• מעומק הלב
  • זה רק סיפור
  • רשימות מהסטודיו
  • בלוג שאני אוהבת
  • ספר שאני קוראת
  • ממעוף הציפור
  • כתבו אלי
  • חלק מסיפור

כתיבת רשות – עידית פארן

כתיבת רשות – עידית פארן

ארכיוני תגים: זה רק סיפור

יפול בעריכה

04 יום חמישי אפר 2019

Posted by עידית פארן in זה רק סיפור, חלק מסיפור

≈ תגובה אחת

תגיות

זה רק סיפור, כתיבה

בקצה של המסדרון של השיש שלו במטבח עומדת מכונת קפה שהוא הפעיל אולי פעמיים, אז אני ניגשת אליה ומחפשת את הכפתור שפותח את המכסה של הקפסולות, אבל המחשבות שלי מתפזרות ואני אוספת אותן, לפחות ככה זה נדמה לי, עם הידיים שלו שמחבקות לי את הבטן, ואני מסתובבת ימינה ומכינה לעצמי טסטרז חזק.
אין באמת מסדרון על השיש אצלו, יש חלון שפונה אל הגינה, ועל האדן עציצים של בזיליקום ונענע, יש צנצנת ריבת תותים בצבע בורדו כמעט כהה שאחות שלו הכינה לו, ומעל המכסה הסגור כפית, ולידה שלוש צלחות קטנות מונחות אחת על השניה, ולחמניה שהתייבשה, וכשהוא מבחין בה הוא תופס אותה וזורק לפח, ואז דוחף בעדינות את הקפה שהכנתי לי בספל עם ציור של חד קרן ומשעין אותי על השיש.

כמה ימים לפני זה עופרי נכנס באחר צהריים אחד טרם חשיכה הביתה, השמש השתכשכה מרחוק בין הענפים של הדקל, ומצאתי את עצמי עוקבת אחרי הצעדים הגדולים שלו, עקבות של בוץ נושרות בלי קול מהנעליים על המרצפות הקרירות.
אני קושרת מבפנים את ההערות מחמיצה בלב למה אתה מטנף ככה את הרצפה, כל הזמן צריך לנקות פה, אולי תסתכלו ותעבירו מטאטא אחריכם ילדים, ואז הוא אמר אבא התקשר, יש איזו בעיה עם התשלום של החוג כדורסל והוא אמר שהוא ידבר איתך על זה, וכשהוא אמר אבא ובדיוק הסתובבתי כדי לקחת את המטאטא נפל לי משהו בתוך הבטן, אני יודעת שאף אחד לא שמע, זה לא הגיוני שמישהו שמע, זה לא משהו שקורה, ששומעים דבר כזה בין הבטן ללב שלך, כשהוא נופל.
אמא שלי אומרת שכשמנקים, מבריקים גם את המצפון, אז אני מתחילה לטאטא, ואז נשמע הרעש של התיק מוטח על הרצפה בחדר של עופרי, והוא יוצא החוצה בטיסה, עם חיוך שהוא רק שלו, חוטף לי את המטאטא מהיד, מעביר אותו בתנועות מהירות גם אל החלק שלא התלכלך כשהוא נכנס, מתחת לשולחן בסלון, ליד החלון הגדול, מזיז את העציץ בפינה הרחוקה, משקיע, מה עובר לו בראש, אני חושבת כשאני מסתכלת על הילד הזה עם הרגליים של הכדורסלן, שאני יודעת שבסוף יתגייס כמו מלח הארץ, אבל עכשיו הוא לקראת הסוף של י״א, מנסה לאסוף ידידות, להביט במראה ולהסתדר עם זה, או לפחות לעוף משם מהר.
בעריכה הסופית, יפעת העורכת תגיד שכבר סיפרתי שנוגה ואבישג בכיתה ה׳, ושנוגה גבוהה מאבישג כמעט בחצי ראש והיא רגילה לגמרי, אבל כשבאות אליה חברות אני מבקשת שיקחו איתן גם את אבישג, ולפעמים אני לא מבקשת, רק מתפללת ש.
עוד היא תגיד שצריך לעבור על כמה מהפעלים, ושחלק מהקטעים לא ערוכים טוב, שאני קשוחה, ופריקית של שליטה, ושהיא מבינה שאני רוצה לספר סיפור אבל לפעמים השטף כמו שהוא בראש שלי לא עובר באופן קוהרנטי אל הקוראים ואני אגחך, ואסמיק, ואסיר מעלי את הז׳קט החדש שקניתי לא מזמן ברומא כשנסעתי לשם עם אורי, ההורים שלי נשארו עם הבנות, עופרי סירב לשתף עם זה פעולה, הוא אמר שחברים ישנו איתו ורועי נשאר בצבא, וכשהוא יצא ההורים שלי אספו אותו מהתחנה ישר הביתה.
והיו לי שם רגעים מכוננים עם אורי כי היינו עם עצמינו, כי היה לנו קפה איטלקי בבקרים, וזה השאיר את אורי בלי מלים, אחר כך פעמיים היינו בדרך למוזיאון שאי אפשר היה להיכנס אליו, צריך להזמין כרטיסים באינטרנט מראש, ופעם אחת נקלענו לאיזה רחוב שהיה כל כך יפה, שלא היה אכפת לנו שלא היינו בשום מקום משמעותי לאותו היום, ובצהריים חזרנו למלון, לפני שיצאנו שוב אל הגשר הזה הרחוק וכי יכולתי לחשוב בלי הצורך לכתוב, יכולתי ללכת ברחוב ולראות אנשים לבושים יפה לעבודה, ולהיזכר שכל זה לא נוגע לי, ויכולתי לסחוב את אורי מאחורי קיר מסתתר, למשוך אותו אלי, לנקב את העיניים שלו בקרניים דמיוניות שיצאו מהעיניים שלי ולנשק אותו על הפה, ועל הלחי וגם על הצואר.
וכשמדדתי בחנות את הז׳קט, המוכרת שמעה שאנחנו מדברים עברית וניגשה אלינו בהתרגשות, המשפחה שלי בישראל, מוציאה את הנייד שלה, מראה לנו תמונות, הנה אח שלי עם הילדים מחופשים לפורים הוא עשה לי סימן עם הראש שזה בא עלי ממש יפה, ואמרתי לה להכניס לשקית גם את המכנסיים
״אבל לא מדדת אותם, תמדדי״
״תכניסי, אני קונה את שניהם״
ויצאנו משם .

ואז, יום אחרי שחזרנו סיננתי אותה, הילית אמרה שאי אפשר לעשות כזה דבר, היא העורכת שלך, את חייבת לחזור אליה ואני אמרתי לה עורכת עורכת, יש לי ארבעה ילדים בבית, ובנזוג, שניים מהילדים לא שלו, אין לי כוחות יותר לנסוע ולחזור, וגם לעשות את ההפרדה הזאת, ולכי תגדלי את ילדה שלפעמים את צריכה לחפור בכפית כדי להבין אם היא הוציאה מילה אחת במשך כל היום בבית ספר (לא בא לי לכתוב ״בית הספר״, בא לי לצרוח!) ואת יודעת איזה בלגן יש בחנות? וסגרתי את הטלפון.

בערב אני מסמסת למארק, מה רצית מהילד, אני כותבת לו, הלב שלי דופק כמו שאסור לו, אבל זה האבא של שניים מהילדים שלי, ואנחנו ביחסים טובים, כמו שאומרים, וגם אסור לי להתעלם ממנו, והוא עונה לי, סתם, העברתי את ההוראת קבע, והמזכירה של המתנס התקשרה אלי, מחר בבוקר אני מסדר את זה, אל תדאגי, ושולח לי חיוך כזה עם נשיקה.
ואז ביום רביעי כשאני חותכת מוקדם מהחנות, אני מוצאת את עצמי נועצת מבט מלווה יד שלרגע עזבה את המתניים שלי והיא מעיפה לחמניה יבשה אל הפח בזמן שאני מכינה לי טסטרז על השיש שלו, מה, הוא לא ידע שעוד מעט אני מגיעה ושצריך להעיף את זה? אני שואלת את עצמי.
והוא מלטף אותי מאחורה, מקלף ממני את הז׳קט שקניתי עם אורי ברומא, לוחש לי דברים שאני לא מבינה על האוזן, כולא לי את הנשימה.
לפחות הייתי יכולה לכתוב על זה, אני אומרת לו.
הנה, יש לך ים מה לכתוב, מושך אותי ביד אל המיטה הגדולה הלבנה, מגביר את המוזיקה, הטלפון שלי מונח על השיש, שיחה מהבהבת מיפעת שאני מפספסת.

עלאק לא קוהרנטית.

פתק לב ורוד

24 יום רביעי אפר 2013

Posted by עידית פארן in דפי יומן, זה רק סיפור, חלק מסיפור

≈ השארת תגובה

תגיות

זה רק סיפור

במקום שנפגשות המלים, אני עומדת מול המקרר שלך, בצד ימין למטה הוא מתקלף ובתוכו מלא באוכל שבישלת ביום שלפני שנחתנו, הילדים ואני.
אני רוצה לישון, זה מה שאני הכי רוצה, אבל יש לך משמרת קצרה, הבטחת, אז ניסע ביחד למערכת בטיוב "תראי, הילדים יאהבו את זה" אתה מחבק אותי מאחורה, מנשק אותי בצואר, "לא נוח לי לידם ככה, מארק" אני מזיזה אותך בוהה בפתק נוט איט בצורת לב מט ליפול אבל עדיין שט בין המגנטים על הדלת של הפריזר בצד הזה של הראש נוקרת במוחי, מה זה ממתי הפתק – הוא היה פה בביקור הקודם שלנו?

