האם אתה זוכר?

באיזשהו שלב המקרופון התקדם ליציע שישבתי בו עם חברות שלי מפעם, בדיוק אלה שעשר שנים את לא פוגשת, ואז בשניה שנפגשות מתחבקות ומדברות כאילו שהזמן נעצר.  הוא נראה לי כמו נחש שתיכף ילחך לי את הרגליים אז ברחתי אל המטבח בוהה בחתיך שמוצמד אל המקרר במגנט, מעיין שעמדה לידי לחשה לי בעיניים מצומצמות ״הוא קופי של גדי, רק עם השיער, לא?״
אהה, עניתי לה, פושטת שוב את הסוודר, מחזיקה אותו בידיים, אמיצים גדי ונורית, שאירחו אותנו בבית המקסים שלהם בערב חורפי וגשום.
״נו, דיברת כבר?״
כן, שיקרתי, האף שלי כבר לא יצמח, אני יודעת.
לפני זה עוד ישבתי ליד כולם, וכשהדבר השחור והמפחיד הזה היה ביד של החתיך של הכיתה נעמי רכנה אלי ואמרה בשקט ״אהבת חייך מדבר עכשיו, את שומעת?״
אהבת חיי לא היתה שם.
האהבה הראשונה שלי, מכיתה א׳ היתה ועוד איך,
אני לא יודעת איפה אנשים מחביאים ציפיות, לא של מצעים, של חלומות ותהיות, אבל הוא הראשון שפגשתי בכניסה, וחיבק אותי בחום,  אולי עשרים דקות עמדתי שם אחר כך, מחזיקה חזק בתיק ובשאל שהסרתי מהצואר כשחציתי את קו הדלת.

״בטח שאני זוכר אותך יה גנובה, נפגשנו במחנה של הצופים, את היית בשבט אריות גדרות״
(איך יכולתי לחשוב שהוא לא זוכר, אני לא יודעת)
ומה הייתי אומרת אם בכל זאת המיקרופון היה מגיע אלי בפגישת מחזור של הכיתה שלי מערד?
שיש לי ארבעה ילדים, שהם גורמים לי אושר גדול, שאני סורגת ומלמדת, שעכשיו אני בסטודיו משלי עם שותפה מקסימה.
שאני לא זמרת, כמו שחלמתי, וגם לא סופרת, כמו שנורא רציתי, אבל אני לא חושבת על פרישה כי העבודה שלי היא מרכיב משמעותי בחיים. שלי.
שיש לי בנזוג חמוד. אני מצחיקה אותו וזה כנראה כמעט הכל.
שהתקופה היחידה שאני באמת מתגעגעת אליה זאת התקופה שאחרי שנולדו הילדים, זאת שכל כך רציתי שתחלוף כבר, נושאת בתוכה את הלילות הלא נגמרים, המחשבות והפחדים, האחריות העגולה והאינסופית לחיי הפעוטים.שיש פיתולים כאלה של דברים כמו שהם מתחילים, ציור של קו בתוך הבטן, שלפעמים יוצא החוצה, ופוגש קוים של אנשים אחרים שיצאו להם מתוך הבטן, שזה לא באמת, הקוים, אבל החיבור אמיתי.
שאין דרך אחת לדברים, למדתי את זה ואני לומדת כמעט בכל יום.שאני לא מעזה לכתוב, זה היה קצת חלום, אולי בעירת חלום וכשאני פותחת אליו את הדלת זה מסנוור כל כך שאני מיד טורקת, מסתובבת ונשענת עליה, שרק לא תיפתח שוב בטעות ואין לי הסבר.
שהייתי ילדה ביישנית ושקטה, כזאת שבטוחה שאף אחד לא מסתכל עליה,  עומדת בצד במסיבות מפחדת לרקוד, אולי בכלל אין לי קצב, ויסתכלו עלי.
זה לא בשבילי.
אבל בכיתה ז׳  כשטל תמרי עם השיער החלק עמד בקדמת הבמה עם הגיטרה החשמלית שלו ושר ואני גיליתי את המוזיקה במסיבות האלה במועדון וחשבתי שאני מאוהבת, היו לי חלומות שעד היום אני זוכרת.
שעד היום גם יש שירים שהפעם הראשונה ששמעתי אותם היתה שם, במועדון הדחוס במקלט של התיכון בערד, שהייתי יורדת אליו ברגל מרחוב הגלעד בלב פועם, ושלושה שקלים בכיס של הג׳ינס.
ורק אחר כך גיליתי שהם בעצם של הביטלס, ושל אדמה רוח ואש, ופיטר פרמפטון ועוד כל מיני.

אולי הייתי מספרת רק שהאחיות שלי נורא התרגשו בשבילי ודרשו לראות אותי לפני שאני יוצאת, שלא יראו שלא צבעתי את השיער, אמרו לי תחליפי נעליים, והצעירה, זאת שהיתה תינוקת כשעזבנו את ערד אמרה ״תעברי אצלי, אני אאפר אותך״ והניחה לי ביד אודם שסגר את השאלה איך אני נראית בעצם שהיתה לי בלב.
ויום אחרי פגישת המחזור,
במסיבה שהיתה במתנ״ס, אפילו רקדתי.
עם אחותי, עם חברים, כאילו שנולדתי רקדנית.
כאילו שאני זמרת וסופרת בדיוק כמו שרציתי.

*כל השמות בדויים
למעט טל תמרי, שניגן הכי טוב בגיטרה, ושר הכי יפה כשהייתי בת 13

כל פעם ש

כל פעם שאני מכינה לעצמי קפה בבוקר כשאתה לא בארץ.
כי תמיד כשאתה בארץ אתה אומר שאם עכשיו אתייצב מחוץ לחדר יהיה לי קפה. אף פעם לא ליד המיטה.
אבל תמיד בידיים שלך שאם בכלל התאהבתי, זה היה בגלל העצם הבולטת בשורש כף היד, שהיא כמו קלוויקולה, אבל בשורש כף היד שלך.
אז הבוקר הכנתי לי קפה לבד, הסעתי את הכוס של הפועלים השקופה, לא הנמוכה, זאת הגבוהה על השיש הכחול שעוד מעט כבר לא יהיה שלנו, הוצאתי כפית באוטומטיות מהמגירה, העמסתי עליה הר של טסטרז וחשבתי לעצמי ״חוצפה״ ככה חשבתי ״בכל פעם שאני מכינה את הקפה לעצמי בעצמי אתה צריך לעצום עיניים איפה שאתה בעולם ולהגיד תודה״.

