גם כן את

תקשיבי-
תעשי שם סיבוב, בקו של הלולים הישנים
ותעבירי מטלית ליד החלון
אלף ציפורים עפו משם חורצות את הסימנים שלהן בעננים
והרעש שלהן הקסים אותך כל כך עד ששמטת את הלסת התחתונה כשהמבט שלך עקב אחריהן כמו ציור של קשת
והשבת למקום
לאט, נזכרת

ואל תבכי כשאת מקשיבה לשיר הזה
את נהדרת, לא אני זה שצריך להגיד לך את זה ולא ככה
אם כי
אני לוחש לך
צועק, מכל הכיוונים ובכל החושים
עד שמתקלף העור וזה כואב
ובסוף אני יודע שאת שומעת הכל
ממש ממש

טוב

הטעות האהובה עלי

לפעמים אני באמת לא יודעת איך לכתוב את זה.
לפעמים, האמת היא עלים ירוקים בין מרצפות מדרכה, מבצבצת, הה
אתה עולה עליה עם הנעלי ספורט בזמן הריצה,
ולפעמים, שניה לפני שכתבתי הרמתי בלטה אחת, (זה כבד) ודחפתי מתחתיה כמה עשבים שוטים
כן, דיברנו על זה פעם, לא כל מה שנחשב שוטה בעיניי הוא שוטה בעיניך אבל, כשעשבים שוטים מתערבבים ביניהם.
(גם זה, כמו לערבב משקאות)

ואני מתאפקת.
הפעם זאת האמת.
אבל יש בה כל כך הרבה משהו חיובי, מחשבה, הוקרה, שמחה
כלפי מישהו שאני לא מכירה שזה נראה לי זר ומפחיד
(להעניק מחמאות, לפזר אותם כמו קונפטי מלמעלה, )
אז הנה.

ביום רביעי, ואחר כך חמישי, לפרקי שעות שיכולתי לדמיין רק אותי ואת החומרים האלה. אני בבגדי עבודה, מעבירה קופסאות עם חלקים להרכבה, חלקי לב בכל מיני צורות, רקומים, גזורים, סרוגים.
אומנות
(אפשר לשמוע את אזובי הקיר מתגלגלים מצחוק, צחוק יפה יש להם)
בכל הזמן הזה הקשבתי כל הזמן לתכנית רדיו שנקראת סונאר. בלול שבו עבדתי כדי לתלות את השרשרת שאני מציגה בתערוכה, אין אינטרנט, אז בכל פעם שיצאתי משם, כדי להביא משהו (פעם אחת הבאתי לי קפה, ואוריאו) התחברתי כדי להקשיב לה , וככה היו לי שעתיים תמימות של יאיר יונה (עם נועה זרבי) והן היו נפלאות.
הרבה מוזיקה שאני לא מכירה, חלקים שכן, הסברים מעניינים וקולחים על עולם מושגים (במוזיקה) שהרבה דברים לא ברורים לי בו, ותמיד אני מאושרת לשמוע עליו עוד ועוד.

הטעות האהובה עלי, זה שיר של שריל קרואו. פעם חברה סיפרה לי ששריל ואריק קלפטון היו זוג, ושהיא כתבה בשבילו את השיר אחרי שהם נפרדו, ואני הסתכלתי עליה כל כך מוקסמת.
מעולם לא טרחתי לבדוק אם זאת אמת.
אבל הגירסה שאני אוהבת לשיר הזה ברשת, היא זאת שאריק קלפטון מזמין את שריל קרואו לבמה, כדי לשיר את השיר הזה, ויפה לראות אותה (כאילו) שברירית בשמלה הלבנה שלה פורטת על הגיטרה בעוצמה מחשמלת כזאת ואחרים, גברים, שרים לה קול שני.
כמה טעויות שעשיתי, לא חביבות עלי בכלל מנצנצות מעל הראש שלי עכשיו.
בראשן הפחד מהכתיבה
ולא משנה על מה.