"קניתי להם גם גלידה" אתה פותח לרווחה את הדלת המלבנית
"מה לא נוח לך, תגידי לי" מדלג עם האצבעות על שלי, הילדים מסיעים במעבר שבין המטבח לסלון הקטן פאואר רנג'רים על גבי טנקים ומשאית שקנית להם במיוחד ואני ניתקת ממך, נזכרת שבמזוודה ארוזה שקית עם צעצועים שהבאתי אתי, שתישאר פה בשבילם הפעם לתמיד
וכשאני מתכופפת אל המזוודה, מאחורי המיטה הגדולה בחדר השינה כדי לשלוף משם את השקית אתה אחרי, לא אומר כלום
אבל עכשיו אני כבר מגניבה מבט אלכסוני אל הרצפה שבוקע ממנה צליל הילדים שלנו והגלגלים המונעים בקור, ואתה לידי, נשען על המרפק שלך מטלטל אותי עם המבט השקט שלך
בראש שלי צעקות
חשבתי שמרגישים ככה כשנוגעים, לא ידעתי שאפשר גם רק עם המבט.
ולא נוח לי, מארק, באתי עם הילדים בשבילם, ולא בגללינו.
היה טוב לו יכולתי לשלוח אותם לבד, או שהיית בא לקחת אותם
(היית יכול לבוא ברגל, ולחזור איתם במטוס ללונדון)

אבל הכי מתאים לי כשאתה בא לישראל, גר אצל ההורים שלך, פוטר אותי מנוכחותך האימתנית והאמורפית, מניח לי.
ככה אני גם יכולה לעבוד, ואולי, תאר לך שהיינו בישראל עכשיו
הייתי יכולה גם לצאת לסרט עם חברות
ולפרוש כנפיים ולעוף
אבל פה, בלחץ הבוקר, שניה לפני ההתארגנות
מהחלון של חדר השינה אני רואה אפור , ואנשים עם מטריות שחורות ביד
"אין לחץ, יש לי משמרת קצרה " אמרת לי מקודם מביט בנו נשען על המשקוף במקלחת הקטנה כשצחצחתי לילדים שיניים, מעמידה אותם אחד אחד על שרפרף עץ ישן , תומכת בגב שלהם, מאמצת את הבטן ואת הרגליים, מי אמר שאני לא בכושר.

העתיד שלי ורוד.
אני אבוא ואסע איתם, אקום אליהם בלילה ובבוקר שאחרי ואסע לעבודה לפעמים אחרי שעתיים וחצי שינה.
את הג'וב שלי אני דוקא אוהבת, מארק.
השקט שהספרים מספקים לי, נעמי הבוסית הקבועה
ואבנר ויונתן שעובדים אתנו עכשיו
(וגם ליזי המחליפה, זאת שמגיעה בדרך כלל כשאני לא יכולה להגיע)
כמו גם החלון לרחוב בירושלים שמזג האויר של האנשים משתקף לי ממנו מצטייר והולך, לפי הזקיפות שלהם אפשר לדעת אם השמש במרום השמים או עומדת לצלול לעומק הים
והריח
שלהם, של הספרים.

יש זמן שלא קונים בכסף, פעם, לא מזמן היינו סוגרים את הדלת, מניחים להם קערה עם עוגיות פתי בר, שתיים שתיים צובטות שוקולד
(זוכר?? היינו שוברים אותן לחצי, כדי שיהיו להם הרבה יותר)
והיית תופס אותי מהר לפני שיימאס להם
עין אחת על החור של המנעול
וכל השאר חודר ומעלי, זרועות של דיונון אוחזות בי, מתפתלות בתוכי משאירות לי כתמים על כל הגוף
עכשיו אתה מסתכל עלי שולח יד אל הגבות שלי והסנטר ואין לי אויר, אני לא יודעת למה אני פה בכלל .

ואיך זה שאני לא מתעקשת שהילדים יפגשו את אבא שלהם בארץ.

* * * * * * * * * *

והכתב על הנוט איט לב הורוד על הפריזר שלך, המבריק בלובנו
ברור- לא ברור נוקש בראשי, נושק למחשבותיי.
"dear mark"
כתוב שם באנגלית מסודרת
וההמשך בעברית

"תודה תודה על חופשה חלומית ונהדרת
על לילות של סרטים וסיפורים
ותה חם כמעט לפני שהשמש זורחת
את ההמשך ננצור ב(פה מצוייר לב בתוך לב בתוך לב)
גל ונעמה"

גל ונעמה, מי אלה ?
אני לא מכירה אותם, גם הילדים לא

אני מזיזה אותך ומתיישבת "בוא נצא אתם, יש לך מטריות לכולנו?"
אתה ניתק ממני מארק
חלקיקיי מולקולות נפרדים ומתגבשים אצלינו לחוד
ואין לי מלים וזמן להגיד לך אל תיגע בי.

רק אל תיגע.

להרוג בשביל פלאפל

14 יום חמישי יול 2011

Posted by עידית פארן in זה רק סיפור

≈ 8 תגובות

תגיות

זה רק סיפור, סוד

אני מחנה את האוטו, ויוצאת, מיישרת את הפרחים השחורים שעל החצאית הלבנה שלי, ביד יש לי שטר אדום של מאתיים ומתחתיו הפנקס שעליו כתבתי מה כל אחד רוצה עם הכדורים שלו, אני כבר לא זוכרת אם ראובן אמר לי שהוא יהיה, כבר שלושה ימים לא שמעתי ממנו אבל אז אני רואה מהצד את התלתלים שלו מציצים ליד הסיר טיגון של הצ'יפס והלב שלי שוחה פרפר מצד אחד של הבטן לצד השני, דרך הגב, אבל ממש מהר.
הלב שלי טוב בשחיה.
ואני נעמדת ליד הדלפק, הסלטים מסודרים, לפי צבעים, בצל מטוגן באפור בג' כזה, סלט תפוחי אדמה עם גמבה לידו, סלט אדום אחר כך, וחצילים, וטבולי,  ומאחורה שלושה סלטים חריפים, אחד ירוק, עדין עדין, אחד אדום, קצת יותר, והשלישי חום, חריף אש.
בפעם הראשונה שקניתי פה, כשהעיניים של ראובן נתלו בשלי ואני עוד לא הבחנתי בשלו הוא ירד עלי שבגלל העור הבהיר שלי אני בטח לא אוכלת חריף, וצחקתי, חשפתי שיניים ואמרתי לו שזה שאני נראית שכנזיה לא אומר שאני לא אוכלת חריף.
וחוץ מזה אבא שלי לא, אמרתי לו
לא מה, הוא שאל.
לא אשכנזי
וואלה,
וואלה.
אבל זה באמת היה מזמן.
עכשיו הוא עם הגב, ליד הצ'יפסר, מזמזם עם השיר שברדיו בקול הנמתח שלו, בכלל לא שם לב שאני פה, אני מסתכלת שוב ברשימה, מנסה לדקלם מה הם רוצים.
אבי רוצה כדורים, ציפס הרבה חריף וחומוס.
דקל רוצה שני חצאי מנה, ככה הוא אוהב אותם, לא לבלוס הכל בפעם אחת, טיפות טיפות של כדורי פלאפל, ככה הוא אומר לפני שהדלת של החדר שלו נטרקת עליו ועל מיכל החברה שלו שאף פעם אני לא רואה את הפנים שלה כי הן מכוסות בפוני בלונדיני.
ושקד אוהבת בלי חריף. כדורים וציפס היא כתבה לי בכתב המעוגל שלה בפנקס.
מאיפה הילדה קיבלה כזה כתב יפה אלוהים יודע.

הנה הוא מסתובב אלי.
הייתי יכולה לביים סרט קצר עם התנועה של הגוף שלו כשהוא מגלה שזאת אני הלקוחה.
איפה את, מה קורה איתך, אני מתגעגע
בלי מילים, רק הידיים שלו שמעבירות את הפלאפל המוכן למגשים הכסופים, ומסדרות עם המלקחיים את הציפס בתנועות קצובות.
ואז התנועה הזאת עם הראש.
"ראובן אני חייבת לחזור" אני אומרת לו בלחש, לא מאמינה לעצמי.
הם מחכים לי בבית.

אבל תוך דקה אנחנו בחדר האחורי, הוא מקפל את הפרחים השחורים של החצאית הלבנה שלי למעלה והיד שלו עוברת מתחת לגופיה, מסובבת את החזיה שלי בתנועה מיומנת.
את לא מבינה כמה אני מתגעגע, הוא מהדק את השפתיים לאוזן שלי ואני מתאפקת לא לבכות.
אחר כך הוא מושיב אותי על השולחן הקטן, זה שמניחים עליו את הקופסאות שימורים של המלפפונים החמוצים והפילפלים הירוקים החריפים לפני שפותחים אותן, ואומר לי שהוא חייב לתת לי לטעום משהו חדש.
זה כבר עם החריף בתוך הכדורים, תעצמי עיניים,
תיזהרי, זה חם
הוא מחליק לי לתוך הפה חצי כדור של פלאפל ואני חושבת כשהפה שלי מגלגל אותו בתוכו, מפזר את הטעם לאט לאט.
טעים, אני מחייכת.
ראובן….אני חייבת ללכת.

אחר כך אני עומדת שוב במקום של הלקוחות, הרחוב מתחיל להתמלא ואני מקריאה מתוך הפנקס את מה שכולם ביקשו
"חכי," הוא אומר לי "אני שם לך כמה כדורים בשקית, שיהיה לך לדרך , לטעום"
מה את אומרת במנה האחרונה? לשים חריף או לא?
"אבי אמר שהוא מוכן להרוג בשביל פלאפל ובדיוק הייתי צריכה לצאת ממילא, אז יצא טוב"

אני אוספת את המפתחות שהנחתי קודם על הדלפק, הופכת את היד כשראובן מחליק לתוכה את העודף ממאתיים, והאצבע שלו מלטפת לי בתוך כף היד, זה לוקח שניה אבל בשבילי זה לנצח. לוקחת ממנו את השקית הורודה עם המנות פלאפל
ומסתובבת לכיוון האוטו.