אני לא יודעת אם התאהבתי, אז בכל פעם שיש את הריקוד הזה של הכנת הקפה מול החלון אני סופרת את הלילות של עד שתחזור. זה יותר משתי ידיים. יותר מדי.

וכשתחזור אני מבטיחה להכין לך ולעצמי בבוקר הראשון, ואני מבטיחה להגיד שבעצם אני מתחרטת ותכין אתה. ושבכלל אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך, אז אני חושבת שבכל פעם שאני מכינה לעצמי קפה, בחוץ אור ואני חושבת שכשתחזור יהיה לילה ואתה תיכנס.

אני אשמע את המונית מתרחקת וארוץ לכניסה ויהיה לי את החיוך הזה שאני מרגישה כנראה מבפנים, ואתה תיכנס גורר את המזוודה על גלגלים, מרים את העיניים שמיד בתוכן אמצא את הלב שלי.

ואז אני אלך להכין לנו קפה

לגעת בלב

תגיות

סיפור מהחיים, סרט, סריגה

אני חושבת, אני לא חושבת, זה באמת מה שקורה, שמאז שאני סורגת, מאז שאני מלמדת סריגה, אני קוראת פחות, כותבת פחות, ואז הכל נהיה לי יותר קשה, כי יש לי איזו אמת פנימית שאני הולכת איתה כנראה מהרגע שהתחלתי לכתוב דברים עם משמעות, שהחיים בלי כתיבה הם לא באמת.
קשה, אבל אני סורגת, מלמדת את זה וזה קל, לא, לא שזה קל, זה מאתגר ממש, אבל זה כל כך זורם לי, שכנראה שחוסר פעולת הכתיבה, או העובדה שאני כותבת פחות,  לא חסרים לי כמו שנדמה לי.
עד שמגיע משהו גדול ממני, חזק, מוזר ומכשפי, ואין לי ברירה, אין לי גם יותר מדי מקום להרבה מלים, ולא מספיק שעות ביממה להכל, ואני יושבת לעשות סדר בדברים.
זה מיוחד ומוזר, משונה ומשמח, כל התשובות נכונות, ותיכף משהו שמאוד רציתי קורה.
וככה זה היה, בערך. לפני שנתיים ישבתי בבית וראיתי סרט משלוש יוצא אחד אני זוכרת אותי יושבת מול המסך וסורגת, מתאהבת בדמויות, בילדים, פוערת עיניים ואוזניים לשיר, שלא זכרתי אותו טוב ממש מרחוב סומסום, ומספרת לעצמי את הסיפור הזה של האמהות.
אחר כך מצאתי את עצמי מדברת על זה עם ריקי, גיבורת הסרט, תיכף תבינו למה, ואמרתי לה את מה שאני אומרת תמיד לאנשים שבוחרים בהורות בלי קשר לבני הזוג שלהם. זה נכון לגבי נשים שמגדלות ילדים, וגם כאלה שבוחרות להביא אותם לבד זה נכון גם לגבי אבות שבחרו להיות הורים למרות שהם אינם בזוגיות.
יש בזה משהו פלאי בעיניי, ארבעה ילדים, אבל כמו שארז תמיד אומר, עידה, את רק נראית שאנטי. כל אחד מהם היה מתוכנן אצלך כמעט עד תאריך הלידה.
וזה לא מדויק, (מי מתכנן ללדת ב-1 באוגוסט?) אבל זה נכון שאף אחד מהם לא בא לי בהפתעה.
לאמרי חיכיתי הרבה, תמוז הגיע טיפה לפני הזמן, כי הייתי בטוחה שזה יקח זמן להיכנס להריון, ינאי הגיע מדוייק, אבל במקרה, ויסמין, טוב, נדבר על זה בפעם אחרת, על הדיוק בזמן אבל היי, היא אחרונה, והיא חברה ממש טובה של ינאי, ובת זה שינוי, אז כן, בזמן.
ובכלל לא בטוח שהיה לי אומץ לעשות את זה בדרך אחרת, וגם היום, כשהמרחק מהימים בהם הילדים רק נולדו והיו תינוקות רכים, אני חושבת אפילו יותר, שיש משהו טהור וקסום במחשבה הזאת של הבאת חיים לעולם, וגם גידול ילדים בלי התלות בבן.בת זוג.
ואז, ערב אחד, לפני כמה חודשים, עברתי אצל אחותי, אני כבר לא זוכרת מתי היה ערב כזה בלי תכניות ובלי עבודה (שאני נורא אוהבת, בחיי) והיא ישבה מול הטלויזיה, עם השמיכה הרכה מעליה, וזפזפה, ״תעצרי, תעצרי״ אמרתי לה כשראיתי את משלוש יוצא אחד על המסך.
וישבנו יחד, צופות בסרט.
מדברות על זה, מקשקשות, שותות קפה (אני מתה על האחיות שלי, באמת)
״היא עוד תהיה חברה שלי פעם״ אמרתי לה כשצפיתי בריקי עם הילדים, עם אח שלה ובן זוגו, ועם בן הזוג שלה, שלום. לפעמים אני חושבת דברים שהם לא הגיוניים, אני יודעת.
וכשהכרתי את ריקי בסוף, זה קרה כשהיא פנתה אלי וביקשה שאבוא ואעביר סדנה של סריגת גרביים בסטודיו שהיא לוקחת חלק בפעילויות המגוונות שבו, אז חשבתי, אחרי השיחה הראשונה איתה, שלפעמים חלומות קטנים מתגשמים,  ואז גם דיברנו, על סריגת גרביים מצד אחד, ועל הסרט מהצד השני, והיא שלחה לי את התמונה הזאת,  אפשר להסתכל על הגרביים שיקיר, אחיה של ריקי שיושב מימין ולהבין שזוג גרביים לא חייב בכלל להיות זהה.

