הצל של הכתיבה

עשירית מהמחשבות שלי אני אומרת בקול לעצמי.
אני לא גאה בזה, הלוואי שהייתי מצליחה לדבר אל עצמי ולענות לעצמי יותר, אבל בינתיים זה ככה, והחיים והזמן כשהם מתמלאים, אני מבינה שמה שאני עכשיו – זאת מי שאני, לא האמא לארבעה שהיתה הולכת וחוזרת, מכינה, ושוטפת, מקלחת ועוזרת.
אבל דברים שקורים משאירים סימן, כל מיני סימנים, כי יש דברים שהתקשורת שלנו מבפנים מפרשת כך ואחרת, אתם יודעים, אם אני אקלל אתכם ביפנית, בפנים רגועות ומחייכות, לא יהיה לכם מושג שזאת קללה, נכון?
בפעם הראשונה שהבנתי את משמעות המקרה שקרה לי, זה היה כשעלה לכותרות סיפור ינון מגל.
לכאורה, הוא לא עשה שום דבר שעבר את הגבול, שום גבול, כמו שהוא נתפס עד לפני כמה שנים, אבל משהו התהפך.
ופתאום, אנחנו יודעות בדיוק איך אנחנו מוכנות שידברו אלינו, יתנהגו איתנו, ירצו בקרבתינו.
מתחילות להיות לנו פנים אמיתיות, ומחשבה ורצון מאחוריהן.
אז אני מבינה מה היה, אבל קם און, החיים, והילדים גדלים, ויש לי עבודה שאני אוהבת, למה להעיר שדים, למי זה טוב?
בפרק אחד של Suits מייק, שהוא עורך דין צעיר שניתב את דרכו בדרך מאוד לא שגרתית אל חברה מבוססת של עורכי דין שיושבת בניו יורק מפתיע את אחת הלקוחות כשהוא מתאר לה את התגובה שלנו אחרי שמישהו מאוד קרוב מת.
בהתחלה, אתה כל הזמן חושב על זה, שנתיים שלוש, זה מעסיק אותך כל הזמן, אחר כך אתה מצליח להכניס פרטים לחיים שלך, ואז נהיים החיים שלך והאבל מוצא את המקום שלו.
ואז, יום אחד, בלי הכנה מוקדמת, משהו מזכיר לך וזה זורק אותך.
ריח של משהו, שיר, טעם בפה, ואתה שם, במקום של לפני שזה קרה.
אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא.

ביום חמישי הלכתי לראות את אישה עובדת לבד.
כדי לא לספיילר בכלל, רק אגיד שיש משהו מאוד אמין בדמויות, ובאמצע משהו מתהפך. הדמויות נשארות אמינות, נורא קשה לי להגיד את זה, אבל זה נכון.
הלכתי לבד, זה כמעט לא קורה לי, ואחר כך ישבתי לאכול, וחזרתי הביתה.
ביום שישי הרגשתי פתאום לא טוב.
זה היה בצהריים, והמילה וירוס עברה מעלי, אבל לא היה לי חום ולא שום תופעות של וירוס, רק בטן מציקה, לא וירוס.
יצאתי מזה סופית בשבת בערב, אחרי המון שעות שינה, תה, וסידרה שגמעתי בטלויזיה, חיים של אחרים, גם כשהם fucked-up זה הכי טוב.

בשבת אחר הצהריים הבנתי פתאום את ההקשר.
אני אומרת פתאום, כי זה קרה פתאום, תוך כדי התכתבות עם חברה הבנתי.
הכי קל זה להשתיק דברים בבטן באיזה הגיון-לא שלי.
הכי קל בעולם זה להקשיב לא׳ כשהוא אומר לי עידה תתקדמי, כולו אהבה, ושנינו ידיעה שאין באמת כתובת לסיפורים כאלה.

כמו של ינון מגל
ושלא משנה איך אבקש לבטא את זה, אני יוצאת לא טוב.

יום ראשון, פה עדיין חושך, בצד השני של הכדור, כשהשמש עוד מנשקת את האופק אני מתכתבת עם א׳ שמתפלא על השעה ״את אף פעם לא ערה בשעות האלה״
״כן״ אני מקלידה ומחייכת ״ישנתי רוב היום אתמול, אז עכשיו אני ערה״
אני מדמיינת אותו מגיע עם האופניים בסוף הרכיבה, עוצר אותם ומסיר את הקסדה. את הידיים שלו מחזיקות את הספל עם הקפה שמכינים לו ואת העיניים שלו, שלפעמים הן ירוקות, לפעמים חומות, ולפעמים ירוקות חומות גומעות את האופק.
הוא בסן פרנסיסקו והחיוך שלו מגיע עד כאן.
פרופורציות

אני מסתובבת, וחוזרת לישון

 

 

 

