• מעומק הלב
  • זה רק סיפור
  • רשימות מהסטודיו
  • בלוג שאני אוהבת
  • ספר שאני קוראת
  • ממעוף הציפור
  • כתבו אלי
  • חלק מסיפור

כתיבת רשות – עידית פארן

כתיבת רשות – עידית פארן

ארכיוני תגים: אהבה

אצלי הכל בסדר

24 יום ראשון פבר 2019

Posted by עידית פארן in מעומק הלב, רשומות יומן

≈ השארת תגובה

תגיות

אהבה, דברים מהלב, מוזיקה שאני אוהבת, שיחות

פעם בכמה זמן אני אוספת את כל הדברים שצריך, שיש לי בראש שאני יודעת שאני חייבת לטפל בהם, ועושה בהם סדר.
כמעט תמיד זה מלווה בשיחות שאני צריכה לקחת אויר לפני שאני עושה אותן.
כאלה שמסדרות את הדברים, בשבילי, ובטח לפעמים גם לצד השני.
אני קוראת לזה שיחות של הלב,
ולפעמים אני מתכננת אותן המון זמן לפני שאני מתקשרת.
לא באמת מתכננת, רק חושבת איך זה יהיה, מה יגידו לי בתשובה בצד השני.
זאת לא מלחמה, אלו המלים בדרך למשהו אחר, שבכל מקרה אמורות להביא את הדברים למקום טוב יותר.
אחרי הכל, מי רוצה להכאיב סתם למישהו שהוא מחבב, או אוהב, או שיש לשניהם איזשהו מכנה משותף?
אנשים משאירים סימנים על המחשבה של האנשים שהם פוגשים, לפעמם אלו חריצים של אהבה, לפעמים סיפורים שקשה לשכוח.
לפעמים זה מכנה משותף מאוד גדול, ולפעמים, (את אלה אני הכי אוהבת, שתדעו)
זאת אהבה שאין לה הסבר, יש אותה בעיניים, במחוות הגוף, לא תמיד אפשר להגיד אותה במלים, אבל כן, לפעמים מתאהבים באנשים אחרים ואין לזה גבול.
אני זוכרת את זה מיפן, היו לי חברות טובות ממש שלמדו אתי, הן היו מדברות אתי יפנית, ולפעמים היה לי נורא קשה לספר ולהסביר להן דברים
(היי, זאת השפה השלישית שלי, והיא ממש לא פשוטה ללימוד והבנה, על כל המחוות וההטיות שלה) אבל עד היום אני אוהבת אותן מאוד.

בזמן האחרון אני מתאמת שיחות כאלה של הלב, להגיד שאני מצטערת, או שאני אוהבת, וגם לשאול מה נשמע ומה יש לך לספר לי.
עוברת במחשבות על כל הסימנים שיש לי בלב, נוגעת בהם, ממששת, ובודקת אם יש משהו שאני יכולה לעשות בקשר אליהם, טוב.

משהו טוב, שאני יכולה לעשות.

ב-15/6/93 נחתנו ביפן. בטוקיו.
האויר היה חם ומהביל, השמים אפורים, לא ידעתי שככה זה הולך להיות עכשיו עד סוף הקיץ.
המונית לקחה אותנו מהשדה עמוסים במזוודות לבית בנישיגהרה, ועלינו למעלה, לקומה החמישית שהנוף שנשקף ממנה היה אורבני באופן קיצוני.
ואז, נכנסנו פנימה, וגילינו שאין טיטולים לתמוז, שהיה אז בן שנה ועשרה חודשים.
ארז הסביר לי איך לרדת במעלית, לפנות ימינה, ללכת עד לכניסה של הבנין, לצאת ממנה, לפנות ימינה, החנות הראשונה זאת Lawson, והטיטולים אמורים להיות בצד שמאל בסוף,
וכדי לחזור אל הבנין, תקישי על המספרים של הדירה, אני אפתח לך את הדלת.
זאת היתה דלת כמו בשיר של מאיר אריאל, נפתחת מעצמה מתוך הבנין כזאת.