והנה המוזיקה שהיתה מתאימה הכי בעולם כדי ללוות את המצגת מהפוסט הקודם , שרשרת של לבבות – האלבום של יאיר יונה , שנקרא  Remember

Remember by Yair Yona

את הכי יפה כשנוח לך

"תגיד"
"מה אני יותר? יפה או חכמה?"
"מה אני יותר
יפה?
חכמה?
או מוכשרת?"

(מאיפה בא לך עכשיו ה"מוכשרת" הזה)
האמת, צודק.
אם הוא יגיד "יפה" החיוך שלי יתעקם, כי, מה, אני לא חכמה?
ואם הוא יגיד "חכמה" אני אתחיל לבכות, נו, באמת, אני לא יפה?

אבל גם זה וגם זה, מעבר להגיון של הדברים נמצא בתוך הלב, ובראש ומסביב, באויר, ברעשים של המטוסים בשמיים, והאיוושה של הרוח בשני החלונות שיש לי בסטודיו.

ומה היה לי לפני זה?
מלים, לא מעט, שתיקה אחת ארוכה ארוכה כמו רכבת בשיר כשהייתיי ילדה, כמו הגשם שהפחיד אותי .
כמו עכשיו, כשאני לא רוצה לפגוע.

(שקרנית אחת, תיכף האף שלך יצמח, את מתה , משתוקקת לפגוע, חיצים שלוחים בלוח מטרה שבא לך כל כך לצמצם עין , את הימנית ולנעוץ ממרחק, ושיהיה מדוייק והולם בדיוק את מה שרצית להגיד)

אני עוצרת את כל המחשבות האלה בחריקה לא צורמת.
מה עוד שאם האף שלי יצמח זה כבר לא ייראה כל כך יפה, ועין שמאל שלי לא רואה כל כך טוב בשביל חיצים ללוח מטרה
וכל מה שמזיז אותי משתי התמונות האלה למטה וכל הבלגן שמתחולל סביבם, אלפי חרוזים וחוטים, ובדים ומחטים שמאיימים לעשות שביתה בסטודיו הוא טמא ומשוקץ.
(זהו, ידעתי שיש בי אמונה למשהו)

 

בתמונה העליונה יש סיכה עם חרוז אדום עם כתמים שחורים עליו מונח במרכזה, אני הולכת עוד מעט לתפור אותו  , בתמונה התחתונה יש שרשרת שהכנתי שהיא כל כך תיאטרלית כמו שהיא, שאני רוצה להכין מהדוגמא שלה סיכה, אבל בצבעים אחרים.
ואולי גם בצבעים האלה.

ועוד משהו, קטן אבל משמעותי

תקשיבו לזה, ערן כץ מלטאת האמבט או בשמו הלועזי שהוא מסתורי משהו  bathlizard מרכיב מוזיקה כמו פאזל מושלם כשעובדים ומתרכזים במשהו
הנה קישור אל הפלייליסטים שלו באייקסט הדים מן האמבט

והתכנית שאני מאזינה לה עכשיו (כי יש 62 וכל אחת יותר יפה מהשניה)
http://www.icast.co.il/ICastPlayer1.swf

היי, מעריץ אלמוני שלי
בסוף זה לא כל כך משנה, אנשים יפים ,הם הכי יפים
כשנוח להם.

נערת הפלסיבו שלו

המקריות שהביאה אותי לקרוא את הבלוג הזה היתה כמו השמיים בבוקר בודאי.
שמש, עננים.
(אני לא כל כך אוהבת שמיים נטולי ענן)
כל מיני דברים שצריך לעשות.
נקישות האצבעות שלי על הקלידים. כשאני לא כותבת יש נמלים של אברים נרדמים, ואז אני קוראת.
וקצת מציירת, ממש טיפה,
ומשקיעה בעיצובים של תכשיטים.
בימים האחרונים אני משקיעה המון בסיכות לראש, מכינה סדרות שלהן, גדולות, קטנות
אני מסתכלת על החרוזים, מארגנת את הגוון שנראה לי הגיוני, נכון, מתאים, נוצץ.

