שכזאת.
והדאגה, אני מספרת על הספר לילדים שלי, אני מספרת להם שיש ילד אחד שאח שלו גידל אותו, כי הם נשארו אחד לשני בעולם

ומה שאני לא מסוגלת להסביר להם זה ש
ילד בן 22, 23, 25 אמור להיות חופשי, עצמאי, בתחילת החיים שלו, ודייב אגרס מוצף מחשבות (שחורות אדומות) בכל פעם שהוא מתרחק מאחיו הקטן, הוא מבין שהבית חייב להיות מסודר ולא מצליח לעמוד בזה, מטפח תפריט עשיר של פיצות והמבורגרים מושקעים בידיעה שהיה עדיף שיבשל אוכל, אמיתי. מקפיד לא לצאת עם בחורות שלא מסתדרות עם המצב שלהם (כאלה שמדברות דיבורים של גדולים ליד טוף,), מוותר כל כך הרבה ואוהב את אח שלו אהבה אינסופית

והאהבה הזאת שיש ביניהם, בין האחים (בשילוב-שיבוץ מיוחד של האחות והאח הגדולים יותר, כל אחד בדרכו) היא  יפה וכל כך מחממת לב.

לפעמים אני קוראת וחושבת שכאמא מעולם לא הייתי במקום הזה של הדאגה

אני הולכת לקרוא,
הפרק הראשון באתר טקסט, הנה הוא כאן

והנה ציטוט , מעמוד 159, השיחה שדייב אגרס בודה ממוחו הקודח ושם בפיו של אחיו הקטן:

"בכל אופן במקרה שלי, קיבלת אפשרות מדהימה לתקן את השגיאות שנעשו בחינוך שלך, יש לך הזדמנות לעשות הכל טוב יותר- להמשיך במסורות שהיו הגיוניות ולהשליך מהספינה את אלה שלא- שזאת הזדמנות שיש לכל הורה, כמובן, לעלות על ההורים שלו, לעשות הכול טוב מהם, לצמוח ולהתפתח מהם כלפי מעלה- אבל במקרה שלנו זה מועצם עוד יותר, משמעותי הרבה יותר, כי יש לך הזדמנות לעשות את זה עם פרי הבטן שלהם עצמם. זה כמו לגמור פרוייקט שמישהו אחר לא הצליח לגמור, התייאש ממנו, והעביר לך , היחיד שיוכל להציל את המצב. אני צודק עד עכשיו, איש גדול? ומה שהכי טוב ,בשבילך לפחות – סוף-סוף קיבלת את הסמכות המוסרית שהשתוקקת אליה, ושלא פעם מימשת מאז שהיית קטן מאוד – היית מסתובב במגרש המשחקים וגוער בילדים האחרים שקיללו. לא שתית אלכוהול עד שהיית בן שמונה-עשרה, בחיים לא השתמשת בסמים, כי היית חייב להיות טהור יותר, היית חייב שיהיה לך יתרון כלשהו על אנשים אחרים. ועכשיו הסמכות המוסרית שלך כפולה, משולשת. ואתה משתמש בה בכל צורה שאתה מוצא לנכון. הבחורה ההיא בת העשרים ותשע למשל, אחרי חודש תיפרד ממנה כי היא מעשנת-"

אתם מכירים את ההרגשה הזאת בספר, שאתם לא רוצים שהוא ייגמר?
זהו, ככה אני מרגישה עם הספר הזה…

"הדאגה אדומה/שחורה הבלתי פוסקת שלי"

תגיות

דייב אגרס, ספר

ככה מכנה דייב אגרס את תחושות החרדה שלו כלפי החיים, כלפי העצמאות שלו שנלקחה ממנו עם מות הוריו בהיותו בן 22, כשנשאר השלישי מבין ארבעת האחים במשפחה להיות האפוטרופוס על האח הצעיר ביותר שהיה אז בן 8.
אני קוראת וקוראת, קשה לעצור את הקריאה (המאוד איטית שלי) בספר הזה.