ציורים של אמא שלי תלויים בסלון שלנו. ואני כל כך אוהבת אותם

אני כבר לא זוכרת הרבה מההתחלה הזאת, הייתי ילדה במושגים שלי של היום, עוד לא בת 28, אמא לשני ילדים קטנים בתחילתה של הרפתקה.
ו Memories שלה התנגן ב Lawson בדיוק כשנכנסתי לחפש את הטיטולים לילד.
מוריטקה צ׳יסאטו קוראים לה.
נתקלתי בה עוד הרבה פעמים אחר כך, ואני לא יודעת מה הייתי אומרת לה אם הייתי פוגשת בה באמת והיה אפשר,
אבל היא השאירה סימנים כאלה יפים על הלב שלי, וכל כך הרבה קיבלתי ממנה בתוך הדיסקים שלה שקניתי לי, ובאיך שהם ליוו אותי בכל השנים האלה ביפן.
גם כשלא הבנתי מילה.

בזמן האחרון אני עורכת שיחות של הלב, חלק מהם עם הלב שלי.
עוברת סימן סימן, ממששת, עושה וויאים כאלה קטנים ומוודאת שאני לא שוכחת אף אחד, אף אחת,

לא שוכחת כלום.

התרגיל שלי בהתעוררות

30 יום שישי דצמ 2016

Posted by עידית פארן in הופעה, מעומק הלב

≈ 3 תגובות

תגיות

אהבה, אמא, אמנות, ילדים, מוזיקה שאני אוהבת, מילים, שלומי שבן

אני לא אוהבת ללכת להופעות.
לא ברור מתי זה קרה, כי פעם ממש אהבתי, הייתי הולכת אפילו לבד לפעמים, להופעות, ולפעמים גם לסרטים, ואיפשהו בדרך, עם עלית הגיל (הוא לא יורד, הגיל, רק עולה) זה הלך ופחת, היכולת שלי להתערבב עם המון אנשים, העובדה שמישהו אחר (להלן: האמן המופיע על הבמה) קובע את הכללים, והרבה מתוך זה כרוך אצלי במה שעובר לי בבטן.
אני מדמיינת את השעות של לפני ההופעה, ומה עובר על האמן
(לאחרונה יצא שראיתי את שלומי שבן, תיכף זה יגיע, ואת רוקפור)
אם הוא נח צהריים, ומה הוא אכל, ואיך הוא השתיק את הנייד כדי שלא יפריעו לו, אם הוא שותה בירה או ויסקי לפני, אם הוא שתה מספיק מים, ובעיקר מה עבר לו בראש ובמחשבות.
ואיך, איך זה לעשות אהבה עם הקהל, כל קהל, כי זה לא נראה לי אחרת.
ועם הגיל העולה שלי זה יותר ויותר נראה לי כמו איזו מערכת יחסים רגעית אינטימית אבל עם גלים ממש חזקים. בבטן, ובלב, וקשה לי להסביר את זה, ואולי זה רק בראש שלי, אבל כבר נטוע חזק.
ואני מצליחה לגייס לעצמי כוחות בכל פעם מחדש לפני שאני הולכת להופעה, בסוף, אני ממש נהנית גם
(מישהו עשה אתי אהבה, לא?)
אז אתמול ראיתי את שלומי שבן.
הוא בכלל לא יודע, שכשא׳ ואני נכנסים לאוטו לנסיעה ארוכה (גאש, תרגיעו, נסעתי איתו פעם אחת לאיקאה, זה לא מהמקומות האלה שאנחנו נוסעים אליהם כמעט בכלל, בטח שלא ביחד)
יש לנו איזה סדר של שירים שאנחנו שומעים, לפעמים פעם אחת ולפעמים יותר
את ״תרגיל בהתעוררות״ אנחנו  שומעים יותר מפעמיים. זה אף פעם לא יותר מדי.
ולילה אחרון בלונדון זה בכלל השיר של ינאי, כי כשהוא התחיל את השנת שירות בנצרת עילית, אז בזמן שטיפסנו עם המכונית ברחוב שהיה שקט במיוחד בשבת ההיא כשנסענו לעזור לסדר את הדירה, הוא התנגן, וחשבתי, הכל נכון, חוץ מה״משורר״, צריך פשוט להחליף ל״צייר״ והשיר על ינאי שלי, הקסם הזה, שאיזה מזל שהוא אחד מתוך ארבעה.