בדרך אני מחליקה עם היד הפנויה את הפרחים השחורים על החצאית הלבנה ומזמזמת לעצמי את השיר שהתנגן קודם בחדר הקטן מאחורה.

העכביש תפס זבוב אחד

11 יום שני יול 2011

Posted by עידית פארן in זה רק סיפור

≈ השארת תגובה

תגיות

זה רק סיפור

בעשר אני נכנסת אליו הביתה, "זה מה שאתה רואה? עכשיו??"
"איפה הילדים שלנו"
"בקייטנה, הם חוזרים ביום שני, הם עליך, אתה זוכר, אני מקווה"

"תגידי"
"מה"
"בשביל מה שלחנו אותם לקייטנה הזאתי?"
"זה של ילדי חברת חשמל, ואני זאת ששלחה אותם, כי אבא שלהם עובד שעות נוספות.  את הזכות להיכנס לקייטנה, הם קיבלו מאבא שלי, ואם אנחנו מדקדקים " אני מיישרת את הרגליים הערומות שלי על השולחן  בסלון שלו, קטן, איקאי כזה, מתוק, מתאים לרווק מזדמן שהשאיר אישה ושני ילדים איפה שהו בצד השני של השדה.
"אם אנחנו מדקדקים" אני ממשיכה כאילו שעד עכשיו הוא לא הקשיב לי "הקייטנות האלה לא מעניינות אותך, וגם הילדים בחופש הגדול-בשעות הבוקר לא,  ואם לא הייתי, אני לא יודעת איפה היית מפזר את שעות העבודה שלך ומלקט את הילדים בסופן, או שהיית לוקח אותם איתך בכל בוקר , מה שבטוח זה שלא היית יכול להישאר במשרד עד שעות מאוחרות, שלא לדבר על לצאת עם הבנות שאתה מכיר" אני מרימה את העיניים , בואנה, יש לו תמונה חדשה על הקיר הצפוני, של שני הילדים, מתי הוא הספיק לצלם אותם ולהגדיל.
ולמסגר.

"בפייסבוק שלך" אני מסכמת.

 

אחר הצהריים זאת היתה הפעם הראשונה שיצאתי עם רועי, ככה גלוי, שכל העולם רואה.
הייתי בשמיים, המייבש שיער עבד שעות נוספות כשהעיניים שלי עברו על התיק שהיה מונח על הכסא שבפינת האוכל הקטנה לפני שהוא בא לאסוף אותי.
הילדים לא פה, ג', אבא שלהם,  בואו נגיד שג' היה הדבר האחרון שעבר לי במחשבות בסוף כשבדקתי אם לקחתי שמפו, ומב' שניים, סכין גילוח לא צריך כי עשיתי שעווה אתמול בערב, ספר.
ספר!
אני עוזבת את המייבש (מכבה אותו) ורצה לחדר השינה מהר,  מתחת למיטה אני מתכופפת ושולפת ספר. נוילנד של אשכול נבו, באמת חשבתי לנסוע לסופש איתו בפעם הראשונה  בלי ספר?
בגדים. בגד ים.
יש לי הכל.
אחר כך אנחנו יושבים בבית קפה, זה שהוא הבטיח לי כבר חודשים שביום שהוא עוזב את הבית הוא לוקח אותי אליו.
ואני עוקבת אחרי המלצרית כשהיא מגיעה עם הקפה , מניחה אותו על השולחן בדפיקה של הכוס והצלחת, לא משנה איך מסתכלים על זה.
אני מגניבה מבט אל זוג שעומד ליד הויטרינה של העוגות.
אנחנו לא ככה, אנחנו לא ככה.
ביד אחת הוא מלטף את הכתף שלה, יש לה משקפיים והיא לובשת חולצה שקופה לבנה מעל בגד ים-גופיה,  ביד השניה הוא מצביע על הויטרינה והמלצרית השניה לוקחת צלחת עם טבעת במרכז , ובמלקחיים מכסף מוציאה פטיפורים קטנים.
אני לא מפספסת כלום, אבל הכל ברור לי בלי מלים.

"רועי מה קורה?"
"חשבתי. אני לא…. אני צח' לדבר איתך."
("אתי??" אני חושבת ולא אומרת, ומה זה ההשמטה של ה'רי' מהמילה 'צריך'? אבל גם את זה אני חושבת ולא אומרת. )

 

 

בעשר אני מופיעה לגידי בסלון.
"הכל בסדר?" הוא שואל אותי לפני שאני מתיישבת לו על הספה האדומה, הקומפקטית.
"הכל סבבה" אני עונה לו ומגלגלת עיניים למעלה "נגמר איתו"
אחר כך היד שלי גולשת אל הרגל שלו, אני חושבת שאני מלטפת אותה שעה, עם השערות הבלונדיניות שלו עד שהוא מושך אותי אליו, לא גורע עיניים מהמסך.
"מי הביא אותך?"
"מירב. התקשרתי אליה והיא באה לקחת אותי"
"ואמרת לה לבוא עד לאיפה שהיית, איתו, כשזה נגמר, והיא באה לשם ולקחה אותך עד לפה"
היד שלו מתחילה לטפס לי לאט לאט מתחת לחולצה.
אני מהנהנת, אבל המחשבות כבר עושות לי מסאז' בתוך הראש.
אם הוא יפסיק אני קוראת למשטרה.
"הורדת את הלק מהרגליים"
"אתה לא מאמין" אני מסובבת אליו את הראש על ציר הצואר שלי ונתקלת בעיניים שלו, המשפט גווע
"הורדתי, מה זה משנה למה ומתי"

אחר כך הוא נותן לי יד ומוביל אותי אל המיטה.

אני חושבת שכשהכרתי אותו, לפני שהתחתנו, ונולדו לנו ילדים והתחלנו לריב ונפרדנו ברעש
לפני הכל דמיינתי את הרגע הזה, חלמתי אותו, סובבתי את הראש על הכתף לקראתו. אינספור פעמים.
עכשיו, הוא לוקח אותי ביד, אני מרגישה כל צעד ומסתכלת לו על הרגליים, ואחר כך על הבטן החשופה, הוא משכיב אותי במיטה שלו.
ועוטף אותי בשמיכה, בטח אמא שלו נתנה לו אחרי שהוא עזב את הבית.
וקצת אחרי שהוא מסדר את עצמו לידי הוא עוטף עם הרגליים שלו את אלה שלי, ותופס את הפה שלי לנשק.
בנשיקה כזאת שמתחילה, ונמשכת, אני שואלת את עצמי של מי השפתיים, שלי או שלו והלשון הזאת, מה היא עושה פה.
ומפסיקה כדי להסתכל עליו.

"את לא יכולה סתם לשתוק ולהנות מהרגע, מה?" הוא לוחש לי באוזן
"לא יוצאת יותר בחיים עם גברים נשואים"
"ואני מה?"
"אתה גרוש, מותק. אני מוכנה לצאת איתך עד סוף ימי חיי"

אחר כך הוא עוטף לי באיזה משהו בלתי נראה את הנשמה, ומעגל את הלב שלי בפעימת הפתעה של נשיפה חמה אל בין אצבעות כף היד שלו, אני נרדמת, מחזיקה בירך שלו, ממלמלת שזה לא משנה, הקייטנה של הילדים מסתיימת ביום שני וזה היום שלו.