בסרט הזה, שהוא על הסרט של סיון בן ארי, ״משלוש יוצא אחד״
יש קטע אחד, בסוף, כשריקי ושלום יושבים עם הקפה ומדברים, ויש בפנים את הניואנס הקטן הזה של זוגיות, ואהבה, ושיחה, דיבורים כאלה על דברים שקורים ולא קורים, ואני אהיה נחמדה אליך, ובעצם אני לא, אני עושה מה שבא לי, ואתה תכין לי קפה, ותוציא מהמגירה את הבפלה שאני אוהבת גם, וכן יהיה ככה, ולא, יהיה אחרת, אבל זה טוב, כי זאת אהבה פשוטה, כי יש (תמיד יש, תמיד תמיד יש) איזה דילוג מעל מה שהאני של כל אחד מאיתנו רוצה בחיבור שלו להתחשבות בזולת, שלא תמיד הוא נוח וזמין, ומן הפתעה קטנה כזאת, ככה אני חושבת, ריקוד קטן של מלים וכוס קפה, כפית מסתובבת, תראו בעצמכם.

חלום אחר

תגיות

ילדים, תיאטרון

בכלל על החלום ההוא שלי, שבאמת היה חי בי לפני הילדים, הרבה לפני הילדים, אני לא כל כך מדברת. אני חושבת שזה קשור לזה שבכל זאת המון של אנשים יכול מאוד להלחיץ אותי.
זה לא מפריע לי ללכת לכל מיני מקומות, אבל זה שם.
והרעיון של לעמוד על במה, לדבר ברור טקסט של איזו שחקנית שקרוב לודאי צעירה ממני, או אולי מבוגרת, והייסורים שלה שונים משלי, בער בי אז, עם פחד ממש גדול אפילו לנסות להתקבל ללימודי משחק.
אז אומרים שגנים לפעמים מדלגים דור.
וחיידק הבמה דילג מעלי, קפץ על הילדה שלי, והצליח לקנן בה ככה שאני נשארת פעורת פה כשהיא מסבירה לי שוב מה זה דאוס אקס מכינה, ומנתחת, במקביל, מחזות, סצנות במחזות קושרת אותם לסיטואציות שהיא מכירה ולהשקפות שלה, מדברת הרבה ברור ממש, רציני כזה.
וככה היא עלתה על הבמה בהפקה של בית הספר עם ״נשף הגנבים״ בתפקיד הגנבת הערמומית והמצחיקה, וככה היא גם עולה על הבמה ונכנסת כמעט ללא ידיעתה לנעליה של גילה אלמגור בהצגה ״הכלה וצייד הפרפרים״ בהפקת תיאטרון החובבים של גבעת ברנר, כשמאיר רקנטי, וחנה שטראוס משחקים לצידה, ומירה צוקרמן, שהיא אמא שלי היא הבמאית.
הזדמנות אחרונה לתקופה הקרובה, נראה לי.
בשבת הקרובה, ה-11/11 20:30
כרטיס 40 ש״ח
בבית העם בעשרת
כאן בדיוק אפשר להזמין כרטיס
ככה זה איך שהיא נראית על הבמה, במודעה שהיא נורא יפה לדעתי

וזה נורא מרגש, באמת, בלי שום קלישאות לראות את הילדה שלך ככה חשופה, אומרת מלים שלא ברור לי אם היא מבינה אותם באמת עד הסוף, זאת אומרת, בתוך תוכי אני מקווה שהיא לא.
אבל בין לבין היא צוחקת, המון, וזה הצחוק שלה המתגלגל, המתוזמן,של השחקנית וגם האמיתי, זה שכשהיא על הבמה, הוא גם של כל מי שצופה בהצגה, שגם מאיר וחנה שמשחקים בה מעולים.
ותכלס,  בא לי להגיד לכם, רק בשבילו, תעזבו הכל ובואו לראות אותה בשבת.
ואם אתם באים, תגידו לי שלום:)