%d7%94%d7%90%d7%a0%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%a1%d7%98

בקיצור, מישהו אמר לי שכששלומי מופיע, הוא מנגן את השירים ככה שאי אפשר לשיר איתו.
זין. שרתי, כמעט את הכל, בשקט, כי באמת מקהלת קהל לא ממש עובדת אצלו, אבל אפשר, בין הטיפות, יותר נכון בין הליטופים והמכות שהוא מעניק סלש מחטיף לפסנתר.
אני אוהבת אותו עוד מפעם, כשגרתי ביפן, והוא היה לי במיני דיסק עם אריק, דניאלה, עמוק ורון חוסך לנסיעה בניו יורק את זה דוקא הוא לא שר בהופעה, וזה שיר שאני מה-זה-אוהבת, הכי אהבתי אותו כשגרנו בטוקיו והייתי נוסעת ברכבות בעיר, אי אפשר לגור בטוקיו בלי לחרוש אותה ברכבות, מקשיבה לו ומחייכת.
אז היה רגע מכושף בהופעה, כששלומי שר את לילה אחרון בלונדון, וחשבתי גם מה החייל הטרי שלי, שהיום זאת השבת הראשונה שהוא נשאר בצבא אבר עושה.
(השבוע התכתבתי איתו, והוא כתב לי ״אני מנצל את שעת הת״ש כדי לצייר״ וחשבתי לי איזה מזל שבאמת הוא הילד שלי)
ועל זה שאת השיר שאני הכי אוהבת מהאלבום האחרון שלו הוא לא שר בהופעה, נינט שרה אותו, והנה הוא כאן, למטה, תיכף
וליתר בטחון, ארגנתי לכם רשימת השמעה קטנה עם השירים המדוברים פה,  אחד יותר, אחד פחות.
ובסוף בסוף, אם הייתי צריכה לחזור שוב על אתמול, כמו שהוא, הילדות בסטודיו שהכינו דברים קטנים ומתוקים, ארוחת צהריים עם אמא שלי, צהריים סרוג כזה עם שמש שנכנסה מהחלון של הסטודיו, והערב, הייתי חוזרת, והולכת להופעה בלב הולם ושמח, ואולי, אם אתם כן מאלה שאוהבים הופעות, כדאי לכם גם.
אולי.