אדום עם נקודות לבנות

06 יום רביעי יול 2011

Posted by עידית פארן in זה רק סיפור

≈ השארת תגובה

תגיות

זה רק סיפור, סוד

ברחוב איפה שפעם סבתא שלך היתה גרה, מאחורה, אז יש שם חנות של צרכי תפירה, סידקית.
לקחתי לשם את ורד היום, היא שומעת ממני כל הזמן שאני הולכת לעשות שם סיבוב, גם בגלל המסעדה היפנית שיש שם והחנות ספרים יד שניה אבל אחרי שסיפרתי לה מה יש בצד השני, ברחוב של שכונת חיים היא הסתכלה עלי ואמרה לי תקחי אותי עכשיו
"מצחיקה" אמרתי לה "עכשיו שתיים בלילה"
"נכון. תקחי אותי מחר"
"מחר אני לא יכולה" אמרתי לה ופיזרתי את הנקודות השחורות על הניר עם הטבק, "קחי" נתתי לה לגלגל ונשענתי על העץ שכבר נורא גדל בחצר.
זה היה לפני כמה ימים והעשן עטף את שתינו לפני שניערנו את השמיכה ונכנסנו פנימה לישון מחובקות.
אז היום לקחתי אותה.
איך שאנחנו מגיעות, זה מדהים, יש שם עצים שבשניה אתה מסתכל עליהם, וזה נראה שהם מזיזים את הידיים, בכלל זה נראה שיש להם ידיים, אבל אם אתה מסתכל עליהם ישירות הם עושים כאילו שהם שורקים ומביטים אל העננים,  רק בזוית של הצד של העין אפשר באמת לראות את התנועה של הכאילו ידיים שלהם.
והולכים שם אנשים, היום היתה אישה עם פנים מרובעות, וילד עם מסך טלויזיה במקום בטן, וילדה שהלכה עם עגלה ובתוכה תינוק אבל העגלה והתינוק היו מצויירים.
והפרחים שלפני הבנין הישן שיש בו את המרפאה התחילו ללכת, הם הלכו קצת ואז חזרו והתיישבו בגינה, והכל כל כך חמוד ואמיתי, ורד הולכת לידי מוקסמת
"למה אנחנו פה" היא שואלת אותי
"את עובדת עלי" אני לא מעזה להביט עליה, כדי לא לפספס את הקוסמת על המטאטא שעוברת למעלה, יש לה כובע צבעוני מחודד והיא יושבת עליו זקופה, אי אפשר להוריד ממנה את העיניים.
"ראית את זה??" היא מסובבת את הראש במהירות ימינה ואז אלי
"מה…." אני מחייכת אליה
"אישה עם זר פרחים על הראש, והם מדברים בשפת ידיים ביניהם….הפרחים, אני מתכוונת " היא מתחילה להסביר לי ואני עוצרת אותה.
"ורד, לא כל דבר שאת רואה אז גם אני, וההיפך"
"אה"
ואנחנו ממשיכות ללכת "באנו כי אני צריכה לקנות סרט תחרה" אני מתחילה עם התנועות ידיים שלי, יש איזו חולצה שהתקלקלה לי למטה, זה היה כשעוד היית…כשעוד היית, ודיברנו על זה שכדאי לתקן אותה, איכשהו.
אבל אז בקצה של הרחוב אני רואה את המעיל עור שלך, עם הטלאי בצד.
לא טוב.
אחר כך זה דומה קצת לכמו להיכנס למים, הרחוב שוקק, עוברים אנשים, יש גם מלמעלה אנשים על מטאטא, ואני הולכת ליד ורד לכיוון החנות הזאת אבל כשאתה מגיע מולינו אני נבלעת בתוך החולצה שלך, לא הספקתי לראות איזה הדפס יש עליה, אני חושבת שעיגול יין ויינג ענק כזה אבל אני לא ממש בטוחה, ואתה שקוף אז אני עוברת דרכך, לאיזה שניה אני לא נושמת ויש שקט ואז אני יוצאת ושומעת שוב את הקולות ורואה הכל.
אני לא יודעת איזה שיר התנגן לי בראש כשהבנתי שורד בכלל לא ראתה שהיית שם, ויש לי קצת הקלה, כי באמת עדיף שהיא לא. ואני מסתובבת לראות מאחורי כשאתה שוב שקוף ונעלם.
ואנחנו נכנסות לחנות, היא צוהלת למראה ערימות הכפתורים והחוטים והסרטים והבדים, מסתובבת אלי ומנשקת אותי, את נהדרת שהבאת אותי לפה.
אחר כך אנחנו מתיישבות במסעדה שבפינה, מעמיסות על מקלות לבנים סושי מגולגל מבפנים ומבחוץ, ומקשקשות.
"את חושבת שיש עוד רחובות כאלה בעולם?" היא מקשה, רצינית.
"אני חושבת שזה נפלא שיש את הרחוב הזה, ושיש בו את החנות שאני הכי אוהבת בעולם" ואז אני חושבת קצת
"לא נראה לי שבפריז או ברומא יש כזה רחוב," עוד חתיכה של יילווטייל "בניו יורק בטוח אין"

אני מרוקנת את השקית עם כל הדברים הקטנים שקניתי לי שם על השולחן, סרט תחרה, כפתורים אדומים עם נקודות לבנות, מחטים, סוגר לשרשרת, קפיץ, טבעות מכסף.
וורד מוציאה סיגריה מגולגלת מהתיק שלה "נראה לך שמותר?" היא מכווצת את האף
אני פותחת את סרט התחרה, ומניחה אותו על החולצה שלה כדי לבדוק איך הוא נראה "נראה סבבה. השוטרים ברחוב הזה מצויירים הם לא יעשו לנו כלום"

ועם השאיפה הראשונה היא אומרת לי את מתגעגעת אליו.
אני מחכה קצת ומושיטה אליה את היד.

"עד שאמרת את זה הוא אפילו לא עבר לי במחשבות"

במציאות. בדמיון

04 יום שני יול 2011

Posted by עידית פארן in זה רק סיפור

≈ תגובה אחת

תגיות

זה רק סיפור

לפני קצת פחות משנה, כתבתי סיפור ופרסמתי אותו פה. קראתי לו "במציאות"
אחר כך ערכתי אותו , תיקנתי בו משפטים ומילים,  זה היה כבר לפני כמה חודשים, היה עוד חורף וירד המון גשם, והכתיבה המחודשת ארכה כמה ימים.
הסיפור המקורי היה לי בראש המון זמן, ונכתב בחצי שעה, אף פעם לא חשבתי שאספר על זה אבל הנה, כתבתי אותו אחרי שפגשתי חברה במוזיאון תל אביב, ראינו כמה תערוכות ביחד, ביניהן את של ידיד רובין,  ואחר כך, לפני שעליתי על הרכבת בחזרה הביתה, הלכתי לבית קפה מקסים וישבתי לכתוב, כתב היד שלי במחברת, מרוב מהירות, היה כמעט לא ברור, אבל את רצף המילים, שהוא שלי, הבנתי אחר כך בקלות, כשהעברתי אותן למחשב.
אני חוזרת לזה שוב ושוב כי יש משהו בתוך הסיפור  שבעצמי לא ידעתי אותו בבירור עד שכתבתי את המילים עגולות, כמו סוד משולש, מקופל בקצה של הדף שרוצים ולא רוצים לפתוח. לפניכם הגירסה החדשה והנוצצת, וקישור לסיפור שפרסמתי לפני פחות משנה, עכשיו הוא נראה  לי כמו סקיצה מגפרורים.
הגירסה המקורית של הסיפור – במציאות