בטכניקה של השחלת חרוזים על מחט, אני מושכת אותם בתנועה אחידה
(מלאכה שעוברת בשמחה לנערה מתוקה שמקבלת שכר על עמלה זה)
כך זה נראה אחרי כמה דקות

בשלב הבא אני מתחילה לסרוג מעין גליל באורך הסיכה.
אורך סטנדרטי של סיכת ראש שאוספת את כל השיער הוא 8 סמ,
אני מכינה אותן גם בגודל אחד יותר גדול, וכמובן במגוון של גדלים קטנים יותר

ככה זה נראה בתחילת הסריגה

אני מתחילה מעין, מטפסת עם הסריגה במה שאני מכנה "מדרגות לולייניות" ומעלה בכל פעם בין 3 ל5 חרוזים בכל עין שאני סורגת.
ככה נראית הסיכה כשהיא מתארכת

 

 

הנה החלק הסרוג מחרוזים שאותו אני הולכת לתפור אל הסיכה מונחים אחד ליד השני

 

עכשיו אני מחברת את ה"נקניק" הזה שסרוג כולו מחרוזים מושחלים על חוט ניילון שקוף לסיכה, בטכניקה שבסופה סרט שמודבק אל גב הסיכה מסתיר את החיבור, וככה פחות או יותר זה נראה:

 

בתמונה הזאת אפשר לראות איך אני תופרת את הסרט בקצה של הסיכה עם חרוז קטן ששומר על הסרט (בנוסף לדבק שאני מורחת עליו באמצע) שלא יזוז.
איכשהו, עם כל הכבוד שיש לי לדבק אני הכי סומכת על חוט ומחט בסופו של דבר

 

 

הסיכה בפרופיל. את הקשר של שני החוטים הנראים בקצה התחתון של התמונה אני סוגרת עם חרוז מעיכה

 

 

חרוז המעיכה שניה לפני שסגרתי עליו את שיניי הפלייר. את החרוז אני מסדרת מעל הקשר או ליידו
ואחרי המעיכה אני מעבירה את מה שנשאר מהחוט בתוך הסיכה לקצה אחר, ורק אז גוזרת ושורפת בלהבה ממש קטנה עם מצית

 

 

ככה הסיכה נראית בסוף,  והנה היא על שיער אסוף

 

 

אבל תמיד לפני שאני מתחילה, יש איזה קצה של רעיון שכבר היה למישהו אחר, הוא באופן עיקש ורציף שונה בהקשרו ממה שאני עושה.
ויש בו את השלמות שלו הפנימית, גלגל שמסובב את עצמו מעל עצמו ובכל זאת

הסיבוב תמיד שונה.

נערת הפלסיבו שלי בלוג של מישהו אחר שאני כל כך אוהבת לקרוא.

תעלוליה של ילדה טובה*

במקצוע שלי, במהות שלו. צריך כל הזמן לחפש פתרונות.

אני זוכרת את איניושי סנסיי, המורה שלי לצורפות בטוקיו, הולך אתי מחדר אחד לחדר השני

עם הסיגריה באוזן.

הוא היה עובר בינינו, הסטודנטים, בערך 20 בכיתה, מפוזרים בין שולחנות העבודה , וכשהוא היה שם את הסיגריה מאחורי האוזן, כולם, שהעריצו אותו ואת האדמה שהוא עמד עליה, ידעו שמי שהוא עובד איתו עכשיו, זה האחרון לפני הפסקת הסיגריה שלו, שאותה הוא היה לוקח בכניסה לחדרי העבודה.

