בכל פעם שאנחנו מדברים על זה, את אומרת שמהחלק של הקפה ראו מלמטה את הרחוב ולפני שהתיישבת הלכת אל החלון ובהית בו חתולה מתפנקת, פושטת את הידיים, מניחה אותן על האדן, מחפשת ציפורים באופק התפוח הגדול. מנסה להריח את הים, מרימה את האף ומטיילת איתו
אבל לא ככה אני זוכר את זה.
את הנשימות שלך אני זוכר היטב, עד עכשיו, עד כאן. בתוך הבטן אני מרגיש אותן.
בהתחלה הידיים שלך על השולחן והמבט קדימה, זה היה אחרי שהלכת להריח מה אפשר לראות מהחלון, מרימה עיניים למעלה, הוא בכלל לא היה בגובה כזה שאפשר להשעין עליו את הזרועות.
ואז חילקת הוראות, בשקט שלך שרק בתוך האוזניים שלי אני שומע.
'אתה מביא לשנינו קפה, אמריקנו כזה, ואז,' העיניים שלך מתגלגלות למעלה ואת בולעת שתיקה לפני שאת ממשיכה.
'אז, אני הולכת לחפש לי ספר ואתה שומר לנו על התיקים, וכשאני חוזרת, אתה הולך לחפש לך ספר.'
אני מבטיח לא….אני מבטיח כן
את יודעת? הסתכלתי עלייך ולא אמרתי כלום, רק חיכיתי שתלכי כבר ותחזרי ואני אלך ואחזור, החנות היתה כבר ריקה, חצי שעה, שלושת רבעי שעה לפני הסגירה ורציתי שהעולם יעצור.
ככה, פה, למרות שהיינו עייפים מכל היום הארוך.
אני אומר לך, זאת האמת. העפרון ביד שלי, ואני כותב ומצייר ומספר לך הכל.
היה שקט, מליון ספרים סביבינו, מוזיקה של מעליות וקופות הולכות ומתרוקנות, אנשים מועטים.
הילדון שהכין לנו את הקפה סגר את המכונה אחרי ששילמתי והתקרבתי עם המגש אל השולחן.
אני כותב וחושב שהיית עושה את זה אחרת ממני, לגמרי.
את היית רוקדת בודאי, פותחת מניפה ענקית, מכסה את הפנים, מסתירה.
מגלה.
זורקת הצידה את המניפה ומתיישבת להצית לעצמך סיגריה, עשן מתפזר לך מהפה בקו עדין קטן, אודם בצבע שטרם הומצא.
אני חושב שמשהו יצא ממני, תולעת-חום שירד, כי כששלך עלה העיניים שלך נצצו ושתית את הקפה, ואמרת עוד פעם שהכל בסדר, והחזקת את הבטן ביד אחת וביד השניה דיפדפת בספר על פול קליי וקנדינסקי והעיניים הנוצצות שלך עקבו אחרי הקווים הקופצים, רציתי לקשור לך את הידיים.
ולא הצלחתי.
* * * * *
אישה אחת ישבה בשולחן שלידינו, היא כל הזמן היתה שם, בשמלה כפרית, מדפדפת במגזינים של תעופה ואוכל, וכשהיא התחילה לדבר אתי ולשרוט את המילים על השפה שאנחנו מדברים שלפת את כף הרגל שלך מתוך הנעל, מתחת לשולחן, מלטפת לי את הרגל, מסמנת להשאיר אותך מחוץ לשיחה
"we speak hebrew." אני מנענע את הראש בקצב מדוייק, מכפיל אותך כשאת ממללת את זה
"yea, people always ask us." שתיקה שלי. האישה מתלהבת והרגל שלך מטפסת על שלי, בבקשה תפסיקי, לא אמרתי את זה , רק חשבתי בין התנפצות אחת של הלב לשניה על דופן הגוף. תפסיקי. תפסיקי.
"people think it must be arabic. i know, i know"
* * * * *
אחר כך הפשטתי אותך, החזקתי בך כשנכנסנו לחדר, מוביל אותך, הורדתי ממך את כל השקיות ואת המעיל הרטוב, כי ירד גשם בדרך.
חבקתי והבטחתי שיהיה בסדר, נגעתי בך מלמעלה עד למטה לראות שכל האיברים שלך מחוברים,
הדבקתי את המבט שלי אל כל מה שבא מתוכך, שנצץ, אי אפשר היה לדעת אם זה מהחום, או בגללך.
* * * * *
לא שכבנו, הסעתי מגבות קרות על הגוף שלך מלמעלה למטה ושמעתי את הלחישות, מנסה ללכוד חלקי משפטים כדי לספר לך בבוקר מה הם היו, את היית יפה, ודחפת הכל עם הידיים, את הספל עם המים שהגשתי לך, את המגבת הקרה, את הידיים שלי שביקשו להשכיב אותך על המיטה, את האקמול.
התעוררת מאוחר, וביקשת את הספר שקנינו לך אתמול בחנות הענקית שניה לפני שהקופות נסגרו.
הסתכלת עלי ממרומי שתי הכריות הענקיות וביקשת תה,
חוזרת שוב ושוב על 'תצא, תסתובב, העיר הזאת מלאה הפתעות, אני ממילא אשן רוב היום' מלטפת לי את היד במקום שיש הכי הרבה שערות, מעבירה עיניים מתנצלות על החדר ועלי,
שולחת אותי רחוק, הפנטתי לך את העיניים הנוצצות שלך ולא הצלחתי לזהות אם זה באמת או בלא.
* * * * *
אחר כך חזרנו הביתה, שנים את משכנעת אותי לחזור לשם
בוא ניסע שוב, את מתחננת.
והלילה, כשעלה לך החום נזכרתי חזק.
איך את מבקשת פעם בכמה זמן לעזוב הכל, להשאיר מאחור, אפילו ליום- יומיים, רק את הזמן שיידרש כדי להגיע לשם פעם אחת, לחצות את הכיכר, להיכנס לתוך החנות.
לבחור שני ספרים עם תמונות.
לקנות קפה בכוס של ניר
ולבדוק סופית אם אפשר להשעין את הידיים על אדן החלון בחלק של הבית קפה.