וזה הסיפור בגרסה המחודשת

בדמיון

במציאות , פתחתי את המכתב ששלחת אז, לפני יותר מעשרים שנה מפרבר רחוק של פריז בידיים מלאות ציפיה והתיאורים שלך של הקיר בדירה עם התקרה הגבוהה והאח, כך כתבת, שכל הזמן היית מאכיל  בעצים, מטעין אותם למוות, העיפו בדמיוני מליון פרפרים . אני חשבתי אז עליך חוזר מאוחר מהעבודה התובענית (כתבת טובענית ולא  ידעתי אם היתה לך שגיאה של כתיב, תופעה נפוצה בשדותיך או שהתכוונת לטובעני שטובע, אני לא מאמינה, גם אז לא האמנתי עליך שאתה טובע במשהו) מוזג לך כוסית של יין אדום משובח וצונח לישון.
במציאות.
בדמיון חשבתי שיהיה סטוצ.
בטח דמיינתי את עצמי קצת יותר מלאה ובטוחה, מושכת שפתון עם צבע על השפתיים ומציירת את הקו העליון של העפעפיים שלי תוך הטיית ראש מול המראה, חושבת על ברסאנס שמעולם לא ממש הצלחתי לגעת בו, או הוא בי. איכשהו הגיטרה שלו ממשיכה להציק לי כשאני מקשיבה לו.
מבינה קצת יותר בבישול, אחרי הכל לא קראת אז ספרים בכלל, על מה כבר יכולנו לדבר, ואוכל מעולם לא היה יותר מברירת מחדל אצלי.
אפילו אז במכתב ההוא שאלת אם גיליתי כבר את הבצל הסגול שהיה חדש במחוזותינו "ואפשר לקצוץ אותו מעל טונה צרובה" כך כתבת, והנחתי שעכשיו אתה כבר ממש שף ושכמו שפעם אמרת לי, כשעוד היינו שכנים שהחלום שלך זה לראות אותי אוכלת משהו בתשוקה כמו של סקס ואני הסמקתי כי אף פעם לא דיברנו על סקס לפני זה.
במציאות כשקיבלתי תשובה מהאוניברסיטה בפאריז בהיתי שעה בחלון התל אביבי לפני שהעזתי לצלצל לריבי לשאול אותה אם היא יכולה לתת לי את הטלפון של אח שלה בדירה וגם במסעדה שהוא עובד בה. במציאות הייתי בהיסטריה כי לא הכרתי שם אף אחד כמעט ופתאום לא הייתי בטוחה בכלל שאני רוצה ללמוד אומנות.
במציאות פחדתי שריבי תתן לי מספר לא נכון, חיבה גדולה מדי אלי אף פעם לא היתה לה.
ואני הלא הייתי פרודה מניר זמן כל כך קצר היא לא יכלה לנחש שאני כבר לא איתו.
בדמיון הגנבת אותי על האח הבוערת ההיא לא יכולתי לחשוב על כלום חוץ ממנה וכשעליתי זמן קצר אחרי שהגיע המכתב ההוא ששלחת על המטוס ביום ההוא לא הייתי כל כך מפוחדת כמו שבאמת הייתי כשישבת לידי בשיחה שהתנהלה אחר כך בינינו במסעדה.
כמה שעות אחרי שהמטוס המריא בבן גוריון, שהיה אז עדיין טרמינל וון הישן נחתתי בשארל דה גול ועליתי שם על רכבת, אתה הגעת לאסוף אותי עם המכונית הקטנה שהיתה לך
בשני הלילות הראשונים ישנתי בחדר שלך שהיה ענק ואתה ישנת על המזרון בסלון, ובבקרים כשהלכת לעבודה אני כיתתתי רגליים בחיפוש אחרי דירה קרובה לרכבת שתיקח אותי לאוניברסיטה וגם פגשתי באיזה בוקר קרובת משפחה רחוקה של אמי המאמצת.
במציאות ידעתי אז כל הזמן שאתה ישן בחדר השני ופחדתי מזה.
וביום השלישי כשחזרת מהעבודה אמרת לי בואי, הולכים לאכול במסעדה ממש טובה ואמרתי לך "אבל נורא קר בחוץ ואני לא מצויידת במעיל הגון"
לא אמרתי את זה, רציתי להגיד בתפאורה המתאימה.
במקום זה אמרתי לך מרימה את האף בתנועה מתפנקת שאין לי מעיל מתאים לקור הנוראי הזה.
אני זוכרת כמה רציתי להשתמש במילה הזאת "הגון" ואתה פתחת דלת של ארון סתרים בכניסה עם המון מעילים וצעיפים ושמיכות הכל צבעוני כל כך ומסודר בערימות שרק להסתכל עליהם עשה לי חם ושלפת מעיל אחד אימצת אותו ביד שמאל החזקת מול המבט שלך והסתכלת עלי ועל המעיל ואמרת זה מושלם, כמו סיר למכסה וזאת היתה הפעם הראשונה שגם אני ראיתי בך משהו, בעיניים בתנועה של הראש, מבט שמפליג למרחקים
אחר כך מלצר עם מכנסיים לבנים וחולצה מפוספסת במסעדה קטנטונת משך את הכיסא לאחור ודחף אותו בעדינות בחזרה כשהתיישבתי ואז הוא הוריד את החולצה המפוספסת ועבר אל מאחורי הדלפק ועל משטח מתכת לוהט הרקיד כל מיני נתחים של ירקות ודגים ואני הבטתי מוקסמת והורדתי עוד ועוד שכבות כי היה נורא חם ואתה צחקת וחייכת , השקת את כוס היין שלך בשלי.
ואז אמרת לי בלי להתבלבל ולאט , בקצב שאוכל לספוג.
אני אגיד את זה לאט, אמרת פתאום כשהיין כבר מצא כל נקבובית בגוף שלי ופני הרצינו ושאלתי  אותך "זה סיפור?" ואמרת
"כן, סוג של"
והתחלת להגיד שמאז
אני לקחתי אויר, והעברתי את העיניים שלי ששכחתי לפני זה לשים עליהם איפור לרצפה של המסעדה שהיתה פסים פסים של פרקט מתוק בעקמומיותו שמאז שראית אותי בפעם האחרונה כמה, קימטת את המצח שלך, זמן עבר מאז (כמה חודשים)
אתה לא מפסיק לחשוב עלי ושאני בשבילך הבן אדם שאתה רוצה ומוכן לבלות איתו את שארית חייך
שנכונה לך תקופה קשה של לימודים ועבודה ואתה מזמין אותי להישאר איתך בדירה ושאתה חושב שאתה מכיר אותי מספיק טוב כדי להגיד, המילים השמיעו רחש של בצל מתפצפץ מיטגן על אש, משחים ותופח , שאני לא כל כך אוהבת להתחייב ולקחת אחריות וטיפונת הקול שלך רעד כשאמרת שתעדיף לא לראות אותי אם התשובה שלי תהיה שלילית.
ואחרי כל השנים שעברו אני כבר לא ממש בטוחה שאלו היו המילים שלך כי אחרת איך הסכמתי בסוף.
הניסוח היה כנראה יותר הדרגתי ויותר ידידותי.
בסוף כל הדברים האלה המלצר כבר ניקה במטלית את המשטח שהתקרר מזמן ואסף את כוסות היין שלנו  הפכת את היד שלי ושמת בתוכה סיגריה ריחנית תוצרת בית אני צמצמתי אליך עיניים והסמקתי כשאמרת שכשיהיו לנו ילדים אתה מבטיח לא לעשן יותר בכלל והרמת שלוש אצבעות כמו של צופה
"בנים"
אמרת, יהיו לנו שלושה בנים.
וכשיצאנו משם בדרך אל המכונית הקטנה שלך סגרת לי את המעיל ועל פנס רחוב אחד נשענת וחיבקת אותי אליך ונישקת אותי נשיקה ממש ארוכה אחת.
האף שלך קפוא, אמרת כשהסרת מעל הצואר שלך את הצעיף שלך ועטפת את הראש שלי ואמרת שלעולם, אבל לעולם אתה לא רוצה שיהיה לי יותר קר.
עכשיו אני יושבת בבית קפה הזה, חם לי נורא, לפני שתי דקות הלכתי למראה הענקית שבשירותים כדי להסיר את שני הפסים שהיו מצויירים לי על העיניים.
את כל הבוקר ביליתי עם חברה טובה שלי במוזיאון, שאמרה שטוב עשיתי שהתגרשתי ממנו וחזרתי לארץ עם הבנות.
ולא היתה בי טיפת תעוזה לספר לה שאין לי בכלל מושג איך אתה נראה היום, שאני חושבת עליך, ומשערת שנשארת איש שמח ועליז וגבוה.
שאני לא יודעת מה גרם לי לקום בבוקר שלמחרת, לקחת את החפצים שלי ולהחזיר את המעיל למקום שלו בארון עם הדלת הנסתרת שליד הכניסה ולהחליט שבמציאות אני לא יכולה לחיות איתך, שהפחדים מניעים אותי יותר מהאהבה שלי שרק החלה לנבוט אליך ולא ראיתי אותה בדמיון כמו עץ מרובה עלים וענפים. שכן, היית טוב אלי וגם בנגיעות הספורות שהיו בינינו ובפעם היחידה ששכבנו וכמו כל פעם ראשונה לא נתתי לך ללכת רחוק יותר מדי בתוכי, ואולי זאת אני שממרחק הזמן נראה לי יותר ויותר שרק אימון של שני גופים להתרגל אחד אל השני מובילים פנימה לתוך הזה שאני מתכוונת אליו.
שהרכבת שלקחה אותי עליה אחר כך לא היתה החיים שרציתי. ואז אפילו לא ידעתי את זה.
המציאות היתה בשבילי פייר, שההיכרות איתו באוניברסיטה התגלגלה לידי או יותר נכון לרגלי כמו כדור תועה , של ילדים שמשחקים ברחוב , אל הספסל הקרוב שמתחת לעץ. בהתחלה את מרימה אותו ומתפעלת. תנועת הגוף שלך היא לכיוון הילדים שמשחקים, להשיב אותו אליהם. נכון, הוא יפה, אבל הוא לא שלך, הוא של פריז ושל מישהי שמתאימה לו.
אבל הוא משיב לי מבט. בידיים האלה אני רוצה להיות כלי משחק הוא אמר לי אז כמו בלי מילים.וביקש להיתקל בי שוב, במקרה או שלא במקרה. אחר כך הכל קרה כל כך מהר.האנגלית שבפיו תעתעה בי וטשטשה את האופי הקשה שלו והיופי שלו סימא את עיני. אני חושבת שבהתחלה לא חשבתי עליך, לא הרבה בכל אופן. וקצת אחרי הלידה של לואיז, השניה מבין שתי הבנות שלי  שהיתה צמודה לניקול אחותה ותבעה ממני את כל מה שעוד נותר בנפשי, התחלת לחזור אלי בדמיון וכורעת תחת רגשי אשמה לא העזתי לשאול איש איפה אתה ומה מעשיך.
בדמיון שלי היית יפה והשיחות שניהלתי איתך גלשו הרבה מעבר למסעדה ההיא שבילינו בה את הערב ההוא. לפעמים, בדמיון הזה הייתי רואה אותנו רוקדים ליד פנס הרחוב . זה שלידו חיבקת אותי חיבוק שרק מישהי שיצאה מדעתה יכלה לבקש לעצמה יותר ממנו. והמראה הזה, שעדיין עולה ברוחי מעת לעת כל כך חי שאני בכלל לא בטוחה שהוא לא מציאות. אחר כך התחלתי לחלום עליך, זה כבר קרה במציאות. ניסיתי לתאר את קו הגוף של דמותך, את האישה שבודאי הכרת ובנית לך איתה קן חמים.
הפרידה שלי מפייר לא היתה צפויה, למרות הקשר בינינו שהלך והתרחק הייתי יכולה להמשיך לחיות איתו, אהבתי את פריז ואת החיים הנוחים שהם סיפקו לי והיה לי טוב שם עם הבנות אבל נודע לי משהו אפל שקשור לעסקים שלו, כזה שלא הייתי יכולה לחיות איתו. פרט קטן שאם היה נסתר מעיניי עוד הייתי כנראה חיה בפריז אהובתי.
עכשיו אני פה  והבנות אצל אמא שלי והחבר שלה בבית. על הנישואים שלך למלי, שלמדה שנה מתחתי בבית הספר של ילדות-שנינו נודע לי אחרי שכבר התגרשתם, אמא שלי סיפרה לי, והיא עשתה את זה בעדינות מאופקת, כזאת שאופינית לה, אמא שלי שלא שואלת שאלות ולא הזכירה את השם שלך פעם אחת מאז נישואי, ורק אחרי שבעצמי הודעתי לה שאני עוזבת את פייר וחוזרת לארץ עם הבנות נקבה במילים המדודות וכמו נטעה בי שביב של תקווהשל התחלה.
ואני רואה אותך מהחלון של בית הקפה, לא השתנית הרבה הפה שלי מתעקל כמעט לבכי אבל לא אתה מזהה אותי מיד, מודד בעיניים היפות שלך, מנשק אותי על הלחי ואחר כך מאמץ לחיבוק חם, מתיישב ומרים את היד בעדינות לקרוא למלצרית.את עדיין שותה אותו חזק עם הרבה קצף, נכון?במילים המדוייקות אתה מסביר למלצרית מה אנחנו רוצים  "ותביאי לנו עוגת גזר, "אתה מהנהן "חתיכה שמנה ממנה"השיחה קולחת כאילו שלא נפסקה, אני מספרת לך על לואיז וניקול, מרימה יד לסדר את השערות שלי ואתה מוציא מצלמה ומראה לי את התמונות שצילמת אתמול בעבודה.מנות חדשות מהמסעדה שלך שאתה מריץ בידיים שקטות וחרוצות שמאז שחזרת לארץ, שמונה שנים בערך, אתה מנהל אותה בשעות קבועות עם קהל לקוחות נאמן ואמין, עיצוב שאתה מקפיד לשנות אחת לשנתיים ומצרכים שאתה אוסף בחנות דגים ביפו ובשוק הכרמל אצל רוכלים קבועים שיש לך איתם שפה משלך, ומשלהם. אתה מספר לי ומספר ואני כבר רוצה להיות חולצה בדוכן ליד בשוק כדי לראות את תנועות הידיים שלך בשעה שאתה בוחר פלפלים בשרניים בהמון תתי גוונים שבין צהוב לאדום.
אני מספרת לך שאני כותבת כל הזמן.
"קראתי"
באמת? אני משתוממת
"כן, את שלושתם" וכשאתה לוקח לי את היד, הופך אותה ומניח בתוכה משהו מגולגל בצבע לבן אני מסיטה את המבט שלי כדי שלא תראה את הדמעות אבל אפילו הן לא מטשטשות את שלוש המילים שכתובות על הניר המגולגל כמו סיגריה שכשאני פותחת אותו בזהירות אני רואה בכתב היד שלך "רוצה ללכת לסרט?"זאת ה"טת" שלך, אני מצטמררת, עם הצורה של הטיל ההפוך כמו שתמיד הייתי מקניטה אותך. אני מביטה בפתק ולא מאמינה. בראש אני חושבת זה לא מגיע לי. במציאות אני לוקחת את שתי הידיים שלך בשלי ממלמלת משהו על טלפון לאמא שלי , לוודא שהבנות שם בסדר ושההיעדרות הקצרה שלי יכולה להימתח בכמה שעות נוספות. ומהנהנת.