ליד המעלית, רק שם היה מותר לעשן.
אבל לפני זה, הוא היה חושב משהו בראש, והולך אתי לחדר השני,  שם לימד נקאטו סנסיי, ושולף משם ספר, כדי להראות לי תמונה של טכניקה מסויימת, או צורה שאנחנו רוצים להכין כמותה ממתכת, או הולך ישר לשולחן שלו עצמו, או של נקאטו סנסיי ומראה לי אילתור של כלי עבודה, והיו המון כאלה.

המקצוע במהות שלו, הוא להחזיק חומרים ביד

ולנסות לשחזר אותם, לפתח,

זה כל הזמן עובד ככה.

יש  זוג עגילים שעיצבתי והכנתי, מישהי הזמינה מהדגם הזה

אופס!

לוקח פי שתיים זמן (פי שניים, אמרתי את זה כבר קודם, כשאני מתרגזת אני טועה בחינניות) להכין את אותו הדבר, אתה יודע למה?

זאת עבודת יד, היא לא מדוייקת, אני מכינה אותם, וכשאני בתוך זה, עם הבחירה של הצבעים והשיוף של המתכת בקצה שלה, אני שוכחת הכל.
הכל

ולמה כל הבלבול מוח הזה?

כי אתמול, כשראיתי את מארק צוקרברג
(אני עוצרת פה. אם אתם קוראים , ועדיין לא ראיתם את "הרשת החברתית" , תפסיקו את הקריאה, אני עלולה לקלקל לכם )

ראיתי את האש בעיניים שלו כשהוא הולך למחשב לפתור משהו

והוא המציא, הוא דיי המציא יש מאין

אני מבינה שזאת לא בדיוק ההיסטוריה, ושהסרט לא נעשה שם בדיוק על פי הדמות שלו האמיתית.

אבל הוא גם לא יוצא שם חרה של בן אדם

יותר, נטול יכולות חברתיות

ואני, שלפעמים לוקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב סיפור

קטן, שאני יודעת שהוא בסדר

בוא נקרא לזה "בגובה פני הים"

וזוכה לכל כך מעט צפיות בבלוג שלי

(אני לא מדברת על תגובות, כי זה פחות מעניין אותי, או פחות רלוונטי)

(אני גם לא מדברת על כמה חברות טובות שהפסדתי, כי הן חושבות שאני טועה באיך שאני מפתחת את מיומנויות הכתיבה האלה שלי. שאני חושפת את עצמי בבלוג הזה יותר מדי)

ומתה לכתוב יותר

ומתה מפחד

ראיתי את התשוקה שלו

לעבור להרים ששם מעבר לתהום, ולקשת,

ובסוף של ערפל מאוד רחוק, שנמצא, אולי, מאחורי השמים.

ואף אחד חוץ ממנו לא רואה אותם בתוך התמונה.
ואני ראיתי את התשוקה הזאת

בעיניים שלו, של מארק צוקרברג. אוף, לא. כן. את זה שמשחק אותו. ראיתי איך

כשכולם שותים, ומעשנים ונותנים לבחורות להסתובב סביבם (זאת סוגיה אחרת, איך בנות נתפסות שם בסרט באופן בוטה, הן לא מוצגות שם באור חיובי, אבל אני לא כותבת על זה עכשיו )
כשאחרים מתעסקים בלהוריד את המסכים של הלפטופים שלהם וללכת הביתה, או למסיבה, לשתות לחגוג ולהסניף, הוא-
עוד ממשיך לפתור את הבאגים.
ולא עוצר.

אני לא חושבת שזה סרט גרוע

ממש לא.

קישור לתכשיטים של איניושי סנסיי שמוצגים בגלריה באאוימה, במרכז טוקיו.
זוג עגילים שהכנתי לפני כמה ימים.
אני מכינה את הגוף של העגילים, שעשוי כולו מחרוזי זכוכית, כמו גם את הסוגרים שעשויים מגולדפילד (צירוף -קסם , בשפה המקצועית מכנים אותו "סגסוגת" של כסף, נחושת , וחמישה אחוזים של זהב, הם שהופכים אותו לנקי, כמו זהב, מחד, ולא יקר בעלות שלו, מאידך )

התמונה היא רק להמחשה.
מחר אני צריכה להכין זוג נוסף כזה.
ולדאוג שהתמונה שלו שאצלם בעצמי
תהיה מושלמת.