קורס הכנה ללידה

21 יום ראשון אוג 2016

Posted by עידית פארן in בלוג שאני אוהבת, מעומק הלב

≈ השארת תגובה

תגיות

אהבה, אמהות, ילדים, מוזיקה שאני אוהבת

הסיבות שבגללן אני לא כותבת רבות ומסועפות. גם אני עובדת, מלא מלא מלא, מלמדת סריגה. כן, זאת לא טעות, וזה מה שאני עושה ברוב השעות שבהן אני עובדת. עד סוף השעות והיום, מלמדת ואוהבת את זה כל כך. יש בזה חוטים ומסרגות, שהם כמו הילדים שלי, אבל מחוברים לי לגוף (הילדים ממש לא, תשאלו את הצעירה בילדיי, לטענתה היא אפילו לא דומה לי)
אז אני רוצה להגיד לכם משהו על תכנון המשפחה וגידול ילדים.
לפני שאמרי נולד, בדיוק התחיל הענין הזה של קורסים של הכנה ללידה.
אני עבדתי בבית ילדים בקיבוץ האון, וממש לא היה זמן לזה. וא׳ עבד במדגה (אז עוד היה מדגה בקיבוץ האון) ועוד יותר לא היה לו זמן, וככה הבטן גדלה וגדלה, ורק כשהיתה ירידת מים שבוע לפני הזמן, והבנו שאין ברירה, צריך לקחת את התיק שהכנו ללידה ולנסוע לפוריה כדי ללדת, רק אז הבנו, שקורס הכנה ללידה זה בעצם אישיו רציני שיש לתת עליו את הדעת.
אז בלהה, המיילדת מתל קציר, שקיבלה את פנינו בפתח מחלקת היולדות עשתה לנו קורס מזורז, ככה היא קראה לזה, עם הדרכה של שאיפות ונשיפות ובסוף, אחרי כמה שעות של צירים כאלה וכאלה, ושאיפות ונשיפות שעוד הספקתי לתרגל, יצא התינוק שאיזה שנתיים לפני זה, ידעתי שאקרא לו אמרי, ועוד מעט הוא יהיה בן 27, בעוד כמה חודשים, ואני, אמא שלו, עוד עושה ענין מזה שלפעמים לא מצליח לי לכתוב….
אחר כך העירו לנו על קורס הכנה ללידה ביפן, גילינו, זה היה דיי קרוב ללידה של ינאי (השלישי)
וגם תדעו לכם אתם, אם במקרה אתם מגיעים ליפן ומתכוונים ללדת שם, אז גילינו (אני גיליתי, ואז סיפרתי את זה לא׳ כי הוא בכלל לא היה הולך אתי לבדיקות-מעקב של ההריון כשגרנו שם)
שאם רוצים ללדת ביפן, צריך לעבור קורס הכנה ללידה.
רק המחשבה על מי יעשה בייביסיטר לגדולים בטוקיו, בזמן שא׳ ואני בקורס הכנה ללידה עם כל מיני אנשים שזה ההריון הראשון שלהם, ומלמדים אותם איך לנשום, ואיזו דרך התינוק עושה עד שהוא יוצא החוצה, כולל להוציא לאמא את הנשמה, עשתה לי כאב ראש, אז מראש אמרתי לרופא, וגם למזכירה הרפואית, והכי ניסיתי לא להישמע סנובית, או שקרנית, שבעצם, בגלל שילדתי כבר פעמים  (בבית החולים פוריה בישראל!) אז בעצם אפשר גם בלי קורס.
מי שהציל אותי סופית, היתה חברה שלי, שבמקרה היתה גם בהריון ומטופלת באותו בית החולים, והיא היתה טורחת לספר לרופא ולאחות בכל פעם שהגיעה לבדיקה שעידית מישראל אלופה בללדת, ושזה ממש מיותר בשבילה להירשם לקורס.
ובסוף באמת ילדתי, גם את ינאי וגם את יסמין בלי קורס.
אבל כל הסיפורים האלה לא חסכו לי את ענין החינוך והגידול, וההתייחסות, ובאיזו שעה אני צריכה להתעקש שהם יאכלו, יצחצחו שיניים וילכו למיטה.
ויש עוד כל מיני דברים בדרך, שיעורים (מכה), וטלויזיה, ושבשום פנים ואופן אסור לאכול בסלון. ותדברו יפה לאמא, ותתיחסו יפה לאחים שלכם, והלכתם לסבא וסבתא? לשם שינוי הם לא עסוקים היום וזה ממש חשוב שתעברו שם.
אבל הזמן לא לטובתי, ועם ענין קשב וריכוז כמו שיש לי, לגדל במקביל ארבעה ילדים,  שניים מתוכם כבר חולקים כלים נאספים בכיור, ומכונת כביסה בדירה אחרת עם בת זוג, אחת פה, אחד עדיין שם, קוראים לי לבית הספר, ואני כבר שוכחת שבעצם זה יכול להיות רק בענין הילדה, וגם היא בעוד עשרה ימים תתחיל לספור לאחור, שמונה חודשים ופוף, אין לי יותר ילדים בבית הספר.
בקיצור, זה היה חסר אחריות, אבל מאחורי, וארבעתם כבר עם רשיון נהיגה, ורשות להתבטא, כן, גם בכתב.
אחר כך דברים יוצאים מהשליטה שלי, קראתי לפני כמה זמן איפהשהו, אני לא בדיוק זוכרת איפה, שהורים מאושרים כשהם רואים שהילדים שלהם הם גם של העולם, ואני רואה אותם עושים צעדים, שבעיני הם ענקיים בעולם, וכובשת חיוך, ואפילו סומק. בתוך תוכי, אני עוד החברה של אבא שלהם, זאת שכששואלים אותה משהו במקרה, היא מסובבת את הראש לאחור, כדי לראות אל מי מדברים, ואז מכחכחת בגרון כדי שיהיה לה קול כדי להשיב.
ואת הכתיבה הזורמת, זאת שנשלפת מהשרוול אני משאירה לילדים. ממילא זה בא להם בקלות, וככה, כמו בדילוגים של ריקוד, אני מוצאת את עצמי בין המלים שלהם, כמו גשם, כמו הצויו של העונה הזאת ביפן.

