תגיות
בקצה של המסדרון של השיש שלו במטבח עומדת מכונת קפה שהוא הפעיל אולי פעמיים, אז אני ניגשת אליה ומחפשת את הכפתור שפותח את המכסה של הקפסולות, אבל המחשבות שלי מתפזרות ואני אוספת אותן, לפחות ככה זה נדמה לי, עם הידיים שלו שמחבקות לי את הבטן, ואני מסתובבת ימינה ומכינה לעצמי טסטרז חזק.
אין באמת מסדרון על השיש אצלו, יש חלון שפונה אל הגינה, ועל האדן עציצים של בזיליקום ונענע, יש צנצנת ריבת תותים בצבע בורדו כמעט כהה שאחות שלו הכינה לו, ומעל המכסה הסגור כפית, ולידה שלוש צלחות קטנות מונחות אחת על השניה, ולחמניה שהתייבשה, וכשהוא מבחין בה הוא תופס אותה וזורק לפח, ואז דוחף בעדינות את הקפה שהכנתי לי בספל עם ציור של חד קרן ומשעין אותי על השיש.
כמה ימים לפני זה עופרי נכנס באחר צהריים אחד טרם חשיכה הביתה, השמש השתכשכה מרחוק בין הענפים של הדקל, ומצאתי את עצמי עוקבת אחרי הצעדים הגדולים שלו, עקבות של בוץ נושרות בלי קול מהנעליים על המרצפות הקרירות.
אני קושרת מבפנים את ההערות מחמיצה בלב למה אתה מטנף ככה את הרצפה, כל הזמן צריך לנקות פה, אולי תסתכלו ותעבירו מטאטא אחריכם ילדים, ואז הוא אמר אבא התקשר, יש איזו בעיה עם התשלום של החוג כדורסל והוא אמר שהוא ידבר איתך על זה, וכשהוא אמר אבא ובדיוק הסתובבתי כדי לקחת את המטאטא נפל לי משהו בתוך הבטן, אני יודעת שאף אחד לא שמע, זה לא הגיוני שמישהו שמע, זה לא משהו שקורה, ששומעים דבר כזה בין הבטן ללב שלך, כשהוא נופל.
אמא שלי אומרת שכשמנקים, מבריקים גם את המצפון, אז אני מתחילה לטאטא, ואז נשמע הרעש של התיק מוטח על הרצפה בחדר של עופרי, והוא יוצא החוצה בטיסה, עם חיוך שהוא רק שלו, חוטף לי את המטאטא מהיד, מעביר אותו בתנועות מהירות גם אל החלק שלא התלכלך כשהוא נכנס, מתחת לשולחן בסלון, ליד החלון הגדול, מזיז את העציץ בפינה הרחוקה, משקיע, מה עובר לו בראש, אני חושבת כשאני מסתכלת על הילד הזה עם הרגליים של הכדורסלן, שאני יודעת שבסוף יתגייס כמו מלח הארץ, אבל עכשיו הוא לקראת הסוף של י״א, מנסה לאסוף ידידות, להביט במראה ולהסתדר עם זה, או לפחות לעוף משם מהר.
בעריכה הסופית, יפעת העורכת תגיד שכבר סיפרתי שנוגה ואבישג בכיתה ה׳, ושנוגה גבוהה מאבישג כמעט בחצי ראש והיא רגילה לגמרי, אבל כשבאות אליה חברות אני מבקשת שיקחו איתן גם את אבישג, ולפעמים אני לא מבקשת, רק מתפללת ש.
עוד היא תגיד שצריך לעבור על כמה מהפעלים, ושחלק מהקטעים לא ערוכים טוב, שאני קשוחה, ופריקית של שליטה, ושהיא מבינה שאני רוצה לספר סיפור אבל לפעמים השטף כמו שהוא בראש שלי לא עובר באופן קוהרנטי אל הקוראים ואני אגחך, ואסמיק, ואסיר מעלי את הז׳קט החדש שקניתי לא מזמן ברומא כשנסעתי לשם עם אורי, ההורים שלי נשארו עם הבנות, עופרי סירב לשתף עם זה פעולה, הוא אמר שחברים ישנו איתו ורועי נשאר בצבא, וכשהוא יצא ההורים שלי אספו אותו מהתחנה ישר הביתה.