אצלי הכל בסדר

תגיות

אהבה, דברים מהלב, מוזיקה שאני אוהבת, שיחות

פעם בכמה זמן אני אוספת את כל הדברים שצריך, שיש לי בראש שאני יודעת שאני חייבת לטפל בהם, ועושה בהם סדר.
כמעט תמיד זה מלווה בשיחות שאני צריכה לקחת אויר לפני שאני עושה אותן.
כאלה שמסדרות את הדברים, בשבילי, ובטח לפעמים גם לצד השני.
אני קוראת לזה שיחות של הלב,
ולפעמים אני מתכננת אותן המון זמן לפני שאני מתקשרת.
לא באמת מתכננת, רק חושבת איך זה יהיה, מה יגידו לי בתשובה בצד השני.
זאת לא מלחמה, אלו המלים בדרך למשהו אחר, שבכל מקרה אמורות להביא את הדברים למקום טוב יותר.
אחרי הכל, מי רוצה להכאיב סתם למישהו שהוא מחבב, או אוהב, או שיש לשניהם איזשהו מכנה משותף?
אנשים משאירים סימנים על המחשבה של האנשים שהם פוגשים, לפעמם אלו חריצים של אהבה, לפעמים סיפורים שקשה לשכוח.
לפעמים זה מכנה משותף מאוד גדול, ולפעמים, (את אלה אני הכי אוהבת, שתדעו)
זאת אהבה שאין לה הסבר, יש אותה בעיניים, במחוות הגוף, לא תמיד אפשר להגיד אותה במלים, אבל כן, לפעמים מתאהבים באנשים אחרים ואין לזה גבול.
אני זוכרת את זה מיפן, היו לי חברות טובות ממש שלמדו אתי, הן היו מדברות אתי יפנית, ולפעמים היה לי נורא קשה לספר ולהסביר להן דברים
(היי, זאת השפה השלישית שלי, והיא ממש לא פשוטה ללימוד והבנה, על כל המחוות וההטיות שלה) אבל עד היום אני אוהבת אותן מאוד.

בזמן האחרון אני מתאמת שיחות כאלה של הלב, להגיד שאני מצטערת, או שאני אוהבת, וגם לשאול מה נשמע ומה יש לך לספר לי.
עוברת במחשבות על כל הסימנים שיש לי בלב, נוגעת בהם, ממששת, ובודקת אם יש משהו שאני יכולה לעשות בקשר אליהם, טוב.

משהו טוב, שאני יכולה לעשות.

ב-15/6/93 נחתנו ביפן. בטוקיו.
האויר היה חם ומהביל, השמים אפורים, לא ידעתי שככה זה הולך להיות עכשיו עד סוף הקיץ.
המונית לקחה אותנו מהשדה עמוסים במזוודות לבית בנישיגהרה, ועלינו למעלה, לקומה החמישית שהנוף שנשקף ממנה היה אורבני באופן קיצוני.
ואז, נכנסנו פנימה, וגילינו שאין טיטולים לתמוז, שהיה אז בן שנה ועשרה חודשים.
ארז הסביר לי איך לרדת במעלית, לפנות ימינה, ללכת עד לכניסה של הבנין, לצאת ממנה, לפנות ימינה, החנות הראשונה זאת Lawson, והטיטולים אמורים להיות בצד שמאל בסוף,
וכדי לחזור אל הבנין, תקישי על המספרים של הדירה, אני אפתח לך את הדלת.
זאת היתה דלת כמו בשיר של מאיר אריאל, נפתחת מעצמה מתוך הבנין כזאת.

ציורים של אמא שלי תלויים בסלון שלנו. ואני כל כך אוהבת אותם

אני כבר לא זוכרת הרבה מההתחלה הזאת, הייתי ילדה במושגים שלי של היום, עוד לא בת 28, אמא לשני ילדים קטנים בתחילתה של הרפתקה.
ו Memories שלה התנגן ב Lawson בדיוק כשנכנסתי לחפש את הטיטולים לילד.
מוריטקה צ׳יסאטו קוראים לה.
נתקלתי בה עוד הרבה פעמים אחר כך, ואני לא יודעת מה הייתי אומרת לה אם הייתי פוגשת בה באמת והיה אפשר,
אבל היא השאירה סימנים כאלה יפים על הלב שלי, וכל כך הרבה קיבלתי ממנה בתוך הדיסקים שלה שקניתי לי, ובאיך שהם ליוו אותי בכל השנים האלה ביפן.
גם כשלא הבנתי מילה.

בזמן האחרון אני עורכת שיחות של הלב, חלק מהם עם הלב שלי.
עוברת סימן סימן, ממששת, עושה וויאים כאלה קטנים ומוודאת שאני לא שוכחת אף אחד, אף אחת,

לא שוכחת כלום.

כל פעם ש

כל פעם שאני מכינה לעצמי קפה בבוקר כשאתה לא בארץ.
כי תמיד כשאתה בארץ אתה אומר שאם עכשיו אתייצב מחוץ לחדר יהיה לי קפה. אף פעם לא ליד המיטה.
אבל תמיד בידיים שלך שאם בכלל התאהבתי, זה היה בגלל העצם הבולטת בשורש כף היד, שהיא כמו קלוויקולה, אבל בשורש כף היד שלך.
אז הבוקר הכנתי לי קפה לבד, הסעתי את הכוס של הפועלים השקופה, לא הנמוכה, זאת הגבוהה על השיש הכחול שעוד מעט כבר לא יהיה שלנו, הוצאתי כפית באוטומטיות מהמגירה, העמסתי עליה הר של טסטרז וחשבתי לעצמי ״חוצפה״ ככה חשבתי ״בכל פעם שאני מכינה את הקפה לעצמי בעצמי אתה צריך לעצום עיניים איפה שאתה בעולם ולהגיד תודה״.