 

סיכום –

*נכתב במקור כמייל- ועבר עיבוד-מה כדי שאנשים נוספים על הנמען יוכלו לקרוא.
גילוי נאות- החשבון שלי בפייסבוק מורדם ומונשם ויש כמה שנלחמים על חייו
הפעם האחרונה שהפעלתי אותו היתה , כשקיבלתי במייל כתבה שרק כחברה בפייסבוק יכולתי לקרוא אותה, התחברתי בדיוק ל10 דקות, כדי לקרוא את הכתבה.

**"תעלוליה של ילדה רעה" – ספר מאת מריו ורגס יוסה חתן פרס נובל לספרות,  בתרגומה של טל ניצן

ואחרון חביב, אחד השירים שמככבים בסרט, creep של רדיוהד בביצוע מקהלת בנות, שנקראת סקלה,
קישור לאתר שלהם

רשת פרפרים ליד הים

תגיות

על אומנות

אני מסדרת, מצלמת , מביטה

כל המילים שלא הצלחתי לכתוב בשלושה שבועות האחרונים חגות סביבי כמו פרפרים צבעוניים ואצבעות שלי, שמקלידות עיוור על המקשים מתבלבלות מרוב עייפות ותחושה של… (אושר?)

תמיד יש לי מה להגיד

על כל דבר. כל מי שמכיר אותי יודע
שאני מרבה במילים ותנועות ידיים, שיש לי נטיה מוגזמת להרגיש כמו על במה
(ושאני אומרת הרבה "אני" ולא, זה ממש לא מפריע לי…)
עכשיו המילים  פורחות כמו פרפרים

חגות סביבי, אני מנסה ללכוד אותן ולא מצליחה

*כשמבקשים ממני אני קושרת את הסיפור

מסבירה למה התכשיט נראה ככה ולמה, למרות שהמקור קודר, אני, יצקתי להכל את הדברים שלי, והם חיים צבעוניים מבקשים לעוף, להתחלף, לחיות להיות כאלה שכל הזמן רוצים לגעת בהם.

התערוכה של התכשיטים שלי עומדת, מסודרת ויפה

וכך היא נראית

וגם ככה

וכך נראית אחת השרשראות

(המרכז שלה, הלב שלה יותר נכון)

פרטי הגלריה, "סגל 50" ברחוב צבי סגל  50 באשקלון

שעות הפתיחה הן : ימים ב-ה 9:00- 13:00 ג, ה 17:00-20:00

ו וערבי חג 9:00-15:00

והטלפון 08-6733557

לבעלת החנות קוראים מיכל
אני אהיה שם  20:00  ביום ראשון 28-3-  בין השעות 12:00- 17:00

וביום שני (29-3), ערב החג בין השעות 11:00- 15:00

*כשמבקשים ממני- אפשר לעמוד ליד התכשיטים ולדבר עליהם שעות, להסביר למה הם כך או אחרת ולקשור אותם למקור ההשראה 13 מקטרות, ספר של   איליה ארנבורג , שמכיל 13 סיפורים קצרים,

ואפשר להביט בהם, רק להביט,

ככה זה היה

תגיות

על אומנות

הכל נראה לך כמו תכשיט

הים מלמעלה

 

 

 

והפסים של הרכבת

 

 

 

אפילו העננים

 

 

הכל נראה לך כמו תכשיטים של העולם, זה מה שאמרת.

 

ואז ראית את החלון ראוה הזה 

 

 (תגידי נכון, תגידי "ראיתי את חלון הראוה הזה וקפאתי, " אני ראיתי שקפאת, אז תגידי את זה)

 

 

 

ונזכרת בצמיד הזה שהכנת ביום הקודם

שנראה לשתינו כאילו שהיה ממש ממש מזמן….

