רק החיים

תגיות

חופש, יולי, מלון, מקסיקנה, סריגה, תל אביב

24 שעות בתל אביב.
אנחנו עושות את זה אחת לכמה זמן, אמא שלי והבנות שלה.
יש עליות וירידות בזמן התכנון, עליות וירידות בזמן ההתקשרות בינינו בקבוצה לפני שאנחנו נוסעות
״יוצאים בעשר למוזיאון״ אחותי כותבת. לא, לא זאת עם הילדים הקטנים, זאת שכשהיא כותבת בקבוצה כולנו משקשקות, גם היא בעצמה.
״שכחתי שזה מהבוקר ואני מלמדת״ אני כותבת להן בתגובה ומדמיינת כבר איך אני יוצאת לחופש לבד.
אבל אז מגיע הרגע, אני נכנסת לאוטו ומרגישה קצת כמו תלמה ולואיז אבל רק בקטעים הטובים
משאירה את הכל מאחורי, את הסטודיו, ואת הסריגה, את הילדים, זה משונה כי לפני דקה עוד הייתי בלחץ של להספיק.
בזמן האחרון אלון עדר הוא פסקול הנסיעה שלי ומשהו בקול שלו ובמקצב סולל לי את הדרך,
אבל להגיע לתל אביב ביום חמישי בצהריים, לחפש חניה ולהישאר במוד של שלוה ורוגע זה שילוב (קצת) קטלני.
בסוף, אחרי חיפושים שהעלו חרס, הפקדתי את האוטו בידי השומר בחניון ליד סוזן דלאל, והלכתי 20 דקות דרך שוק הכרמל, מדלגת לי מצל לצל, גובה את החופש שלי בכוס מלאה אננס כמעט קפוא, עוברת בין האנשים, חוצה עוד כביש, מבט אחד למעלה, ואני בכניסה למלון.

פעם בכמה זמן אנחנו עושות את זה,
מצאתי אותן יושבות עם קפה בסלון של המלון החדש, מקשקשות,
היה עוד זמן שנמתח עד התכנית של הערב, וחלק הלכו לישון, ואני והצעירה עלינו לגג של המלון, הכנו לנו קפה וישבנו שם מתמכרות לאורבניות שלרגלינו.

באיזשהו שלב הבנתי ששכחתי את הספר שאני קוראת בבית, וגם נורא רציתי לסרוג, אבל חטא ההיבריס הוא חטא, כי לקחתי את השאל שאני סורגת שעדיף לא לצאת איתו מהסטודיו או מהבית, הדוגמה שלו מורכבת מדי, וככה קרה שאחרי חצי שעה של סריגה התחלתי לפרום, וחזרתי הביתה עם שורות פרומות מעבר למה שהתכוונתי,
אני סורגת כשאני מדברת עם אנשים לידי, כשאני עולה לאוטובוס, אפילו שניה לפני שהסרט התחיל עוד סרגתי.

סיכום כל הדברים הטובים
המלון כמעט בהרצה, אסמבלאז׳ והיינו חמש.
המסעדה שאחותי הזמינה לנו בה מקום תקשרה לא משהו, ומסתבר שהם חשבו שנגיע ביום שישי, יצאנו משם והלכנו ברחוב, ראינו את מקסיקנה. והתיישבנו, היה טעים, והשירות מעולה.
אחר כך נסענו בקו 63 לסינמטק לראות את הסרט יולי. מעולה פלוס פלוס
ארוחת בוקר למחרת אכלנו בקפה ביאליק, היה טעים, הקפה מעולה
בין לבין ישבנו שלוש פעמים על הגג של המלון, שתינו אספרסו, קשקשנו, אני סרגתי
(לא מדויק, כי יותר פרמתי, אבל תיכף הכל יהיה היסטוריה)
היו לנו שיחות, פעמיים כמעט רציתי לבכות, עשר פעמים התגלגלתי מצחוק שהאחיות אמרו לי ״עידית את מגזימה״
כמה פעמים הרמתי עיניים למעלה ודמיינתי איך אני אכתוב את זה ואחר כך איך אקריא לא׳
ולמרות שאני שונאת קניות, באמת, מצאתי שני תיקים בשוק בצלאל, אבל אני כזאת איגואיסטית, שקיפלתי אותם לתוך התיק שהיה עלי, ואפילו לא סובבתי את הראש כדי לראות את החולצות והשמלות שהאחיות שלי מתחו להשוויץ בדוכן ליד.