ואז אתה מתקרב אלי ולוחש לי שאתה לא מעשן כבר שנה.

 

בקצה הדמיון שלך

26 יום ראשון יונ 2011

Posted by עידית פארן in זה רק סיפור

≈ 2 תגובות

תגיות

זה רק סיפור

את שומעת קול מתכתי שקורא לנוסעים לעלות לטיסה לפריז.
משפשפת את הזרועות שלך משני הצדדים, איפה הנחת את הקרדיגן הירוק  שאלוהים יעזור לך, ואז.
יש את הצפצופים, ביפ, ביפ, ביפ קטנים כאלה שמתחשק לך לאסוף ולזרוק על הקופים שבטח יש שם בגן החיות בצרפת, מה, תיסעו לצרפת ולא תלכו לגן חיות?
לא הגיוני.
הגיוני.
אחר כך את נשענת על הכורסה, יש בצד מכונות עם שתיה קרה, ושתיה חמה, וחטיפים, הנה, את שולחת יד ויש לך קפה בתוכה והוא חם וטעים כל כך ועל המסך מופיעים מספרים וזה נראה כמו שבאמת את בשדה, הטיסה מבודפשט מאחרת, הטיסה לרומא מקדימה אבל את.
את נוסעת לפריז.

ועל המסך הברור שמות ערי הבירה של אירופה מיטשטשות כשאת רואה את המספר הכחול, כמה שהיית רוצה שהוא יהיה מספר טיסה.
מספר 61006 עובר מ"בניתוח" ל
"התאוששות" ואז את מרימה את העיתון ותוחבת אותו אל התיק הורוד  שבדרך כלל לוקחים אותו לים עם הצורות של החול של הילדים.
ועכשיו יש בו בגדים להחלפה ומגבת, וספר בשבילך, ואחד בשבילו ותיכף האחות תצא ותגיד לך בלחש שביום רגיל הם לא מרשים אבל היום

בגלל ששבת, את יכולה לקחת כסא ולחבוש את הכובע והחלוק והמגנים הסטריליים לרגליים ולשבת לידו עד שיפקחו העיניים שלו.
ויוצא הרופא אלייך, זה ששמעת כבר שהוא מ-ע-ו-ל-ה. שהוא הכי בכל המחלקה והאיזור, ואין מנתח טוב ממנו.

והוא מסביר לך, המילים שלו מתגלגלות כמו המטבעות שהכנסת קודם למכונת קפה, ועם כל הברה את מבינה יותר ויותר את המשמעות של.
המשמעות.
אבל הוא מחייך אלייך, הוא פוקח עיניים ומחייך ואומר שאת יפה ו"אני אוהב אותך"
את מקיפה את העגלה שהוא שוכב עליה , כל המצפצפים האלה עם הצינורות שאת מזיזה עם היד כי הם מפריעים לך.
"אז איך הם הרדימו אותך"
"שרו לי נומי נומי"
"מה באמת?"
"נראה לך?"

וברקע של הצפצופים , אחרי המנה הנוספת של המורפיום שהאחות הוסיפה לו והרגיעה לו את הפנים, את מתחילה לשיר
"עם זה הם היו צריכים להרדים אותך"
היד שלך כותבת את כל החדר התאוששות, צבעוני, מזכיר קצת חדר לידה אבל לא.
ואת מעתיקה בכתב היד שלך "ציוד חשוב" ו"טפסים"
ועל הדלת שמעל לעמדת האחיות כתוב "אין לתת תרופות ללא אישור מאחות ראשית!!!"

ואת שוקדת על המילים והאותיות ועוצרת כשההשפעה מסובבת לו את הגוף, ומתחילה לשיר את המילים האלה שלה, בשקט של סיכות נעוצות בבגד שעוד מעט יתפרו אותו במכונת תפירה.
"חזרת" הוא מפציע פתאום מבין הסדינים של הבית חולים
אני כל הזמן הייתי פה, את צוחקת
הוא עוצם עיניים , מקשיב ומחייך.
ואת שרה לו, כמו נולדת לעשות את זה.

בדרך כלל

23 יום חמישי יונ 2011

Posted by עידית פארן in זה רק סיפור

≈ 8 תגובות

תגיות

זה רק סיפור

אני לא באמת יודעת איך זה יהיה מחר, והבוקר משונה, זאת הפעם השלישית שהוא ישן אצלי, הרבה זמן אני מושכת אותו ובגלל שהקטנים קטנים ואני לא רוצה שהם יראו אותו צריך תמיד לחכות לאיזה לילה שההורים שלי עוזרים לי איתם והם ישנים אצלם, ואת הנושא הזה של איך אנחנו עוברים לחיות ביחד אנחנו עוקפים שנינו כבר דיי הרבה זמן אז אני נשענת על ההרגשה של להיות מאוהבת בו,
ורצה לעבודה, חוץ מהבוקר, שזה יום חופשי לסידורים, והעברת טפסים, ומילויים.
ולא שואלת את עצמי ואותו שאלות, אבל אתמול, כשהוא הביא את השמיכת מגבת שלו עקבתי אחריה בעיניים ושאלתי מבפנים אם היא הולכת להישאר פה בבית שלי.
בקיץ הוא ישן רק עם שמיכת מגבת, יש לו אחת חדשה שחבר שלו הביא לו מאוקראינה ואחת ממש ישנה שהוא הביא בעצמו מאחת הנסיעות שלו , וזה היה מזמן אז הפרחים עליה שפעם היו בורוד פוקסיה נראים עכשיו ורודים-בהירים-קרם ככה, ובכלל איזה גבר קונה לעצמו שמיכה עם פרחים אבל הוא עיוור צבעים ובהתחלה לא ידעתי את זה. וכשגיליתי חייכתי לעצמי ואז במשך כמה ימים, בכל פעם שנפגשנו, שאלתי אותו באיזה צבע זה, וזה וזה על המון דברים, עד שהבנתי קצת איך הוא רואה את העולם ונרגעתי.
אבל עכשיו אני כבר מכירה את השמיכה הזאת מצויין, כי בפעם הראשונה שהייתי אצלו ואכלנו ארוחת ערב ושתינו יין, נרדמתי.
ואז הוא כיסה אותי בה, וכשנכנסנו לאוטו, כי הוא לקח אותי הביתה ביום ההוא,
הוא עטף אותי בשמיכה וככה נכנסתי הביתה בשקט בשקט מחפשת את אחי ששמר על הטף הנמים, לוחשת "איך הם היו", מסירה מעלי את השמיכה כמו היתה שובל של שמלת כלה, ורצה אל החדר שלהם בצעדים שקטים, אורי אוסף אותה מהרצפה מחייך ומקפל אותה, זורק מבט אל אחי, ואז חוזר אל המכונית שלו מחניק שריקה של איש מאוהב.
אבל זה היה בסתיו שעבר, ועכשיו כבר קיץ, ואמש הרשיתי לו לישון פה, בתנאי שהוא יוצא מהחדר רק אחרי שהקטנים הולכים לגנים שלהם, הם עוד לא יודעים שאורי, הידיד הזה של אמא, הוא כבר יותר מידיד, ושהם אוהבים, ואמא שלהם בכלל עוד לא רוצה להתמודד עם זה.
זאת זכותה.
והיא מנצלת אותה עד דקות אבקת הסוכר שלה.