הימים שעוד נכונו לנו

הנה מגיעים שוב הימים האלה שלפני העונה שמתחלפת.
זה נכון שיש עוד חודשיים, וחודשיים וחצי לפני החגים, אבל אני כבר מתחילה להרגיש את זה בהליכות, השמש שוקעת טיפ-טיפה יותר מוקדם, וזורחת טיפ-טיפה יותר מאוחר, וכל מיני זיקוקי דינור של משווקים מזכירים לי שזה הזמן לחשוב על מתנות-חג לעובדים, או, אם אני מנהלת עסק נכון, זה הזמן לשווק מתנות-חג לעובדים*
יש לי שבוע. שבוע אחרון עם הילדה הקטנה לפני שהיא יוצאת לשנת שירות.
שבוע של תכניות, שכמו מזלג עם פיתוחים מתחילות מהידית עם הקפה בבוקר בבית, ואחר כך שולחות זרועות למקומות אחרים, קפה עם חברות (שלה) קפה עם אמא (שלה ושלי, וגם אבא שלי) קניות של דברים ש״חייבת, אמא אני חייבת את זה לקומונה״.
בחלק נצליח, באחרים ניכשל.
והזמן שעול הילדים המתרוצצים בבית פינו לי במחשבות מדפדף על קטעי קטעים מהילדות שלהם שמבליחים בהירים ומטושטשים, כהים עד אין זיכרון ובהירים, כאילו זה קורה עכשיו.
לפני בדיוק עשרים ושש שנים הייתי בסוף הריון, מתוך ארבעת ההריונות שעברתי זה היה מורט עצבים במיוחד. בעיקר כי היה אז בבית עוד ילד בן שנה ותשעה חודשים, וכי הכובד בעמק הירדן על התפר שבין יולי ואוגוסט היה בלתי נסבל.
בסוף הוא הגיע. הגיח לעולם במשקל עודף (ביחס למשקלה של האם לפני ההריון) ובתביעה מופרזת לחלב אם.
לפעמים רק זה מה שבא לי לספר לכם, ילדים:
זה היה בוקר חמישי, חמש בבוקר כזה,  סבא ירח הבטיח לי (מה זה הבטיח, הבטיח בזנ״ט!) ערב קודם, היתה לנו התערבות שאם אני יולדת מחר בבוקר כמו שהוא אמר הוא יבוא בעצמו לשמור על אמרי.
אבא כבר יצא למדגה, ולא היו אז טלפונים ניידים, ואני הרגשתי כאבים בבטן, והייתי בטוחה שאכלתי משהו לא טוב, ואז הכאבים הלכו וחזרו, והבנתי שאלו צירים. אז במ-ז-ל גדול, תפסתי את אבא בטלפון של המחסן של המדגה לפני שהוא יצא לבריכות הדגים (כן, כן, טלפונים רגילים עם חוט וחוגה כבר היו) ואמרתי לו שנראה לי שזה זה.
הטראומה הקלה מרגע שהגענו לבית החולים ועד שהתינוק הענק יצא מהבטן שלי (לא, זאת לא היתה חסידה, ועכשיו אני קצת מצטערת שלא תיקנתי את האגדה הזאת קודם) נשכחה, אבל האמת היא שהכל קרה כל כך כל כך מהר, שלפני ארוחת הבוקר אבא כבר שכב מתחת לאיזו עגלה (של חקלאים, לא של תינוקות) ותיקן ציר (דו, כנראה) בשלווה גדולה וחיוך, וחברות שלי שחלפו על פניו בדרך לחדר האוכל שאלו אותו ״היי, מה עם עידית?״ והוא משך את עצמו מתחת לעגלה, מברג שוודי ביד האחת ומברגה בשניה ואמר ״ילדה, זאת אומרת. נולד״ והחליק את עצמו חזרה פנימה.
בסוף, עד שהבנתי שזאת באמת הולכת להיות היום לידה ותפסתי את אבא בטלפון, התקשרתי לסבא וסבתא והערתי אותם, נחשו מי בא לשמור על אמרי (נכון, סבתא).
ביום שישי האחרון לקחתי את הרך הנולד ואת אשתו לראות את דנה ברגר בהופעה.
הם ישבו לידי מחובקים, בצד השני ישבו הדודים שלהם, גם מחובקים.
זאת היתה הופעה קטנה ואינטימית ממש, ודנה פרפורמרית מעולה. באמת.
הסתכלתי עליו בזמן שהיא שרה, ילד שגדל נורא, ש״עד הקצה״ היה אחד האלבומים הכי מושמעים בבית כשהיה בערך בן תשע, ודמיינתי איך כשדנה תרד מהבמה אחרי ההדרן אני אקח אותה ביד ואצביע על הילד הזה שהיה מקשיב לשירים שלה בבית שלנו בטוקיו, וכמעט שלא הולך אתי להופעות, אבל הנה, הוא כאן, עם אישתו. בעוד ארבעה ימים יש לו יום הולדת ובכלל כמעט את כל השירים שלך הייתי שרה פעם לאבא שלו באוזן.
אחר כך הוא אמר לי אמא, השירים האלה מזכירים לי את התקופה שלפני שחזרנו לארץ.

בתמונות ילדים קטנים אחרי מקלחת, וקצת יותר גדולים מרוכזים בטלויזיה על הספה בבית בנישיגהרה, טוקיו

וסבא ירח במעיין שהוא מטפח כבר מ-1999, ושבימים נעימים אנחנו ועוד רבים טובלים בו כבר מ-2002, והוא דוקא כן שמר עליכם כשהייתם קטנים, והרבה, ועדיין שומר על הנכדים שלו.
בכלל, ילדים, בהתערבות בסוף הוא ניצח בענק.

 

 

 

 

מלים שאמרתי אחרי זה

בפעם האחרונה שהיתה, והאור היה בהיר עם העננים כבר קצת של סתיו ובבוקר כשלבשתי את החצאית דמיינתי איך זה קורה בדיוק בסוף כמו שבאמת היה על המיטה שכמעט השלכת אותי עליה, אבל לפני זה שתינו בנחת את הקפה ומתחת לשולחן צבטת בין הרגל שלי ומושב הכסא את היד שלך עמוק יותר ויותר וכשהושטת את הכפית עם ביס שישרת מעוגת גבינה צחורה העיניים שלי נעצרו בתוך שלך ובשפתים עשיתי לך תנועות של מילים שכאילו אמרתי  לפני שפיסקתי אותן בשביל לתת לכפית עם העוגה לחדור ביניהן. אחר כך משכנו את עצמינו לתוך החדר שהיה חשוך כי השמש נבלעה בין העננים ולא חדר אור מבחוץ והדבקת אותי לקיר, או שאני את עצמי ואותך אלי זה היה כמעט כמו בסרטים שרואים הנשיקות והגישושים של הידיים, כמעט מוגזם לנסות לנחש אילו מהידיים שלך ואלו שלי, ונדבקו שני זוגות השפתיים שלנו אחד אל השני בהטיות של הראשים שלנו לשני הצדדים עד שהראש שלי נשען על הקיר מוטה לימין והלשון שלך חישבה לבקע אותי מבפנים. ורציתי שתנעל את הדלת ותסיט את הוילונות, ושתפשיט אותי ושתיקח כבר חסרת סבלנות שכמוני מחכה למעברי האצבעות שלך בתוך הקפלים של הגוף מכורה לאנחות שאתה מפיק מתוך הנקבים שלי בלי שאני יודעת.
בסוף הפכת אותי כמו שאף פעם לא עשית לפני זה והשלכת על המיטה, ועם כל הבגדים שהיו עליי שהפשלת והזזת כדי להגיע אל גבעת השד השופע זה שהמבט שלך ננעץ עליו ועל זה שלידו לדקות ארוכות לפני שאתה מחליק ועובר אל קו המותן דרך בית השחי אל היד שאתה חייב תמיד לפקוד והתנועה של האגן אני על הבטן ויש משהו בצעקה שלי שמפלחת את הכרית שמולי בקצה העונג הלא מוכר ממקודם שהתכתב עם איך שעשית את זה לי או איך שביקשתי את הדברים ואני כותבת אותם כי לא חשבתי לפני זה שאפשר ככה לאהוב.
ולא ידעתי, גם שאחר כך אני אשכח את מה שאמרתי כשההתכווצויות קטפו אותי כמעט ממך והנחו את שנינו בדרך הזאת שקראת לה אחר כך 'שביל החלב שלי' אני דחפתי אותך וסובבתי אליך את הגב