אני לא יודעת אם התאהבתי, אז בכל פעם שיש את הריקוד הזה של הכנת הקפה מול החלון אני סופרת את הלילות של עד שתחזור. זה יותר משתי ידיים. יותר מדי.

וכשתחזור אני מבטיחה להכין לך ולעצמי בבוקר הראשון, ואני מבטיחה להגיד שבעצם אני מתחרטת ותכין אתה. ושבכלל אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך, אז אני חושבת שבכל פעם שאני מכינה לעצמי קפה, בחוץ אור ואני חושבת שכשתחזור יהיה לילה ואתה תיכנס.

אני אשמע את המונית מתרחקת וארוץ לכניסה ויהיה לי את החיוך הזה שאני מרגישה כנראה מבפנים, ואתה תיכנס גורר את המזוודה על גלגלים, מרים את העיניים שמיד בתוכן אמצא את הלב שלי.

ואז אני אלך להכין לנו קפה

צרצרים בשעות הערב

חינוך, הוא כל כך בתוך הבטן.
אני חושבת על זה הרבה.
אם היו מכוונים אלי בקבוק מסתובב, אמת או חובה.
והיו שואלים אותי
"אמת שהיה בא לך, מתחשק לך, נו, עידית, אמת שלפעמים יש לך דודא לעמוד על במה רק עם גיטרה כמו יהודית רביץ ולשיר את געגוע?"
אתם יודעים איך יתרחבו לי הנחיריים אם מישהו ישאל אותי את זה?
השפתיים שלי יתכווצו וייפתחו, הגב יזדקף, אני אקח אויר, ואסתכל לצדדים.
כל העולם בידיים שלי
"בטח" אענה בשקט, עוצמת עיניים, פוקחת
"ברור שכן"
גם את ברנדי וג'יטאן לא היה אכפת לי לשיר.
או, למשל – להיות.
יום אחד, רק יום אחד להיות מריל סטריפ ולהתעמק בתפקיד הבא.
(עדיף, אם כבר, שהוא יכלול עליה במשקל, כי לפעמים יותר מלהיות יהודית רביץ או מריל סטריפ, יש לי דודא לעוגות עם קצפת, אבל זה לא קשור עכשיו)

לא היה אכפת לי גם דברים אחרים, חבר כנסת כזה שעושה הרבה ולמען.
מגדה סאבו, הסופרת שכתבה את ה"דלת" הייתי מוכנה להחליף אותה, נאמר לחצי יום, עדיף בבוקר (ועדיף כשהיא עוד היתה חיה, כי חמש שנים בערך היא כבר לא)

יום אחד, במשך עשרים וארבע שעות הייתי רוצה להיות מיפ חיס
אני משערת שהתמורה היא הרבה מעבר למה שניתן לדמיין,
כשאת עוזרת למישהו, מצילה, מאכילה,

וגם לא היה אכפת לי להיות בילבי ולאכול את ארוחת הצהריים שלי על עץ כשטומי ואניקה מחכים לי למטה, אבל בשביל זה הייתי מבקשת , נגיד, שבוע.
(תקום הנערה שגדלה כמוני בשנות השבעים ותישבע שהיא לא היתה מאוהבת לפחות פעם אחת בטומי
ופעם שניה בבלבי)

ויש אישה אחת שאני ממש לא מקנאה בה, היא חולפת לי במחשבות הרבה, כי השלכות לאירועים היסטוריים מתחילות, על פי רוב, במטבח, בין התנור והמקרר (ו-הכיריים), בין ארוחת הערב למקלחת, חבילה של בגדים חמים מונחים שם מקופלים ליד המגבת כשילדים קטנים מסיעים מכוניות מלגו, וככה אני משננת לעצמי כשאני חושבת על חינוך,
ובעיקר היום, כשהבית שלי כבר לא מלא ברעש של קטנטנים
(אלא אם אני מזמינה אותם, זה לא המקום לצחוק, אבל תנסו אתם להזמין את האחיינים שלי אחר צהריים אחד)

שוב אני בורחת, אמרתי לכם כבר פעם
אני לא יודעת להשלים משפטים, פשוט לא יודעת.

אבל גאולה עמיר

לא הייתי מוכנה לדמיין להתחלף איתה אפילו בעצימת עין אחת
לא בצחוק, לא בכאילו
כמו שהגננת של תמוז היתה אומרת, כשהוא היה גר ביפן "its not an option"

אמרתי לכם, חינוך, הוא בתוך הבטן
וגאולה, איזה שם זה,

וכמה אופטימיות יש בו…