עכשיו יש לי כמה שורות לסרוג, את הספר מצאתי על השולחן בפינת האוכל.
וחשבתי אולי להזמין לנו כבר מקום לחופשה הבאה

לגעת בלב

תגיות

סיפור מהחיים, סרט, סריגה

אני חושבת, אני לא חושבת, זה באמת מה שקורה, שמאז שאני סורגת, מאז שאני מלמדת סריגה, אני קוראת פחות, כותבת פחות, ואז הכל נהיה לי יותר קשה, כי יש לי איזו אמת פנימית שאני הולכת איתה כנראה מהרגע שהתחלתי לכתוב דברים עם משמעות, שהחיים בלי כתיבה הם לא באמת.
קשה, אבל אני סורגת, מלמדת את זה וזה קל, לא, לא שזה קל, זה מאתגר ממש, אבל זה כל כך זורם לי, שכנראה שחוסר פעולת הכתיבה, או העובדה שאני כותבת פחות,  לא חסרים לי כמו שנדמה לי.
עד שמגיע משהו גדול ממני, חזק, מוזר ומכשפי, ואין לי ברירה, אין לי גם יותר מדי מקום להרבה מלים, ולא מספיק שעות ביממה להכל, ואני יושבת לעשות סדר בדברים.
זה מיוחד ומוזר, משונה ומשמח, כל התשובות נכונות, ותיכף משהו שמאוד רציתי קורה.
וככה זה היה, בערך. לפני שנתיים ישבתי בבית וראיתי סרט משלוש יוצא אחד אני זוכרת אותי יושבת מול המסך וסורגת, מתאהבת בדמויות, בילדים, פוערת עיניים ואוזניים לשיר, שלא זכרתי אותו טוב ממש מרחוב סומסום, ומספרת לעצמי את הסיפור הזה של האמהות.
אחר כך מצאתי את עצמי מדברת על זה עם ריקי, גיבורת הסרט, תיכף תבינו למה, ואמרתי לה את מה שאני אומרת תמיד לאנשים שבוחרים בהורות בלי קשר לבני הזוג שלהם. זה נכון לגבי נשים שמגדלות ילדים, וגם כאלה שבוחרות להביא אותם לבד זה נכון גם לגבי אבות שבחרו להיות הורים למרות שהם אינם בזוגיות.
יש בזה משהו פלאי בעיניי, ארבעה ילדים, אבל כמו שארז תמיד אומר, עידה, את רק נראית שאנטי. כל אחד מהם היה מתוכנן אצלך כמעט עד תאריך הלידה.
וזה לא מדויק, (מי מתכנן ללדת ב-1 באוגוסט?) אבל זה נכון שאף אחד מהם לא בא לי בהפתעה.
לאמרי חיכיתי הרבה, תמוז הגיע טיפה לפני הזמן, כי הייתי בטוחה שזה יקח זמן להיכנס להריון, ינאי הגיע מדוייק, אבל במקרה, ויסמין, טוב, נדבר על זה בפעם אחרת, על הדיוק בזמן אבל היי, היא אחרונה, והיא חברה ממש טובה של ינאי, ובת זה שינוי, אז כן, בזמן.
ובכלל לא בטוח שהיה לי אומץ לעשות את זה בדרך אחרת, וגם היום, כשהמרחק מהימים בהם הילדים רק נולדו והיו תינוקות רכים, אני חושבת אפילו יותר, שיש משהו טהור וקסום במחשבה הזאת של הבאת חיים לעולם, וגם גידול ילדים בלי התלות בבן.בת זוג.
ואז, ערב אחד, לפני כמה חודשים, עברתי אצל אחותי, אני כבר לא זוכרת מתי היה ערב כזה בלי תכניות ובלי עבודה (שאני נורא אוהבת, בחיי) והיא ישבה מול הטלויזיה, עם השמיכה הרכה מעליה, וזפזפה, ״תעצרי, תעצרי״ אמרתי לה כשראיתי את משלוש יוצא אחד על המסך.
וישבנו יחד, צופות בסרט.
מדברות על זה, מקשקשות, שותות קפה (אני מתה על האחיות שלי, באמת)
״היא עוד תהיה חברה שלי פעם״ אמרתי לה כשצפיתי בריקי עם הילדים, עם אח שלה ובן זוגו, ועם בן הזוג שלה, שלום. לפעמים אני חושבת דברים שהם לא הגיוניים, אני יודעת.
וכשהכרתי את ריקי בסוף, זה קרה כשהיא פנתה אלי וביקשה שאבוא ואעביר סדנה של סריגת גרביים בסטודיו שהיא לוקחת חלק בפעילויות המגוונות שבו, אז חשבתי, אחרי השיחה הראשונה איתה, שלפעמים חלומות קטנים מתגשמים,  ואז גם דיברנו, על סריגת גרביים מצד אחד, ועל הסרט מהצד השני, והיא שלחה לי את התמונה הזאת,  אפשר להסתכל על הגרביים שיקיר, אחיה של ריקי שיושב מימין ולהבין שזוג גרביים לא חייב בכלל להיות זהה.