והיו לי שם רגעים מכוננים עם אורי כי היינו עם עצמינו, כי היה לנו קפה איטלקי בבקרים, וזה השאיר את אורי בלי מלים, אחר כך פעמיים היינו בדרך למוזיאון שאי אפשר היה להיכנס אליו, צריך להזמין כרטיסים באינטרנט מראש, ופעם אחת נקלענו לאיזה רחוב שהיה כל כך יפה, שלא היה אכפת לנו שלא היינו בשום מקום משמעותי לאותו היום, ובצהריים חזרנו למלון, לפני שיצאנו שוב אל הגשר הזה הרחוק וכי יכולתי לחשוב בלי הצורך לכתוב, יכולתי ללכת ברחוב ולראות אנשים לבושים יפה לעבודה, ולהיזכר שכל זה לא נוגע לי, ויכולתי לסחוב את אורי מאחורי קיר מסתתר, למשוך אותו אלי, לנקב את העיניים שלו בקרניים דמיוניות שיצאו מהעיניים שלי ולנשק אותו על הפה, ועל הלחי וגם על הצואר.
וכשמדדתי בחנות את הז׳קט, המוכרת שמעה שאנחנו מדברים עברית וניגשה אלינו בהתרגשות, המשפחה שלי בישראל, מוציאה את הנייד שלה, מראה לנו תמונות, הנה אח שלי עם הילדים מחופשים לפורים הוא עשה לי סימן עם הראש שזה בא עלי ממש יפה, ואמרתי לה להכניס לשקית גם את המכנסיים
״אבל לא מדדת אותם, תמדדי״
״תכניסי, אני קונה את שניהם״
ויצאנו משם .
ואז, יום אחרי שחזרנו סיננתי אותה, הילית אמרה שאי אפשר לעשות כזה דבר, היא העורכת שלך, את חייבת לחזור אליה ואני אמרתי לה עורכת עורכת, יש לי ארבעה ילדים בבית, ובנזוג, שניים מהילדים לא שלו, אין לי כוחות יותר לנסוע ולחזור, וגם לעשות את ההפרדה הזאת, ולכי תגדלי את ילדה שלפעמים את צריכה לחפור בכפית כדי להבין אם היא הוציאה מילה אחת במשך כל היום בבית ספר (לא בא לי לכתוב ״בית הספר״, בא לי לצרוח!) ואת יודעת איזה בלגן יש בחנות? וסגרתי את הטלפון.
בערב אני מסמסת למארק, מה רצית מהילד, אני כותבת לו, הלב שלי דופק כמו שאסור לו, אבל זה האבא של שניים מהילדים שלי, ואנחנו ביחסים טובים, כמו שאומרים, וגם אסור לי להתעלם ממנו, והוא עונה לי, סתם, העברתי את ההוראת קבע, והמזכירה של המתנס התקשרה אלי, מחר בבוקר אני מסדר את זה, אל תדאגי, ושולח לי חיוך כזה עם נשיקה.
ואז ביום רביעי כשאני חותכת מוקדם מהחנות, אני מוצאת את עצמי נועצת מבט מלווה יד שלרגע עזבה את המתניים שלי והיא מעיפה לחמניה יבשה אל הפח בזמן שאני מכינה לי טסטרז על השיש שלו, מה, הוא לא ידע שעוד מעט אני מגיעה ושצריך להעיף את זה? אני שואלת את עצמי.
והוא מלטף אותי מאחורה, מקלף ממני את הז׳קט שקניתי עם אורי ברומא, לוחש לי דברים שאני לא מבינה על האוזן, כולא לי את הנשימה.
לפחות הייתי יכולה לכתוב על זה, אני אומרת לו.
הנה, יש לך ים מה לכתוב, מושך אותי ביד אל המיטה הגדולה הלבנה, מגביר את המוזיקה, הטלפון שלי מונח על השיש, שיחה מהבהבת מיפעת שאני מפספסת.
עלאק לא קוהרנטית.
כתיבת רשות - עידית פארן 