אין סיכוי בעולם.

שתדע את זה.

התרגיל שלי בהתעוררות

תגיות

אהבה, אמא, אמנות, ילדים, מוזיקה שאני אוהבת, מילים, שלומי שבן

אני לא אוהבת ללכת להופעות.
לא ברור מתי זה קרה, כי פעם ממש אהבתי, הייתי הולכת אפילו לבד לפעמים, להופעות, ולפעמים גם לסרטים, ואיפשהו בדרך, עם עלית הגיל (הוא לא יורד, הגיל, רק עולה) זה הלך ופחת, היכולת שלי להתערבב עם המון אנשים, העובדה שמישהו אחר (להלן: האמן המופיע על הבמה) קובע את הכללים, והרבה מתוך זה כרוך אצלי במה שעובר לי בבטן.
אני מדמיינת את השעות של לפני ההופעה, ומה עובר על האמן
(לאחרונה יצא שראיתי את שלומי שבן, תיכף זה יגיע, ואת רוקפור)
אם הוא נח צהריים, ומה הוא אכל, ואיך הוא השתיק את הנייד כדי שלא יפריעו לו, אם הוא שותה בירה או ויסקי לפני, אם הוא שתה מספיק מים, ובעיקר מה עבר לו בראש ובמחשבות.
ואיך, איך זה לעשות אהבה עם הקהל, כל קהל, כי זה לא נראה לי אחרת.
ועם הגיל העולה שלי זה יותר ויותר נראה לי כמו איזו מערכת יחסים רגעית אינטימית אבל עם גלים ממש חזקים. בבטן, ובלב, וקשה לי להסביר את זה, ואולי זה רק בראש שלי, אבל כבר נטוע חזק.
ואני מצליחה לגייס לעצמי כוחות בכל פעם מחדש לפני שאני הולכת להופעה, בסוף, אני ממש נהנית גם
(מישהו עשה אתי אהבה, לא?)
אז אתמול ראיתי את שלומי שבן.
הוא בכלל לא יודע, שכשא׳ ואני נכנסים לאוטו לנסיעה ארוכה (גאש, תרגיעו, נסעתי איתו פעם אחת לאיקאה, זה לא מהמקומות האלה שאנחנו נוסעים אליהם כמעט בכלל, בטח שלא ביחד)
יש לנו איזה סדר של שירים שאנחנו שומעים, לפעמים פעם אחת ולפעמים יותר
את ״תרגיל בהתעוררות״ אנחנו  שומעים יותר מפעמיים. זה אף פעם לא יותר מדי.
ולילה אחרון בלונדון זה בכלל השיר של ינאי, כי כשהוא התחיל את השנת שירות בנצרת עילית, אז בזמן שטיפסנו עם המכונית ברחוב שהיה שקט במיוחד בשבת ההיא כשנסענו לעזור לסדר את הדירה, הוא התנגן, וחשבתי, הכל נכון, חוץ מה״משורר״, צריך פשוט להחליף ל״צייר״ והשיר על ינאי שלי, הקסם הזה, שאיזה מזל שהוא אחד מתוך ארבעה.

בקיצור, מישהו אמר לי שכששלומי מופיע, הוא מנגן את השירים ככה שאי אפשר לשיר איתו.
זין. שרתי, כמעט את הכל, בשקט, כי באמת מקהלת קהל לא ממש עובדת אצלו, אבל אפשר, בין הטיפות, יותר נכון בין הליטופים והמכות שהוא מעניק סלש מחטיף לפסנתר.
אני אוהבת אותו עוד מפעם, כשגרתי ביפן, והוא היה לי במיני דיסק עם אריק, דניאלה, עמוק ורון חוסך לנסיעה בניו יורק את זה דוקא הוא לא שר בהופעה, וזה שיר שאני מה-זה-אוהבת, הכי אהבתי אותו כשגרנו בטוקיו והייתי נוסעת ברכבות בעיר, אי אפשר לגור בטוקיו בלי לחרוש אותה ברכבות, מקשיבה לו ומחייכת.
אז היה רגע מכושף בהופעה, כששלומי שר את לילה אחרון בלונדון, וחשבתי גם מה החייל הטרי שלי, שהיום זאת השבת הראשונה שהוא נשאר בצבא אבר עושה.
(השבוע התכתבתי איתו, והוא כתב לי ״אני מנצל את שעת הת״ש כדי לצייר״ וחשבתי לי איזה מזל שבאמת הוא הילד שלי)
ועל זה שאת השיר שאני הכי אוהבת מהאלבום האחרון שלו הוא לא שר בהופעה, נינט שרה אותו, והנה הוא כאן, למטה, תיכף
וליתר בטחון, ארגנתי לכם רשימת השמעה קטנה עם השירים המדוברים פה,  אחד יותר, אחד פחות.
ובסוף בסוף, אם הייתי צריכה לחזור שוב על אתמול, כמו שהוא, הילדות בסטודיו שהכינו דברים קטנים ומתוקים, ארוחת צהריים עם אמא שלי, צהריים סרוג כזה עם שמש שנכנסה מהחלון של הסטודיו, והערב, הייתי חוזרת, והולכת להופעה בלב הולם ושמח, ואולי, אם אתם כן מאלה שאוהבים הופעות, כדאי לכם גם.
אולי.