אמרי, שהוא הבן שלי, וענבר, החברה שלו מטיילים ביפן עכשיו קצר, פחות מחודש, עד תחילת שנת הלימודים של האוניברסיטה. מצלמים, מתעדים, כותבים, ולוקחים את הלב של אמא איתם לטיול.
היי, בא לי לצעוק להם, תביאו לי משם חוטים.
אבל זה שלהם, ואני קוראת שוב ושוב, מסמיקה לעצמי.
ומחייכת.

מוריטקה צ׳יסטו היא זמרת יפנית ובקיץ שהגענו בו לטוקיו נשמעה בכל מקום שהגענו אליו.
בערב שנחתנו שם לראשונה, 15 ביוני 93 אמרי בן 3 וחצי ותמוז עוד לא בן שנתיים, ארז שלח אותי לחנות שנמצאת מתחת לבית להביא טיטולים וחלב, שיהיו ללילה, ולבוקר. הכל נקי ומצוחצח, יפן, וזה השיר שקיבל את פני.

זכרון סריגה

06 יום ראשון מרץ 2016

Posted by עידית פארן in ממעוף הציפור

≈ 4 תגובות

תגיות

אהבה, מוזיקה שאני אוהבת, סטודיו, סריגה

יעל, שהיא חברה שלי, מחפשת אותי בוקר אחד בטלפון, בשיחה מפוספסת.
אני חוזרת אליה בערב, כשהשמש משחקת עם הסורגים של החלונות בסטודיו, ונדמית קופצת מעל העצים שבמטע שמאחורה, שם, במה שתמיד אני קוראת לו דרום הסטודיו.
״יש לי מפה, סרוגה מקרושה, מספר אמיתי, כמו של פעם שאישה שקוראים לה סמדר התחילה לסרוג ולא סיימה, חברה שלה הביאה אותה אלי״
שתיקה. כל היום דיברתי הרבה ממילא.
״היא לא הספיקה, ״
שתיקה, אני חושבת…
״והחלום של ההורים שלה, הוא שמישהי תסיים את המפה הזאת, נשארו כמה שורות עד הסוף״
אני מלאה בעבודה, והתחלות סריגה שמחכות להסתיים מחזיקות מספרי תור אינסופיים, אבל אי אפשר לשתוק לנצח, בטח לא אני
״תביאי את זה, תביאי״
יומיים אחר כך, המפה ויעל מגיעות אלי לסטודיו, עם הסבר ומיקום מדוייק של השורה שבה נפסקה הסריגה.  אני מגייסת אישה אחת מקסימה, שגם לה קוראים עידית, והיא למדה פעם בסטודיו, ואנחנו חושבות  יחד מה עושים, והיא מגיעה לתת יד, ואצבעות מיומנות, ואנחנו מתחילות לסרוג.
לסרוג זה לא מה שאתם חושבים, כשאתם חושבים על זה,
יש חוט, ומסרגה, אחת או שתיים, תלוי מה רוצים להכין, ועם איזו טכניקה מרגישים יותר בנוח, יש חוברת עם דוגמאות, וסדר של תכים, ושורות.
לפעמים יש סדרת טלויזיה שמתלווה לזה, ותמיד תמיד
יש שיחות פנימיות בראש שמנהלים עם החוט והמסרגה, והדוגמה,
וככה אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחות שלמות עם סמדר, האישה שלא הכרתי, ובכל מקרה, אם אכיר אותה, זה יהיה מסיפורים של אחרים על איך היא היתה.

