24 שעות בתל אביב.
אנחנו עושות את זה אחת לכמה זמן, אמא שלי והבנות שלה.
יש עליות וירידות בזמן התכנון, עליות וירידות בזמן ההתקשרות בינינו בקבוצה לפני שאנחנו נוסעות
״יוצאים בעשר למוזיאון״ אחותי כותבת. לא, לא זאת עם הילדים הקטנים, זאת שכשהיא כותבת בקבוצה כולנו משקשקות, גם היא בעצמה.
״שכחתי שזה מהבוקר ואני מלמדת״ אני כותבת להן בתגובה ומדמיינת כבר איך אני יוצאת לחופש לבד.
אבל אז מגיע הרגע, אני נכנסת לאוטו ומרגישה קצת כמו תלמה ולואיז אבל רק בקטעים הטובים
משאירה את הכל מאחורי, את הסטודיו, ואת הסריגה, את הילדים, זה משונה כי לפני דקה עוד הייתי בלחץ של להספיק.
בזמן האחרון אלון עדר הוא פסקול הנסיעה שלי ומשהו בקול שלו ובמקצב סולל לי את הדרך,
אבל להגיע לתל אביב ביום חמישי בצהריים, לחפש חניה ולהישאר במוד של שלוה ורוגע זה שילוב (קצת) קטלני.
בסוף, אחרי חיפושים שהעלו חרס, הפקדתי את האוטו בידי השומר בחניון ליד סוזן דלאל, והלכתי 20 דקות דרך שוק הכרמל, מדלגת לי מצל לצל, גובה את החופש שלי בכוס מלאה אננס כמעט קפוא, עוברת בין האנשים, חוצה עוד כביש, מבט אחד למעלה, ואני בכניסה למלון.
פעם בכמה זמן אנחנו עושות את זה,
מצאתי אותן יושבות עם קפה בסלון של המלון החדש, מקשקשות,
היה עוד זמן שנמתח עד התכנית של הערב, וחלק הלכו לישון, ואני והצעירה עלינו לגג של המלון, הכנו לנו קפה וישבנו שם מתמכרות לאורבניות שלרגלינו.
באיזשהו שלב הבנתי ששכחתי את הספר שאני קוראת בבית, וגם נורא רציתי לסרוג, אבל חטא ההיבריס הוא חטא, כי לקחתי את השאל שאני סורגת שעדיף לא לצאת איתו מהסטודיו או מהבית, הדוגמה שלו מורכבת מדי, וככה קרה שאחרי חצי שעה של סריגה התחלתי לפרום, וחזרתי הביתה עם שורות פרומות מעבר למה שהתכוונתי,
אני סורגת כשאני מדברת עם אנשים לידי, כשאני עולה לאוטובוס, אפילו שניה לפני שהסרט התחיל עוד סרגתי.
סיכום כל הדברים הטובים
המלון כמעט בהרצה, אסמבלאז׳ והיינו חמש.
המסעדה שאחותי הזמינה לנו בה מקום תקשרה לא משהו, ומסתבר שהם חשבו שנגיע ביום שישי, יצאנו משם והלכנו ברחוב, ראינו את מקסיקנה. והתיישבנו, היה טעים, והשירות מעולה.
אחר כך נסענו בקו 63 לסינמטק לראות את הסרט יולי. מעולה פלוס פלוס
ארוחת בוקר למחרת אכלנו בקפה ביאליק, היה טעים, הקפה מעולה
בין לבין ישבנו שלוש פעמים על הגג של המלון, שתינו אספרסו, קשקשנו, אני סרגתי
(לא מדויק, כי יותר פרמתי, אבל תיכף הכל יהיה היסטוריה)
היו לנו שיחות, פעמיים כמעט רציתי לבכות, עשר פעמים התגלגלתי מצחוק שהאחיות אמרו לי ״עידית את מגזימה״
כמה פעמים הרמתי עיניים למעלה ודמיינתי איך אני אכתוב את זה ואחר כך איך אקריא לא׳
ולמרות שאני שונאת קניות, באמת, מצאתי שני תיקים בשוק בצלאל, אבל אני כזאת איגואיסטית, שקיפלתי אותם לתוך התיק שהיה עלי, ואפילו לא סובבתי את הראש כדי לראות את החולצות והשמלות שהאחיות שלי מתחו להשוויץ בדוכן ליד.
עכשיו יש לי כמה שורות לסרוג, את הספר מצאתי על השולחן בפינת האוכל.
וחשבתי אולי להזמין לנו כבר מקום לחופשה הבאה
כתיבת רשות - עידית פארן 