נותר רק לחכות

לאמרי יש שיר לגמרי (או ממש) ללא עוול בכפו,  פשוט כי הוא מתאים לו כל כך, זה מצחיק כי כשאני חושבת עליו, סטודנט מתחיל למנהל עסקים ומחשבים בעברית בירושלים, גר עם חברה שלו בדירה מתוקה ומעוצבת, חי חיים רגילים של עצמו,
בכל אופן, כשאני חושבת עליו, הוא תמיד הילד הקטן, פעוט, בקיבוץ האון, שבקור של החורף (כן, גם בעמק הירדן יש ימים קרים) אומר לי ליד הדלת ״לא חס מעיל״ ואני מאמינה לו בלב שלם, הוא בן שלוש, אבל אמא מאמינה לו שהוא יכול בלי מעיל.

לתמוז יש כמה שירים (גם לאמרי, אבל זה נוח למלים להתגלגל ככה)
ואיכשהו תמיד השיר הראשון  של תמוז שעולה לי בראש הוא Aruko,  השיר הפותח של הסרט טוטורו.
והוא, בטבעי שלו, למד אותו בגן, בלי קשר בכלל לסרט, ככה, נצא לטיול (המלים של השיר), וניקח את כולם איתנו, את השועל, והסנאי,  הדרך תתפתל, ישרה, עגולה,  ואנחנו נטייל, ונשיר, כי מה, אנחנו אוהבים לטייל.

לינאי יש את שלוש בלילה, אבל לא רק.
יש לו גם את צ׳ארלי

ואת קרמה פוליס, בכל הגירסאות שיש בעולם, ובעיקר את זאת

ואת שלוש בלילה.
זה בגלל שכגרנו ביפן, ועפו מעל הראש שלו שלוש שפות, אחת שהוא דיבר בגן, (יפנית) אחת בבית, (עברית) ועוד אחת שהאחים שלו דיברו בינם לבין עצמם (אנגלית), מה שהיה הכי יציב בעולם המלים שלו, היתה המוזיקה שהוא שמע בבית,והלגו

ליסמין יש את פרהפס, שהיא לא זוכרת, אבל הוא שלה,

והיא היתה כל כך קטנה כשהיא למדה אותו בעל פה, והתעקשה שנסביר לה את המלים, ונשיר לה כדי שתוכל לשיר בעצמה.
לאמא שלהם יש מליון, בחלק היא קשורה אל הילדים בשרשראות עבות, שקופות שאי אפשר לראות, לרוב הם בכלל אפילו יודעים את זה,
ויש כמה שמפה ומשם, שמתחברים לנקודה הזאת שאי אפשר לראות, אבל אפשר להרגיש.
וזה אחד מהם, לא התעוררנו בזמן

ועוד אחד, שהוא כמו שיר שיא של הבית, כי פעם בכמה זמן מישהו שואל אותי
מה עם השיר הזה עם ״i find my way" שפעם כל הזמן היית שומעת

^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^
ביום ראשון נסענו עם ינאי לתל השומר, עם תיק טפוח ומטופח הורדנו אותו (לבקשתו, לא היתה חניה, המון האנשים הלחיץ אותו, ואם תשאלו אותי הוא חשש מהפדיחה שאמא תעשה לו עם דמעות בזוויות העין והפנים) בכניסה.
חיבוק, החלפת כספים (״אני לא צריך כל כך הרבה, אמא, קחי את זה״)
והוא לא שלי.
״לא בגלל עיני התכלת התאהבתי דוקא בו
הוא פשוט שריונר לא פחות ולא יותר״
וזה, וזה
ולא שלי.
ארבעה ימים.
ככה אני אומרת לא׳, אבא שלו, חיים רק פעם אחת, אז תחיה אותם, והוא מסתכל עלי, מחייך ולוקח את הכוס שעוד נשארו בה כתמי קפה, אבל מי שחי לצדי כמעט שלושים שנה כבר יודע שלא אשתה ממנה יותר מהשולחן אל הכיור, את יודעת, עידה, הוא אומר לי, רק פעם אחת, אבל אם נחיה אותם בבלגן מוגזם, הם יהיו מטרד. אני עוקבת אחריו במבט, המסרגות שומרות על החוטים והעיניים, וכל הזמן יש קשר בין העיניים שלי לסדר.
וזה השיר שלו, אני אפילו לא זוכרת מתי גיליתי את זה, אבל זה השיר שלו

^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^
הערב הייתי בהופעה, אני ממעטת ללכת להופעות, אבל הלכתי. להופעה של רוקפור
והיה מעולה. ממש.
והייתי על הטלפון, כי מיום ראשון לא הצלחתי לדבר עם הילד, פעם אחת תשישות היום חיסלה אותי ונרדמתי, בפעם השניה הוא לא התקשר, והיום שלחתי לו הודעה לפני ההופעה וקיוותי שיתנו להם את הטלפונים והוא יוכל לחזור אלי, והוא חזר, עם ה״אוהב״ שלו בקצה ההודעה
(בגלל זה עכשיו אני לא מצליחה להרדם)
מחר בבוקר אני אראה לא׳ שהורדתי את כל הכלים מהשולחן אל הכיור, וגם את התמונה הזאת של הילדים, ואולי אני אספיק להשמיע לו לפני שנצא מהבית את השיר שלי
בתמונה, לפי הסדר מימין לשמאל
אמרי, ענבר, תמוז, אלה, ינאי, יסמין