Slide1

בינתיים אני מסתובבת עם המפה ההולכת וגדלה בתוך שקית אורגנזה שקופה ומגיעה איתה כמעט לכל מקום.
ומדברת עם סמדר בלב.
לפעמים אני שואלת אותה איך זה שהיא סרגה כל כך מדויק, ועל מה היא היתה חושבת בשעה שהיתה סורגת.
לפעמים אני צופה איתה באיזושהי סידרה בטלויזיה,
לפעמים שתינו מתאפקות ביחד כשאנחנו מסתכלות על שוקולד, או איזו עוגת גבינה שמזדמנת לנו, כי זה משמין, ואנחנו רוצות להישאר רזות.
אני רוצה לדעת באיזה גיל היא התאהבה בפעם הראשונה,
ובאילו צבעים ובגדים היא אהבה להתלבש,
ואם היינו הולכות יחד, אני והיא לקנות נעליים, אם היינו מתפקעות מצחוק כשהיא היתה מנסה את אחד הזוגות האלה עם העקב הממש גבוה, או שהיא היתה לוקחת דברים כאלה ברצינות, ונכנסת לחנויות שבהן בטוח היא תצא עם זוג נעליים הולם.
איזה קפה היא אהבה לשתות
איזה טעם של גלידה
האם גם היא היתה מחליטה ש״הערב היא נכנסת מוקדם למיטה, לא משנה מה, כי מחר היא מתעוררת לפני הציפורים״
ונגררת לאחרי-חצות-הזה כשהבית שקט שקט
סורגת עוד עין, עוד עמוד, מסמנת עוד שורה בדוגמה הלא נגמרת הזאת,
וחושבת לעצמה על איזה צד נרדמו הילדים.

Slide2

הערב הקשבתי עם סמדר לרקוויאם הזה של גבריאל פורה
ובסוף, הלכנו שתינו  לישון.
יש עוד הרבה עבודה על המפה המשגעת הזאת, אני הולכת ומתאהבת בה.
ובסמדר. ובניצה, שהביאה אותה ליעל, שהביאה אותה אלי.
וזה נורא יפה, הרקוויאם הזה

אישה אחת הולכת לרופא

04 יום שישי יונ 2010

Posted by עידית פארן in ספר שאני קוראת

≈ 2 תגובות

תגיות

אהבה

את הספר שאני קוראת עכשיו ראיתי עשרות פעמים בחנויות, העטיפה שלו גאונית , אני התעלמתי חזור והתעלם, יש כל כך הרבה דגים בים (כן, אומרים את זה ביעם, אני אומרת בים ומסתכלת למעלה לראות אם אין ציפורים בשמים)