אבל כמה אפשר לא לדעת, הוא ישן על הצד, ואני נכנסת לחדר כי אני מחפשת את המשקפיים שלי מנסה למדוד את הגוף שלו ששונה כל כך משי, שהיה לפניו,
נוגעת לו בעדינות בכתף וממששת את הקצה של המיטה בצד שהוא ישן בו.
הוא מסתובב אלי ופוקח עיניים
"סורי, לא התכוונתי להעיר אותך" אני לוחשת אבל היד שלו שנשלחת אל האף שלי מציירת עליו משהו אומרת דברים אחרים שבכלל לא קשורים ובלי להוציא קול הוא אומר לי "את יפה, את נורא נורא יפה"
ואני מלטפת את היד הזאת ביד אחת ולוחצת בעדינות על הכתף "אני לא מוצאת את המשקפיים שלי, אולי ראית אותם?"
"בואי נראה, איפה את מניחה אותם בדרך כלל?"
("בדרך כלל" זה צירוף מצויין. מתחשק לי להגיד לו, אין אצלי "בדרך כלל" אבל אם אני אגיד לו את זה הוא יקום וילך אז אני עושה את עצמי במורד השיחה)
"בדרך כלל אני מורידה אותם במקלחת, כי שם יש את כל הדברים של הבוקר, הבושם והאודם, ו, אתה יודע המברשת שיניים שלי"
הוא מושך אותי אליו ומחבק "אני בטוח שתמצאי אותם,"היד שלו לוחצת אותי אליו בעדינות "את יוצאת וחוזרת נכון? ואז נשתה קפה ואני אלך לי, כן?"
הראש שלי מהנהן על החזה שלו ואני קמה שוב, מכבה את האור והולכת לחפש במקלחת בכל המדפים, הלוואי שזה היה נכון מה שאמרתי.
בדרך כלל, אני משאירה אותם על המדף בארון, זה שאני מניחה בו את הבגדים כשאני מתפשטת בערב, ועכשיו הם לא שם, ולא במקלחת, ואני צריכה לצאת כבר ותיכף יהיו לי דמעות כי אולי הם נפלו איפשהו בכל הבלגן הזה ואני, או הוא, או הילדים כשהערתי אותם בבוקר דרכנו עליהם, ואי אפשר לחשוב על זה, אני חייבת אותם.

עם הלגימה האחרונה של הקפה שאני שותה, אני משחזרת את התנועות שלי מאתמול בערב.
הוא הגיע ב-9, אחרי שהילדים נרדמו, והכניס דיסק לדיוידי, ישבנו שנינו על הספה בסלון הקטן, באיזשהו שלב הוא הלך להביא בירה מהמקרר ואת האבטיח שהכנתי לו לפני זה, וראינו סרט. אני חיבקתי אותו ובשלב מסויים הפכתי את עצמי עליו, הסרתי את הסרט שקושר את השערות שלי בימים רגילים והנחתי לו ביד את השלט לוחשת לו באוזן "תכבה", אחר כך קשרתי לו עם הסרט את העיניים והסרתי את המשקפיים שלי, מניחה אותם בתנועה אוטומאטית על מסעד הספה, זה שנשען אל הקיר. כשהובלתי אותו אל חדר השינה שלי מציצה מרחוק על פתח החדר של הקטנים ראיתי לבבות קטנים שקופים באויר ועתיד משונה שיש בו עוד ילדים ושתיקה כזאת שלא נגמרת אבל כל הזמן רוצים להכניס לתוכה מילים.
בכל מיני שפות ובמצבי צבירה שונים.

אני מרכיבה את המשקפיים, מניחה את הספל עם הסוף של הקפה על השולחן ומעיפה מבט החוצה,
ולפני שאני יוצאת אל המכונית עם הטפסים שאני צריכה להעביר לבית הספר, לשנה הבאה אני נכנסת שוב לחדר, מלטפת אותו בגב ולוחשת
"הם היו על הספה, ושכחתי את זה כי התחלתי ל….אין אצלי בדרך כלל, וגם לא יהיה. בדרך כלל אני כזאת"
אני מנשקת אותו שלוש פעמים במרחבים של הגב הענק שלו , מתפללת שהוא לא שמע אף מילה.

ויוצאת בשקט מהחדר.

מכתב ליגאל

11 יום שבת יונ 2011

Posted by עידית פארן in זה רק סיפור

≈ תגובה אחת

תגיות

זה רק סיפור

בהתחלה אני חושבת איך אני אכתוב לך את זה. הפסיכולוגית אמרה שכדאי לי להעלות על הכתב את המחשבות  והדברים שאני רוצה להגיד לך ולספר.
הסתכלתי עליה כמו שהיא נפלה מהירח בזמן של הפגישה, אבל אחר כך כשעמדתי במכון כושר אז הבנתי למה היא התכוונה ומיד כשיצאתי משם, בדרך לקבר עם העציץ החדש התחלתי לכתוב לך את הכל בראש.
אתמול בחדר כושר ראיתי פתאום את היפה הזאת שהיתה איתך בכיתה, נעמה קוראים לה אני חושבת.
אני התחלתי לסדר את הדברים שלי כשהיא זיהתה אותי ואמרה לי "היי, את האישה של יגאל מה שלומך?"
ואני ניגבתי בדיוק את המשקפיים אז לא ראיתי ממש טוב כשהנהנתי, קצת בשוק כשהיא המשיכה, תוך כדי שהיא מתכופפת אלי וממשיכה כאילו שאנחנו בתוך שיחה בי אף אף כמו שהילדה אומרת "את יודעת אני לא באה לפה בדרך כלל בשעות האלה. אני עובדת " היא פזלה לצדדים לראות שאף אחד לא שומע אותה ואז הזיזה את הראש מלמעלה למטה כמה פעמים לפני שהמשיכה.
"מה שלום יגאל? הוא עוד עובד בחברה ההיא בקרית גת?
נורא התבאסנו כשהוא עזב אותנו, את יודעת?"
אבל בזמן הזה אני כבר קיפלתי את התחתונים שיהיו מוכנות בדיוק על הצד, כי אני לא אוהבת להתמהמה במקלחות ושיראו אותי ערומה עם כל הסימנים של הלידות
אז הפניתי אליה את הראש, לימין וקצת למעלה כי היא גבוהה ממני, והגנבתי מבט על הבטן שלה, שאפילו שיש לה שלושה ילדים היא חלקה בלי אף סימן ואמרתי לה "הוא נפטר" ולא בכיתי.
מה שהיה שם בין המשפט הזה לתשובה שלה, פלוס הצבעים שהיא החליפה היה יכול להכיל סרט שלם אבל עברו בסך הכל כמה שניות.
"אני לא יודעת מה להגיד" היא אמרה. ואז " אני כל כך מצטערת"
רציתי להגיד לה שיחסית זה היה מהר, שנעלמת באופייניות שלך, ככה רציתי להגיד לה את זה וכבר עברתי עם הערימה המוכנה אל המקלחות וסידרתי על הספסל שלפני התאים, היא כבר היתה אחרי אבל היה לה לא נעים להשאיר אותי לבד אז היא הלכה אחריי והסתכלתי עליה כשהתפשטתי ונכנסתי מתחת למים, מסבנת את הגוף חופפת טוב טוב את השיער שאני לא גוזרת והוא כבר ארך כל כך מאז שאתה לא.
כמו כביסה עדינה שפשפתי אותו ושטפתי, העיניים שלי עצומות והמים נוזלים לי על הפנים וכמו תמיד אני נזכרת במקלחת איך היית צוחק על זה שכשמסבנים ואומרים שמה, מתכוונים לפות ולא אומרים את זה ואיך היית עושה פרצוף כזה שלא היה מתאים לשום דבר אחר כשהיית שם לי את הסבון ביד ומבקש שאסבן לך את הגב.
אחר כך שמתי מרכך וסיבנתי שוב את הכל, מלטפת את החלקים שאני מפרידה, הידיים , הרגליים, החזה שלי שאלוהים יודע מאיפה הוא גדל בתקופה האחרונה.
בסוף יצאתי מהמקלחת, היא עוד היתה שם וזה כבר היה מביך, מה היא חשבה לעצמה שאם היא לא יודעת שאתה מת אז עכשיו החוסר נעימות שלה צריכה להיות גם בעיה שלי?
אבל כשהתנגבתי, אז הזזתי את המגבת והזדקפתי, עם הבטן ועם כל הסימנים במן גאווה כזאת ולא סובבתי אליה את הפנים.
את הסימנים האלה יגאל היה מנשק כל ערב, חשבתי לעצמי והעיניים שלי נצצו, ואז בכל זאת חייכתי וסובבתי אליה את הראש.
היא עוד היתה שם , עכשיו זה כבר נהיה מביך כי הייתי צריכה ללכת לקניות אחרי זה ולקחת את הקטנה מההורים שלך,
יגאל הם שבורים, אבל כל פעם שהם רואים את האפרוחים האלה, (בינינו, נכון שהם כבר לא כל כך קטנים ובכל זאת)
הם מחייכים, ואמא שלך מכינה את המרק שלה, אני אומרת לה, סופי, קצת פחות חריף והיא מרימה אלי את העיניים ואומרת לי חריף זה בריא שהילדה תתרגל.
ואז כבר אספתי את הדברים שלי, והלכתי לצד עם השולחן והמייבש שיער, הנעמה הזאת עיוותה את הפנים כשראתה אותי מפעילה אותו ולא היה אכפת לי ואז דפקתי את האיפור שתמיד היית מאושר כשהייתי שמה אותו והוצאתי את התיק שלי מהתא, התקינו שם מנעולים בתוך התאים, שכחתי לספר לך, מפעילים אותם עם עם מטבע, אז כשהמטבע התגלגל לי לאצבעות ראיתי שהיא כבר לא שם
וקצת היתה לי הקלה,
אחר כך יצאתי, החזרתי את האוזניות של הטלפון לאוזניים שלי והלכתי להזמין את המעלית, ובדיוק היה לי את השיר הזה שביום ההוא, כשהרגשת טוב , בשבוע שלפני שהכל הידרדר והמצב שלך, אתה זוכר?
קמת ולקחת אותי לרקוד מסתכל לי על הצואר ואחר כך למעלה אל המאוורר של התקרה שהפסקנו אותו מלעבוד, ועל התמונה על הקיר של קליי, החזקת אותי ביד ואז משכת והחדר הסתובב.
ואת זה בחיים שלי אני לא אשכח ובחיים שלי אני לא אוכל
להסביר לנעמות כאלה , איך אפשר שיקרה לך דבר כזה
ובכל זאת ללכת אחרי זה עם חיוך.