*יום אחרי החתונה, שהיתה כבר לפני חודשיים האחיות שלי אמרו לי ״בטח תכתבי על זה, לא?״ כתבת כבר? כתבת?
נו, כתבת כבר על החתונה?
(מה כבר יש לכתוב על חתונה, אני מנסה להגיד, זה יום אחד בחיים וזהו, לפני ואחר כך יש את כל החיים,  הרבה יותר מעניין לכתוב על החיים)
זה השיר של אמא של הילדים (יש לה שבע מאות שירים, זה השיר של היום בבוקר)
תנו לי חייל שיוצא הביתה לסופ״ש ואני כותבת לכם גם על אלף חתונות

קורס הכנה ללידה

תגיות

אהבה, אמהות, ילדים, מוזיקה שאני אוהבת

הסיבות שבגללן אני לא כותבת רבות ומסועפות. גם אני עובדת, מלא מלא מלא, מלמדת סריגה. כן, זאת לא טעות, וזה מה שאני עושה ברוב השעות שבהן אני עובדת. עד סוף השעות והיום, מלמדת ואוהבת את זה כל כך. יש בזה חוטים ומסרגות, שהם כמו הילדים שלי, אבל מחוברים לי לגוף (הילדים ממש לא, תשאלו את הצעירה בילדיי, לטענתה היא אפילו לא דומה לי)
אז אני רוצה להגיד לכם משהו על תכנון המשפחה וגידול ילדים.
לפני שאמרי נולד, בדיוק התחיל הענין הזה של קורסים של הכנה ללידה.
אני עבדתי בבית ילדים בקיבוץ האון, וממש לא היה זמן לזה. וא׳ עבד במדגה (אז עוד היה מדגה בקיבוץ האון) ועוד יותר לא היה לו זמן, וככה הבטן גדלה וגדלה, ורק כשהיתה ירידת מים שבוע לפני הזמן, והבנו שאין ברירה, צריך לקחת את התיק שהכנו ללידה ולנסוע לפוריה כדי ללדת, רק אז הבנו, שקורס הכנה ללידה זה בעצם אישיו רציני שיש לתת עליו את הדעת.
אז בלהה, המיילדת מתל קציר, שקיבלה את פנינו בפתח מחלקת היולדות עשתה לנו קורס מזורז, ככה היא קראה לזה, עם הדרכה של שאיפות ונשיפות ובסוף, אחרי כמה שעות של צירים כאלה וכאלה, ושאיפות ונשיפות שעוד הספקתי לתרגל, יצא התינוק שאיזה שנתיים לפני זה, ידעתי שאקרא לו אמרי, ועוד מעט הוא יהיה בן 27, בעוד כמה חודשים, ואני, אמא שלו, עוד עושה ענין מזה שלפעמים לא מצליח לי לכתוב….
אחר כך העירו לנו על קורס הכנה ללידה ביפן, גילינו, זה היה דיי קרוב ללידה של ינאי (השלישי)
וגם תדעו לכם אתם, אם במקרה אתם מגיעים ליפן ומתכוונים ללדת שם, אז גילינו (אני גיליתי, ואז סיפרתי את זה לא׳ כי הוא בכלל לא היה הולך אתי לבדיקות-מעקב של ההריון כשגרנו שם)
שאם רוצים ללדת ביפן, צריך לעבור קורס הכנה ללידה.
רק המחשבה על מי יעשה בייביסיטר לגדולים בטוקיו, בזמן שא׳ ואני בקורס הכנה ללידה עם כל מיני אנשים שזה ההריון הראשון שלהם, ומלמדים אותם איך לנשום, ואיזו דרך התינוק עושה עד שהוא יוצא החוצה, כולל להוציא לאמא את הנשמה, עשתה לי כאב ראש, אז מראש אמרתי לרופא, וגם למזכירה הרפואית, והכי ניסיתי לא להישמע סנובית, או שקרנית, שבעצם, בגלל שילדתי כבר פעמים  (בבית החולים פוריה בישראל!) אז בעצם אפשר גם בלי קורס.
מי שהציל אותי סופית, היתה חברה שלי, שבמקרה היתה גם בהריון ומטופלת באותו בית החולים, והיא היתה טורחת לספר לרופא ולאחות בכל פעם שהגיעה לבדיקה שעידית מישראל אלופה בללדת, ושזה ממש מיותר בשבילה להירשם לקורס.
ובסוף באמת ילדתי, גם את ינאי וגם את יסמין בלי קורס.
אבל כל הסיפורים האלה לא חסכו לי את ענין החינוך והגידול, וההתייחסות, ובאיזו שעה אני צריכה להתעקש שהם יאכלו, יצחצחו שיניים וילכו למיטה.
ויש עוד כל מיני דברים בדרך, שיעורים (מכה), וטלויזיה, ושבשום פנים ואופן אסור לאכול בסלון. ותדברו יפה לאמא, ותתיחסו יפה לאחים שלכם, והלכתם לסבא וסבתא? לשם שינוי הם לא עסוקים היום וזה ממש חשוב שתעברו שם.
אבל הזמן לא לטובתי, ועם ענין קשב וריכוז כמו שיש לי, לגדל במקביל ארבעה ילדים,  שניים מתוכם כבר חולקים כלים נאספים בכיור, ומכונת כביסה בדירה אחרת עם בת זוג, אחת פה, אחד עדיין שם, קוראים לי לבית הספר, ואני כבר שוכחת שבעצם זה יכול להיות רק בענין הילדה, וגם היא בעוד עשרה ימים תתחיל לספור לאחור, שמונה חודשים ופוף, אין לי יותר ילדים בבית הספר.
בקיצור, זה היה חסר אחריות, אבל מאחורי, וארבעתם כבר עם רשיון נהיגה, ורשות להתבטא, כן, גם בכתב.
אחר כך דברים יוצאים מהשליטה שלי, קראתי לפני כמה זמן איפהשהו, אני לא בדיוק זוכרת איפה, שהורים מאושרים כשהם רואים שהילדים שלהם הם גם של העולם, ואני רואה אותם עושים צעדים, שבעיני הם ענקיים בעולם, וכובשת חיוך, ואפילו סומק. בתוך תוכי, אני עוד החברה של אבא שלהם, זאת שכששואלים אותה משהו במקרה, היא מסובבת את הראש לאחור, כדי לראות אל מי מדברים, ואז מכחכחת בגרון כדי שיהיה לה קול כדי להשיב.
ואת הכתיבה הזורמת, זאת שנשלפת מהשרוול אני משאירה לילדים. ממילא זה בא להם בקלות, וככה, כמו בדילוגים של ריקוד, אני מוצאת את עצמי בין המלים שלהם, כמו גשם, כמו הצויו של העונה הזאת ביפן.