בגיל 22 התייתם דייב אגרס מאמו, חודש וקצת לפני כן הוא התייתם גם מאביו, דייב קיבל אפוטרופסות על אחיו הצעיר כריס , שהיה בעת ההיא בן 8. לשניים שני אחים גדולים יותר, ביל ובת', אבל את החיים כמשפחה הם חווים ביחד, אח גדול, אח קטן, בבית עם שאריות הרהיטים והכלים מבית הוריהם.
במקום שאני קוראת עכשיו כריס כבר בערך בן 11, דייב אגרס מתאר את החיים בלשון חדה ומיוחדת, אני צוחקת מתיאורי הדו שיח שלו, מהררי השקרים שהוא ממציא בלי למצמץ בכל פעם ששואלים אותו למה הוריו מתו, או אם הוא האבא של כריס (המכונה גם טוף בספר, כן קוראים לו כריסטופר) ונושכת את האצבע מקטעים שמסופרים באופן מותח. (וכן, יש גם כאלה)
אחד התיאורים היפים הוא שיחה בין השניים בערב אחד שדייב משכיב את טוף לישון, הוא מצחצח שיניים והם משוחחים…לא עוברות הרבה מילים עד שאני מבינה שאגרס הגדול שם את דבריו בפיו של אחיו הקטן, כי ילד בן 11 לא אמור להתנסח כך על החיים, לא בהבנה עמוקה שכזאת.
והדאגה, אני מספרת על הספר לילדים שלי, אני מספרת להם שיש ילד אחד שאח שלו גידל אותו, כי הם נשארו אחד לשני בעולם

ומה שאני לא מסוגלת להסביר להם זה ש
ילד בן 22, 23, 25 אמור להיות חופשי, עצמאי, בתחילת החיים שלו, ודייב אגרס מוצף מחשבות (שחורות אדומות) בכל פעם שהוא מתרחק מאחיו הקטן, הוא מבין שהבית חייב להיות מסודר ולא מצליח לעמוד בזה, מטפח תפריט עשיר של פיצות והמבורגרים מושקעים בידיעה שהיה עדיף שיבשל אוכל, אמיתי. מקפיד לא לצאת עם בחורות שלא מסתדרות עם המצב שלהם (כאלה שמדברות דיבורים של גדולים ליד טוף,), מוותר כל כך הרבה ואוהב את אח שלו אהבה אינסופית

והאהבה הזאת שיש ביניהם, בין האחים (בשילוב-שיבוץ מיוחד של האחות והאח הגדולים יותר, כל אחד בדרכו) היא  יפה וכל כך מחממת לב.

לפעמים אני קוראת וחושבת שכאמא מעולם לא הייתי במקום הזה של הדאגה

אני הולכת לקרוא,
הפרק הראשון באתר טקסט, הנה הוא כאן

והנה ציטוט , מעמוד 159, השיחה שדייב אגרס בודה ממוחו הקודח ושם בפיו של אחיו הקטן:

"בכל אופן במקרה שלי, קיבלת אפשרות מדהימה לתקן את השגיאות שנעשו בחינוך שלך, יש לך הזדמנות לעשות הכל טוב יותר- להמשיך במסורות שהיו הגיוניות ולהשליך מהספינה את אלה שלא- שזאת הזדמנות שיש לכל הורה, כמובן, לעלות על ההורים שלו, לעשות הכול טוב מהם, לצמוח ולהתפתח מהם כלפי מעלה- אבל במקרה שלנו זה מועצם עוד יותר, משמעותי הרבה יותר, כי יש לך הזדמנות לעשות את זה עם פרי הבטן שלהם עצמם. זה כמו לגמור פרוייקט שמישהו אחר לא הצליח לגמור, התייאש ממנו, והעביר לך , היחיד שיוכל להציל את המצב. אני צודק עד עכשיו, איש גדול? ומה שהכי טוב ,בשבילך לפחות – סוף-סוף קיבלת את הסמכות המוסרית שהשתוקקת אליה, ושלא פעם מימשת מאז שהיית קטן מאוד – היית מסתובב במגרש המשחקים וגוער בילדים האחרים שקיללו. לא שתית אלכוהול עד שהיית בן שמונה-עשרה, בחיים לא השתמשת בסמים, כי היית חייב להיות טהור יותר, היית חייב שיהיה לך יתרון כלשהו על אנשים אחרים. ועכשיו הסמכות המוסרית שלך כפולה, משולשת. ואתה משתמש בה בכל צורה שאתה מוצא לנכון. הבחורה ההיא בת העשרים ותשע למשל, אחרי חודש תיפרד ממנה כי היא מעשנת-"

אתם מכירים את ההרגשה הזאת בספר, שאתם לא רוצים שהוא ייגמר?
זהו, ככה אני מרגישה עם הספר הזה…