 

 

 

 

ואמרת שאת משחקת כבר כמה ימים עם כפתורים מוזהבים

שמצאת פעם באיזו חנות

במילים הלא ברורות שלך

 

 

 

ושאולי זה מה שאת הולכת לעשות איתם, עם הקטנים מהם

 

 

שלושה?

אמרת שתשימי שלושה על צמיד אחד?

 

אוקיי, את עובדת עליו עכשיו, אני מבינה

אז תראי את זה הקודם, שהכנת אז, ביום ההוא, תראי אותו….

 

 

 

ואז השמעת לי בדרך הביתה את השיר הזה

ואני הבטתי מהחלון ורציתי שהזמן יקפא

 

 

אני מתקנת חולצה

תגיות

אהבה

מתקנת

קודם הצבע שלה…לא כל כך ברור אז אני מחפשת את החוט המתאים

מניחה אותו עליה מושכת קצת…הוא לא נקרע בקלות, זה חוט חזק

עכשיו מעבירה את החוט בצבע שבחרתי במחט הדקה והכסופה

ומתחילה בתנועות אחידות לתפור,

שני קצוות שנפרמו.

שתי דקות ואני מסיימת

בזמן הזה אני עומדת על אדמה רכה אינסופית

אפשר לשמוע את פעימות כדור הארץ מבפנים ולא להיבהל.

 

מתקנת טעויות, עיניים שברחו, תפר שנתפר לא טוב כל כך

נוגעת בהם והם הופכים זהב

רק ככה אפשר שתענוד תכשיט שאני הכנתי

בלי שאיש יראה או ידע

 

אתה עומד על אדמה קשה, אפורה

כזאת שמשני צידיה יש עצי פרי

נקטרינות, סברסים, רימונים אדומים

תפוזים

 

מאיר אריאל אמר פעם שהוא מחכה לטעות שתחזור מתיקון

הטעות כבר לא טעות, היא תפר נסתר בבגד

צעדים ממשיכים קצובים

אמיתיים

 

 

תיק קטן מחוטי רקמה בעבודת סריגה (הכי פשוטה בעולם) עם מסרגה אחת. החופש שניתן לחוטים בצבעים השונים להתחלף הוא שמעניק לה את המראה האינסופי והשקט הזה.

נסיעה ברכבת הרים של פיסות מחשבה ורגש

תגיות

ספר, על אומנות

את הרשימה של דפנה לוי, קראתי לפני כמה פיסות של הרים (משם לקוחה הכותרת של הרשימה הזאת)

לרשימה של דפנה , שבתוכה ריאיון עם הסופרת שכתבה את הספר שאני קוראת עכשיו "מוזיאון הכניעה ללא תנאי" קוראים מצילה את העבר מידי הזיכרון

אני הולכת עם הספר הזה  כבר כמה ימים,

הוא חזק, יש בו דברים מטלטלים, פשוטים כמו מים

כאלה כמו כוס קפה בין שתי כפות ידיים.

 

 

 

ובלי לשים לב…כמו תמיד הדמויות הפרטים המילים הסיפורים המקטעים

מתגלגלים לי מתחת לעבודות שלי כאילו היו מכוניות חונות.

וכשבבוקר התכופפתי כדי לראות אם מתחת לגלגלים מסתתר משהו,

גיליתי שיש שם עולם שלם

כזה ש….נשימתי נעתקת ממנו ואם יבקשו ממני להסביר

נדמה לי שלא אוכל…

 

 

סיכה לבגד. ההתחלה שלה, עם החוטים לפני שקשרתי והסתרתי אותם

 

 

בעמוד 8 היא כותבת "השאלה אם הרומן הוא אוטוביוגרפי עשויה ברגע מסוים לענין את המשטרה, אך לאו דוקא את הקוראים"

 

ובעמוד 101 אחרי המשפט "הולכים לרוזנת" מתארת הסופרת הנפלאה הזאת את הג'ונגל הכי מדהים שהיה לי בראש אי פעם בחיי ומתרחש בחדרה של תופרת.