אמרי, שהוא הבן שלי, וענבר, החברה שלו מטיילים ביפן עכשיו קצר, פחות מחודש, עד תחילת שנת הלימודים של האוניברסיטה. מצלמים, מתעדים, כותבים, ולוקחים את הלב של אמא איתם לטיול.
היי, בא לי לצעוק להם, תביאו לי משם חוטים.
אבל זה שלהם, ואני קוראת שוב ושוב, מסמיקה לעצמי.
ומחייכת.

מוריטקה צ׳יסטו היא זמרת יפנית ובקיץ שהגענו בו לטוקיו נשמעה בכל מקום שהגענו אליו.
בערב שנחתנו שם לראשונה, 15 ביוני 93 אמרי בן 3 וחצי ותמוז עוד לא בן שנתיים, ארז שלח אותי לחנות שנמצאת מתחת לבית להביא טיטולים וחלב, שיהיו ללילה, ולבוקר. הכל נקי ומצוחצח, יפן, וזה השיר שקיבל את פני.

זכרון סריגה

תגיות

אהבה, מוזיקה שאני אוהבת, סטודיו, סריגה

יעל, שהיא חברה שלי, מחפשת אותי בוקר אחד בטלפון, בשיחה מפוספסת.
אני חוזרת אליה בערב, כשהשמש משחקת עם הסורגים של החלונות בסטודיו, ונדמית קופצת מעל העצים שבמטע שמאחורה, שם, במה שתמיד אני קוראת לו דרום הסטודיו.
״יש לי מפה, סרוגה מקרושה, מספר אמיתי, כמו של פעם שאישה שקוראים לה סמדר התחילה לסרוג ולא סיימה, חברה שלה הביאה אותה אלי״
שתיקה. כל היום דיברתי הרבה ממילא.
״היא לא הספיקה, ״
שתיקה, אני חושבת…
״והחלום של ההורים שלה, הוא שמישהי תסיים את המפה הזאת, נשארו כמה שורות עד הסוף״
אני מלאה בעבודה, והתחלות סריגה שמחכות להסתיים מחזיקות מספרי תור אינסופיים, אבל אי אפשר לשתוק לנצח, בטח לא אני
״תביאי את זה, תביאי״
יומיים אחר כך, המפה ויעל מגיעות אלי לסטודיו, עם הסבר ומיקום מדוייק של השורה שבה נפסקה הסריגה.  אני מגייסת אישה אחת מקסימה, שגם לה קוראים עידית, והיא למדה פעם בסטודיו, ואנחנו חושבות  יחד מה עושים, והיא מגיעה לתת יד, ואצבעות מיומנות, ואנחנו מתחילות לסרוג.
לסרוג זה לא מה שאתם חושבים, כשאתם חושבים על זה,
יש חוט, ומסרגה, אחת או שתיים, תלוי מה רוצים להכין, ועם איזו טכניקה מרגישים יותר בנוח, יש חוברת עם דוגמאות, וסדר של תכים, ושורות.
לפעמים יש סדרת טלויזיה שמתלווה לזה, ותמיד תמיד
יש שיחות פנימיות בראש שמנהלים עם החוט והמסרגה, והדוגמה,
וככה אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחות שלמות עם סמדר, האישה שלא הכרתי, ובכל מקרה, אם אכיר אותה, זה יהיה מסיפורים של אחרים על איך היא היתה.

בינתיים אני מסתובבת עם המפה ההולכת וגדלה בתוך שקית אורגנזה שקופה ומגיעה איתה כמעט לכל מקום.
ומדברת עם סמדר בלב.
לפעמים אני שואלת אותה איך זה שהיא סרגה כל כך מדויק, ועל מה היא היתה חושבת בשעה שהיתה סורגת.
לפעמים אני צופה איתה באיזושהי סידרה בטלויזיה,
לפעמים שתינו מתאפקות ביחד כשאנחנו מסתכלות על שוקולד, או איזו עוגת גבינה שמזדמנת לנו, כי זה משמין, ואנחנו רוצות להישאר רזות.
אני רוצה לדעת באיזה גיל היא התאהבה בפעם הראשונה,
ובאילו צבעים ובגדים היא אהבה להתלבש,
ואם היינו הולכות יחד, אני והיא לקנות נעליים, אם היינו מתפקעות מצחוק כשהיא היתה מנסה את אחד הזוגות האלה עם העקב הממש גבוה, או שהיא היתה לוקחת דברים כאלה ברצינות, ונכנסת לחנויות שבהן בטוח היא תצא עם זוג נעליים הולם.
איזה קפה היא אהבה לשתות
איזה טעם של גלידה
האם גם היא היתה מחליטה ש״הערב היא נכנסת מוקדם למיטה, לא משנה מה, כי מחר היא מתעוררת לפני הציפורים״
ונגררת לאחרי-חצות-הזה כשהבית שקט שקט
סורגת עוד עין, עוד עמוד, מסמנת עוד שורה בדוגמה הלא נגמרת הזאת,
וחושבת לעצמה על איזה צד נרדמו הילדים.

הערב הקשבתי עם סמדר לרקוויאם הזה של גבריאל פורה
ובסוף, הלכנו שתינו  לישון.
יש עוד הרבה עבודה על המפה המשגעת הזאת, אני הולכת ומתאהבת בה.
ובסמדר. ובניצה, שהביאה אותה ליעל, שהביאה אותה אלי.
וזה נורא יפה, הרקוויאם הזה