 

 

 

אפליקציה של נר דולק

30 יום שני מאי 2011

Posted by עידית פארן in זה רק סיפור

≈ 4 תגובות

תגיות

זה רק סיפור, סוד

זה הקצה של הזולה, וכשסידרו אותה עמד שם חלק מהאקליפטוס הענק , ובכל זאת שמוליק ושני, המארחים , חשבו שאולי יהיה מישהו, אחד או זוג, שירצה להתבודד אז המשיכו את הספות הנמוכות גם אחר כך, מעבר לגזע העץ הזה שחותך את הרחבה שמאחורי הבית, באיזור המרוחק שבימים רגילים הם לא מגיעים אליו, במקום שבו היער כמעט בולע את מי שהחליט להתיישב שם. ובאמת בתחילת הערב אף אחד לא הלך לשבת שם על הספות, אבל היא באיזשהו שלב לא מצאה את עצמה, השלב הזה קרה דיי מוקדם כשיצאה מהבית וחבשה את המשקפיים שהיא עדיין לא רגילה אליהם והיא לוקחת מהם הרגשה של התבגרות, והתיישבות עם רצינות.
ולמרות שהיא לא כל כך רצתה ללכת,  הבטיחה לשני שהיא מגיעה ("לא משנה מה" אמרה בטלפון, מסתירה את הקול הרועד שלה, כי ידעה שלא תעמוד בזה)
עכשיו התישבה בחלק הזה של הזולה, מרפה את השרירים, הבטן שנראית לה מוגזמת, הרגליים שלה שהיא מסתכלת עליהן בנפש שקטה ומשלימה, המבט שלה שחותם את המרמור שיש לה על הכל, הילדים שתובעים ממנה כל פיסה אפשרית ומסלקים אותה בלי תמרורי עצור, היא קולטת כמו אנטנה את המבט שלהם פוזל אל עבר האייפד החדש שמושיק קנה לה
("בגלל האפליקציה של הנר" הוא אמר וצחק את הצחוק הזה שלו שבא לה להטביע באמבטיה ואפילו הדליק אותו בערב הראשון אחרי שהוא קנה לה את זה, כשהם הלכו למחסן לחפש שקית עם בגדי קיץ שהיא לא מצאה כשהפכה את כל הבית.
"תראי, רומנטי" חייך אל מול הפנים החתומות שלה כשחצו את החניה בדרך למחסן)
מושק,  היתה קוראת לו פעם בחיבה והקול שלה היה עולה על גדותיו, כמו הבושם, ועכשיו היא לא יכולה להסתכל עליו וכשהיא מקפלת את עצמה בלילה לפני שהוא מגיע למיטה הדמיונות לוקחים אותה לארץ אחרת.
אבל עכשיו היא פה, והיא הבטיחה לשני, זאת הופעה חגיגית של להקה שמגיעה פעם בשנה והם חברים של בעלה. פעמיים הם ממלאים את הבארבי , ערב אחרי ערב, ואז בערב השלישי הם מבקשים משני ומשמוליק שיזמינו חברים ומגישים הופעה מקוצרת על הדשא שלהם בחינם.
בכל קיץ היא בוהה במיילים החגיגיים שמודיעים על בואם, ואחר כך בsmsים וממלאת בתשובה את הנייד בתירוצים כאילו היה בצק של עוגת צימוקים ספוגים ברנדי.
"השנה אני חייבת אותך, השנה את לא מבריזה לי " שני אמרה לה והיא נדנדה את עצמה עם הטלפון על הכתף בזמן שנאבקה בשלושה זוגות מכנסי ג'ינס וערמה אותם אחד על השני תוך כדי שיחה.

היא לא זיהתה את זוהר בהתחלה, הוא למד איתן בתיכון והיה לו שיער ארוך וזהוב, עכשיו מפארת את ראשו קרחת.
הוא ניגש אליה כשעמדו ליד בר המשקאות, היא שולחת כרית של אצבע לאסוף את האודם שלה שלא יברח מהשפתיים והוא נקש קלות על כתפה (אחרי ששני סימנה לו מאחוריה ש"זאת היא, זאת היא")
והיא הסתובבה מופתעת.
בתחילת ההופעה הוא שמר לה מקום על המחצלת מקדימה ואפילו שקיפלה את הרגליים לישיבה מזרחית, שאף פעם לא הרגישה בה נוח, עם הכוסית ויסקי ביד חשבה שהיא מרחפת בזמן שהגיטריסט פרט והרעיד את הדשא שמתחת למחצלת. הכתפיים שלה מחבקות את עצמן כשהיא משפילה את הראש, יודעת בוודאות שאפילו שהיא לא רואה, זוהר יושב מאחוריה ולא גורע ממנה עין.
בהפסקה שלפני ההדרן עברה אל הספה הזאת הבודדת מאחורי העץ בקצה הזולה, בראש שלה התנגן שיר שהיה בצהריים ברדיו והלהקה המשובחת לא הצליחה לכבות והיא ישבה-חצי שכבה על הספה מסתכלת למעלה אל הכוכבים, עוברת עם העיניים על המבנה הנוקשה משלחת סוסים לא נראים בראשה משהו מתערפל וצונח עם השעון שאת תקתוקו לא שמעה.
כשזוהר התיישב לידה המילים כבר היו ערוכות על שפתיה והיא הניחה את הכוסית על הדשא ושקעה לתוך השיחה, הרבה כל כך היה להם להשלים, באפלה היא ידעה היטב שהוא מודד כל פיגמנט בעיניים שלה שבדרך כלל הם חומות אבל אם-היא-לובשת-ירוק אז זה מדגיש את הירוק שיש לה קרוב מאוד לאישון.
סיפרה לו על הילדים, על שלושתם, כמה שהם גדולים והוא סיפר לה על הגירושים שהיו בהתחלה כואבים אבל עכשיו הם הולכים ונהיים נסבלים, זאת אומרת היחסים עם אישתו לשעבר והילדים.
אחר כך זוהר קם והביא להם עוד שתיה, וגם ג'וינט שמישהו החליק לו ליד ואחרי שהלהקה סיימה את ההדרן והם המשיכו בשיחה חרישית היא סובבה את עצמה על הספה הלבנה והלחה, הניחה את הראש על הברכיים שלו ונרדמה, עטופה בצעיף ששני הוציאה לה לפני תחילת ההופעה.

אבל עד ששני באה לחבק אותה ולהעיר הלהקה כבר ישבה, עשן מיתמר מהשולחן הנמוך שהם הצטופפו סביבו, המתופף והבסיסט עדיין עבדו, היא קלטה אותם בזווית העין מעבירים ארגז שחור לתוך הואן שהם הכניסו לגינה מהשער האחורי, הבסיסט מגלגל כבל חשמל על הזרוע נועץ מבט בחשיכה שמישהו פיזר עם אלומת אור ומוזיקה שקטה. וזוהר התקרב אליה עם כוס וקפה שחור בתוכה ושניהם ישבו לידה עד שחייכה והנהנה לרעיון שהוא יסיע אותה הביתה והמכונית שלה תישאר אצל שני.
אבל לפני זה הם התיישבו שם עם כולם, זר קוצים ריחני הגיע אליה והיא ינקה אותו והעבירה לזוהר בחיוך.
והוא לקח אותה הביתה באוטו שלו, המכונית שלה נשארה בבית של שני ובבוקר שאחרי,  התעוררה ליד מושיק, שולחת יד אל הלחי שלו מתרוממת על המרפק ועוברת על הפנים הישנות שלו אחרי הרבה זמן שלא עשתה את זה.

היום לוקח אותם אליו, מסיעה לחוגים, הולכת למשמרת שלה בקליניקה וחוזרת משם אל הכיור עם הכלים.

 

את הפתק גילתה אחרי שבוע בכיס של הג'קט, רצה מהמסיבה של הבינוני לבלט של הקטנה, מאחרת, היד שלה מחפשת את המפתחות, לא הראשיים, הספייר, של האוטו ומתחת לנייד (שגם אותו היא לא מצאה איזה יום, כי הוא היה על שקט) נדבק לה לאצבעות פתאום דף עם דבק של "פוסט איט"
היא קילפה אותו מהאצבעות והדביקה על ההגה בלי להסתכל.
וברמזור האדום אחר כך, מול הכדור הענק שעמד לשקוע, השפילה את העיניים ואמרה לעצמה את המילים בשקט, בלי הסימן שאלה

"יש לך פייסבוק?
זוהר"

→ רשומות ישנות יותר

מי אני

עידית פארן, אני מלמדת סריגה וגם כותבת, ואם הגעתם לכאן כי חיפשתם את בלוג הסריגה שלי, ״סורגות בזמן״ ליחצו על התמונה למטה, ואתם שם :)

לחפש

ארכיון

נושאים

כתובת המייל שלך

הצטרפו ל 37 מנויים נוספים

עמודים

  • music
  • כתבו אלי
  • מי אני
  • ספרים שקראתי

אינסטגרם

האינסטגרם שלי

סגירת עיניים מסובבת של לורי, מתאימה מאוד לכל סגירת עיניים אלסטית שאנחנו רוצות וצריכות.

לוח של תמונות שאני אוהבת

רשימות

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Chateau של Ignacio Ricci

פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie
  • הרשמה רשום
    • כתיבת רשות - עידית פארן
    • הצטרפו אל 37 שכבר עוקבים אחריו
    • כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
    • כתיבת רשות - עידית פארן
    • התאמה אישית
    • הרשמה רשום
    • הרשמה
    • להתחבר
    • דווח על תוכן זה
    • הצגת אתר ב-Reader
    • ניהול מינויים
    • צמצום סרגל זה
 

טוען תגובות...