 (מה פתאום ציטוט…בכל חנות ספרים תמצאו את הספר הנפלא הזה…ואל תגלו לאף אחד שככה התנסחתי זה לא…"מקובל"  בלשון המעטה…לכו לחנות ספרים רק בשביל הדף הזה 101-102 "מוזיאון הכניעה ללא תנאי" דוברבקה אוקרשיץ' תרגום מקרואטית דינה קטן בן ציון הוצאת עם עובד)

 

כמה תמונות….חלקן צולמו על גבי הספר שהכריכה שלו היא משהו בפני עצמו (אני מניחה שזאת הכריכה של התרגום בעברית, ובכל זאת)

 

 

מבט נוסף על הסיכה הזאת

 

חלק מהתמונות צולמו בסטודיו שלי

הן מתארות, חיפוש חומר שלי, קצת משחקים איתו

בדרך לסידרה  של סיכות -בגד, משהו יחסית חדש ברפרטואר שלי.

 

 

אחת נוספת, כשאני מתלבטת אם לרקום את החרוזים האלה הזהובים מתעתעים במרכז

 

בשבוע שעבר ישבתי עם הספר בבית קפה אחרי שקניתי חומרים חדשים, שרשראות כאלה של כסף מצופות זהב

 

זה נשמע כמו שוקולד, תחשבו, תגידו את זה בקול

שרשראות

של כסף

מצופות

זהב….

והתחלתי לשחק איתן, קוראת, מפסיקה

משחקת

הנה כמה תוצאות למשחק הזה

 

 

שרשרת כסף מצופה זהב…

 

והנה עוד אחד מהנסיונות המתוקים האלה

 

 

שרשרת כסף מצופה זהב ומגולגלת שהנחתי כמו קישוט על סיכה לבגד בצבע כחול

 

 

אותה הסיכה עם שרשרת כסף מצופה זהב  מונחת במרכז הסיכה…נדמה , לפעמים שאין סוף לאפשרויות.

 

אני לא יודעת מי מהם הולך אתי, דוברבקה, הסופרת הקרואטית שאינה דוברת את שפתי ואני לא את שפתה

או הדמויות בספר שלה אלה המקבלות תלת מימדיות עם הקריאה.

עם החומרים אני משחקת, מחזיקה אותם בידיים ומשחקת.

משחקת

עוד מילה של שוקולד, תגידו אותה פעם אחת

מה אכפת לכם?…

חייך ישתנו מן הקצה אל הקצה

תגיות

אמהות, ילדים

כמעט כמו ללכת על חבל דק.

אני אנסה ואם לא תצלח לי המקלדת…תמיד אוכל להראות לכם כמה תמונות של עבודות, תכשיטים.

החבל הדק הזה לא נגמר לעולם, אני זאת שהולכת עליו ומחזיקה מוט בשתי ידיים מעבירה רגל אחת קדימה ואז את השניה בזהירות אחריה…

בצד אחד של המוט האמהות הזאתי שהאייקיו שלי עדיין מספיק נמוך בשביל לא להבין את רגשות האשמה שצריכות להציף את המצפון שלי בכל פעם שהצד השני שלו, שם נמצאת העבודה , לוקח.

("עבודה" את קוראת לזה…יפה, אני שמחה)

צמיד, הקצה שלו שעדיין בעבודה,

ואז את מוצאת את עצמך (אני, אני, היי זאת אני שכותבת פה!!)

מבטלת פגישה, שמה אחת מחר על "הולד" כי

ילד אחד עם חום….ובדרך

זהו, בדרך לקנות מצרכים למרק בשבילו, וקצת ביו וקצת יוגורט עם פצפוצים שממעמקי השפעת והחום הוא נורא ביקש….