ולפני שבוע הוא היה לי ביד, ככה פתאום, אני מחפשת כבר שבוע דיו לרפידיוגרף, זה עט מקצועי, אבל לא יותר מדי  ואת הדיו שלו אי אפשר למצוא, אז כפרס ניחומים קניתי לי את הספר הזה,ואחרי שסיימתי את הקודם (יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה) התחלתי את זה.
זה ספר של דמעות, הרבה דמעות, איש אחד, אמיתי כותב את סיפור התפתחות מחלת הסרטן של אשתו, עד למותה הצפוי כשהוא נשאר אלמן עם ילדתם המשותפת.
עד כאן הכל אמת.
הענין הוא שבתוך הספר יש את האישיות שלו, של הסופר,  ריי קלון.
וזה כובש, יש גם את איך שהוא מאיר את כרמן,  שמה של אשתו בתוך הספר
וזה ממיס, הכל, איך שהוא חי, איך שהתוצאות של משחקי הכדורגל והמשחקים עצמם חשובים לו לא פחות מהטיפול האחרון של אישתו, והוא מהצד, כל היום וכל הזמן  מספר את הדברים באנושיות מרתקת, תהומית , כובשת.
אני אוהבת את הבדיה האמיתית כל כך בספר הזה.
ושלא כצפוי אני צוחקת הרבה יותר מאשר בוכה.
(הוא עושה את זה מצחיק עד דמעות, מתובל במוזיקה סרטים אפשר להריח את הרחובות שהוא הולך בהם מרוב שזה חזק)
אבל כתבתי את הדברים כי הפעם הראשונה שבכיתי היתה היום, חזרתי עם אחד הבוגרים מאי שם ועצרנו לקפה. הוא עם ספר, אני עם ספר

"ילדים, הולכים לשתות קפה/לרופא/לדואר/לקניות.
קחו אתכם ספר, כי בזמן שנמתין בתור תוכלו לקרוא"
זה משפט מפתח אצלי, הפסיכולוגים של עוד 10 שנים
עוד יחגגו עליו

ישבנו וחיכינו לקפה שלנו בסבלנות (הוא לשוקו, אמא אל תבלפי, אני רואה אותך כותבת – אני שומעת אותו אומר לי)
אז הפעם הראשונה שאני ממש בוכה, זה שם בקפה, הילד לא רואה כי הוא מחכה עם הספר שלו ליד הדלפק בצד השני בעוד אני מחכה לקפה שלנו (שוקו, די , כתבתי, הזמנתי לך שוקו)
זה בעמוד 127
הוא עושה את זה כל כך נוגע, כל כך אמיתי כל כך יפה.

ריי קלון- אישה אחת הולכת לרופא (תרגמה מהולנדית ענבל זילברשטיין)
נטעלי כתבה עליו בסימניה
גלעד סרי לוי כתב עליו בבלוג שלו ספר חברה תרבות.
אני , בניגוד לכל כללי הקריאה האיטית שלי של ספר בחודש התחלתי אותו לפני יומיים ואסיים  עוד היום, זה עצוב אני כבר יודעת ואלה החיים שלהם, של סטיין וכרמן, אבל הם כתובים כל כך אנושי כל כך יפה וכל כך של אהבה.

*באחד הדפים בספר כרמן הגיבורה האמיתית שלו, מקבלת מתנה דיסק של מדונה, אני עושה חישוב מהיר של אחד השירים של הזמרת הזאת (לכוד בתוך הדיסק או בזה שלפניו ) שאני הכי אוהבת בעולם והנה הוא לפניכם

להמשיך לקרוא ←

לפני הטיסה לברלין

21 יום רביעי אפר 2010

Posted by עידית פארן in מעומק הלב

≈ 2 תגובות

תגיות

אהבה, אוירון

–לא יודעת איך אני אעשה את זה (זאת היא שמדברת אלי)
איך תעשי מה (אני עונה)

–איך אעלה לטיסה, זה מפחיד להיות תקועה ארבע וחצי שעות במטוס

קלי קלות…(אני ממשיכה )
את מביטה מחוץ לחלון המטוס, אחרי שהוא ממריא , ומדמיינת על העננים נסיך ונסיכה.
מעל השמיים קצת יותר כהים מהגוון שאת מכירה כשאת על האדמה וכשהם נפגשים עם העננים בקו האופק של התמונה הצבע התכול
נראה  יותר מוכר.