בסרט הזה, שהוא על הסרט של סיון בן ארי, ״משלוש יוצא אחד״
יש קטע אחד, בסוף, כשריקי ושלום יושבים עם הקפה ומדברים, ויש בפנים את הניואנס הקטן הזה של זוגיות, ואהבה, ושיחה, דיבורים כאלה על דברים שקורים ולא קורים, ואני אהיה נחמדה אליך, ובעצם אני לא, אני עושה מה שבא לי, ואתה תכין לי קפה, ותוציא מהמגירה את הבפלה שאני אוהבת גם, וכן יהיה ככה, ולא, יהיה אחרת, אבל זה טוב, כי זאת אהבה פשוטה, כי יש (תמיד יש, תמיד תמיד יש) איזה דילוג מעל מה שהאני של כל אחד מאיתנו רוצה בחיבור שלו להתחשבות בזולת, שלא תמיד הוא נוח וזמין, ומן הפתעה קטנה כזאת, ככה אני חושבת, ריקוד קטן של מלים וכוס קפה, כפית מסתובבת, תראו בעצמכם.

זכרון סריגה

תגיות

אהבה, מוזיקה שאני אוהבת, סטודיו, סריגה

יעל, שהיא חברה שלי, מחפשת אותי בוקר אחד בטלפון, בשיחה מפוספסת.
אני חוזרת אליה בערב, כשהשמש משחקת עם הסורגים של החלונות בסטודיו, ונדמית קופצת מעל העצים שבמטע שמאחורה, שם, במה שתמיד אני קוראת לו דרום הסטודיו.
״יש לי מפה, סרוגה מקרושה, מספר אמיתי, כמו של פעם שאישה שקוראים לה סמדר התחילה לסרוג ולא סיימה, חברה שלה הביאה אותה אלי״
שתיקה. כל היום דיברתי הרבה ממילא.
״היא לא הספיקה, ״
שתיקה, אני חושבת…
״והחלום של ההורים שלה, הוא שמישהי תסיים את המפה הזאת, נשארו כמה שורות עד הסוף״
אני מלאה בעבודה, והתחלות סריגה שמחכות להסתיים מחזיקות מספרי תור אינסופיים, אבל אי אפשר לשתוק לנצח, בטח לא אני
״תביאי את זה, תביאי״
יומיים אחר כך, המפה ויעל מגיעות אלי לסטודיו, עם הסבר ומיקום מדוייק של השורה שבה נפסקה הסריגה.  אני מגייסת אישה אחת מקסימה, שגם לה קוראים עידית, והיא למדה פעם בסטודיו, ואנחנו חושבות  יחד מה עושים, והיא מגיעה לתת יד, ואצבעות מיומנות, ואנחנו מתחילות לסרוג.
לסרוג זה לא מה שאתם חושבים, כשאתם חושבים על זה,
יש חוט, ומסרגה, אחת או שתיים, תלוי מה רוצים להכין, ועם איזו טכניקה מרגישים יותר בנוח, יש חוברת עם דוגמאות, וסדר של תכים, ושורות.
לפעמים יש סדרת טלויזיה שמתלווה לזה, ותמיד תמיד
יש שיחות פנימיות בראש שמנהלים עם החוט והמסרגה, והדוגמה,
וככה אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחות שלמות עם סמדר, האישה שלא הכרתי, ובכל מקרה, אם אכיר אותה, זה יהיה מסיפורים של אחרים על איך היא היתה.

בינתיים אני מסתובבת עם המפה ההולכת וגדלה בתוך שקית אורגנזה שקופה ומגיעה איתה כמעט לכל מקום.
ומדברת עם סמדר בלב.
לפעמים אני שואלת אותה איך זה שהיא סרגה כל כך מדויק, ועל מה היא היתה חושבת בשעה שהיתה סורגת.
לפעמים אני צופה איתה באיזושהי סידרה בטלויזיה,
לפעמים שתינו מתאפקות ביחד כשאנחנו מסתכלות על שוקולד, או איזו עוגת גבינה שמזדמנת לנו, כי זה משמין, ואנחנו רוצות להישאר רזות.
אני רוצה לדעת באיזה גיל היא התאהבה בפעם הראשונה,
ובאילו צבעים ובגדים היא אהבה להתלבש,
ואם היינו הולכות יחד, אני והיא לקנות נעליים, אם היינו מתפקעות מצחוק כשהיא היתה מנסה את אחד הזוגות האלה עם העקב הממש גבוה, או שהיא היתה לוקחת דברים כאלה ברצינות, ונכנסת לחנויות שבהן בטוח היא תצא עם זוג נעליים הולם.
איזה קפה היא אהבה לשתות
איזה טעם של גלידה
האם גם היא היתה מחליטה ש״הערב היא נכנסת מוקדם למיטה, לא משנה מה, כי מחר היא מתעוררת לפני הציפורים״
ונגררת לאחרי-חצות-הזה כשהבית שקט שקט
סורגת עוד עין, עוד עמוד, מסמנת עוד שורה בדוגמה הלא נגמרת הזאת,
וחושבת לעצמה על איזה צד נרדמו הילדים.

הערב הקשבתי עם סמדר לרקוויאם הזה של גבריאל פורה
ובסוף, הלכנו שתינו  לישון.
יש עוד הרבה עבודה על המפה המשגעת הזאת, אני הולכת ומתאהבת בה.
ובסמדר. ובניצה, שהביאה אותה ליעל, שהביאה אותה אלי.
וזה נורא יפה, הרקוויאם הזה