בדרך, את עוצרת לשניה בלונה פארק*.

מכבה את האוטו, פותחת את הדלת …, טונטאון, לגמרי טונטאון, כמו זה במי הפליל את רוג'ר רביט

וכמו רקדנית של חרוזים אני אוספת אותם, חוטי ניילון שמושחלים עליהם חרוזיםבכל מיני צבעים ומהם אני עומדת   להכין  סיכות -ראש, ואת הסיכות והסרטים (חמרי הגלם) , האחרונים משמשים להדבקה בצד הפנימי כדי שלא תראו את הקשרים של החוטים, ומסרגה כדי שאוכל לסרוג אותן, ודבק המשמש להדבקת הסרטים.

ופתאום אני מגלה שיש איזה צבע, כמה, שניים שלושה אולי יותר

שאף פעם לא עשיתי ממנו סיכה ואני אוספת את הצבעים השונים , קצת מכל אחד מהם לקופסה קטנה ומכינה לי תערובת, (ככה אני קוראת לחרוזים שאני מערבבת ביחד)

והכל נראה לי כמו קסם, כמו חופש,

ככה נראים החרוזים כשהם בתור לגלגל ענק בלונה פארק, חכו שתראו איך הם נראים אחרי שהמרק מוכן

(גם אני, כמוכם, כמו בסרט מתח, תוהה מתי האמא הזאת שהולכת על חבל דק חוזרת הביתה אל הילד ומכינה לו מרק, גם אני שואלת, תיכף תקבלו תשובה מלאה, כמעט, כמעט מלאה)

ואת הכל , ערימות ענקיות של חוטים וחרוזים אני מסדרת בתוך קופסה גדולה ולוקחת אותה לאוטו, כדי שאוכל לעבוד איתם בבית.

ובדרך לקניות אני מסתכלת עליהם יושבים לידי במושב הימני של האוטו, חגורים בבטיחות הזאת, מחייכים אלי.

במרכז התמונה חוט מגולגל עם חרוזים מושחלים עליו, בתמונה הבאה ישנה דוגמא למה שיוצא מחוט שכזה, הצבעים שונים אך הטכניקה במסרגה אחת, זהה

וכשאני חוזרת הביתה ילד אחד גדול יותר מבקש הסעה לצומת "אוספים אותי חברים מהקומונה ואנחנו נוסעים לבקר את א' בקיבוץ שלו בדרום"

לא..מה להסיע עכשיו, תגיד להם שיעברו פה ותיסעו באוטו שלנו.

"מה באמת?? באמת אמא??"

המוט בידיים שלי מאוזן

"כן , נו"

ואז אני זוכה לשיר הזה שהוא מנגן לי במלודיקה, ואני מקשיבה מקשיבה…

"רנה, חייך ישתנו מן הקצה אל הקצה

כי אל הדרך אני יוצא"

אוי הסמליות, הסמליות

(בינתיים 4 בני תשחורת בגילו של הילד שלי מגיעים לפה כדי להחליף מכוניות, שנת שירות שהסתיימה לפני 3חודשים הם חלקו ועדיין הם בקשר הדוק ומחמם לב)

וכשהמרק ירתח על הכיריים אני אשב להכין סיכות, כאלה לשיער שהבטחתי למיכל מסגל 50 באשקלון.

ובערב אעבור עליהן לבדוק שכולן ממש יפות

בדיוק כך הן נראות בדרך להיות סיכות ראש

אביט בסדרה ששובה את הלב שלי כל כך עכשיו מגדלים באויר.

ואזכר בשיר הזה ששמעתי בתכנית  בא בערב של רוני ורטהיימר זאת שאני לא מרשה לעצמי להפסיד  (כמעט) כל יום בין 7 ל8 בערב ב88fm

הולכת על חבל דק, אמרתי כבר?

*לונה פארק= הסטודיו שלי