אחרי שתשבעי מהמראה, (הוא מרהיב, בדמיון הוא הכי יפה בעולם)
תוציאי את הספר שלקחת איתך לדרך ותבקשי מהדיילת כוס קפה

וככה זה באמת נראה ממעוף של אוירון, מתוכו, לא רחוק מהכנף

מגובה של עפיפון

18 יום ראשון אפר 2010

Posted by עידית פארן in מעומק הלב

≈ 3 תגובות

תגיות

אהבה, מקרה

למה אתה אוהב אותי?
אני לא באמת אוהב אותך
אז?
את יודעת, זה הקפה שאת מכינה, והתנועות שלך, ואיך שאת עם הילדים
וגם איך שאת מקלפת תפוח
אבל אני אף פעם לא מקלפת תפוח…
בדיוק בגלל זה

אה, וגם איך שאת שרה
ומה עם האהבה?

היא תגיע עם הזמן, אל תחשבי על זה עכשיו.

אני מתקנת חולצה

06 יום רביעי ינו 2010

Posted by עידית פארן in רשימות מהסטודיו

≈ 10 תגובות

תגיות

אהבה

מתקנת

קודם הצבע שלה…לא כל כך ברור אז אני מחפשת את החוט המתאים

מניחה אותו עליה מושכת קצת…הוא לא נקרע בקלות, זה חוט חזק

עכשיו מעבירה את החוט בצבע שבחרתי במחט הדקה והכסופה

ומתחילה בתנועות אחידות לתפור,

שני קצוות שנפרמו.

שתי דקות ואני מסיימת

בזמן הזה אני עומדת על אדמה רכה אינסופית

אפשר לשמוע את פעימות כדור הארץ מבפנים ולא להיבהל.

 

מתקנת טעויות, עיניים שברחו, תפר שנתפר לא טוב כל כך

נוגעת בהם והם הופכים זהב

רק ככה אפשר שתענוד תכשיט שאני הכנתי

בלי שאיש יראה או ידע

 

אתה עומד על אדמה קשה, אפורה

כזאת שמשני צידיה יש עצי פרי

נקטרינות, סברסים, רימונים אדומים

תפוזים

 

מאיר אריאל אמר פעם שהוא מחכה לטעות שתחזור מתיקון

הטעות כבר לא טעות, היא תפר נסתר בבגד

צעדים ממשיכים קצובים

אמיתיים

 

 

תיק קטן מחוטי רקמה בעבודת סריגה (הכי פשוטה בעולם) עם מסרגה אחת. החופש שניתן לחוטים בצבעים השונים להתחלף הוא שמעניק לה את המראה האינסופי והשקט הזה.

מי אני

עידית פארן, אני מלמדת סריגה וגם כותבת, ואם הגעתם לכאן כי חיפשתם את בלוג הסריגה שלי, ״סורגות בזמן״ ליחצו על התמונה למטה, ואתם שם :)

לחפש

ארכיון

נושאים

כתובת המייל שלך

הצטרפו ל 37 מנויים נוספים

עמודים

  • music
  • כתבו אלי
  • מי אני
  • ספרים שקראתי

אינסטגרם

האינסטגרם שלי

סגירת עיניים מסובבת של לורי, מתאימה מאוד לכל סגירת עיניים אלסטית שאנחנו רוצות וצריכות.

לוח של תמונות שאני אוהבת

רשימות

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Chateau של Ignacio Ricci

פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie
  • הרשמה רשום
    • כתיבת רשות - עידית פארן
    • הצטרפו אל 37 שכבר עוקבים אחריו
    • כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
    • כתיבת רשות - עידית פארן
    • התאמה אישית
    • הרשמה רשום
    • הרשמה
    • להתחבר
    • דווח על תוכן זה
    • הצגת אתר ב-Reader
    • ניהול מינויים
    • צמצום סרגל זה
 

טוען תגובות...