קורס הכנה ללידה

תגיות

, , ,

הסיבות שבגללן אני לא כותבת רבות ומסועפות. גם אני עובדת, מלא מלא מלא, מלמדת סריגה. כן, זאת לא טעות, וזה מה שאני עושה ברוב השעות שבהן אני עובדת. עד סוף השעות והיום, מלמדת ואוהבת את זה כל כך. יש בזה חוטים ומסרגות, שהם כמו הילדים שלי, אבל מחוברים לי לגוף (הילדים ממש לא, תשאלו את הצעירה בילדיי, לטענתה היא אפילו לא דומה לי)
אז אני רוצה להגיד לכם משהו על תכנון המשפחה וגידול ילדים.
לפני שאמרי נולד, בדיוק התחיל הענין הזה של קורסים של הכנה ללידה.
אני עבדתי בבית ילדים בקיבוץ האון, וממש לא היה זמן לזה. וא׳ עבד במדגה (אז עוד היה מדגה בקיבוץ האון) ועוד יותר לא היה לו זמן, וככה הבטן גדלה וגדלה, ורק כשהיתה ירידת מים שבוע לפני הזמן, והבנו שאין ברירה, צריך לקחת את התיק שהכנו ללידה ולנסוע לפוריה כדי ללדת, רק אז הבנו, שקורס הכנה ללידה זה בעצם אישיו רציני שיש לתת עליו את הדעת.
אז בלהה, המיילדת מתל קציר, שקיבלה את פנינו בפתח מחלקת היולדות עשתה לנו קורס מזורז, ככה היא קראה לזה, עם הדרכה של שאיפות ונשיפות ובסוף, אחרי כמה שעות של צירים כאלה וכאלה, ושאיפות ונשיפות שעוד הספקתי לתרגל, יצא התינוק שאיזה שנתיים לפני זה, ידעתי שאקרא לו אמרי, ועוד מעט הוא יהיה בן 27, בעוד כמה חודשים, ואני, אמא שלו, עוד עושה ענין מזה שלפעמים לא מצליח לי לכתוב….
אחר כך העירו לנו על קורס הכנה ללידה ביפן, גילינו, זה היה דיי קרוב ללידה של ינאי (השלישי)
וגם תדעו לכם אתם, אם במקרה אתם מגיעים ליפן ומתכוונים ללדת שם, אז גילינו (אני גיליתי, ואז סיפרתי את זה לא׳ כי הוא בכלל לא היה הולך אתי לבדיקות-מעקב של ההריון כשגרנו שם)
שאם רוצים ללדת ביפן, צריך לעבור קורס הכנה ללידה.
רק המחשבה על מי יעשה בייביסיטר לגדולים בטוקיו, בזמן שא׳ ואני בקורס הכנה ללידה עם כל מיני אנשים שזה ההריון הראשון שלהם, ומלמדים אותם איך לנשום, ואיזו דרך התינוק עושה עד שהוא יוצא החוצה, כולל להוציא לאמא את הנשמה, עשתה לי כאב ראש, אז מראש אמרתי לרופא, וגם למזכירה הרפואית, והכי ניסיתי לא להישמע סנובית, או שקרנית, שבעצם, בגלל שילדתי כבר פעמים  (בבית החולים פוריה בישראל!) אז בעצם אפשר גם בלי קורס.
מי שהציל אותי סופית, היתה חברה שלי, שבמקרה היתה גם בהריון ומטופלת באותו בית החולים, והיא היתה טורחת לספר לרופא ולאחות בכל פעם שהגיעה לבדיקה שעידית מישראל אלופה בללדת, ושזה ממש מיותר בשבילה להירשם לקורס.
ובסוף באמת ילדתי, גם את ינאי וגם את יסמין בלי קורס.
אבל כל הסיפורים האלה לא חסכו לי את ענין החינוך והגידול, וההתייחסות, ובאיזו שעה אני צריכה להתעקש שהם יאכלו, יצחצחו שיניים וילכו למיטה.
ויש עוד כל מיני דברים בדרך, שיעורים (מכה), וטלויזיה, ושבשום פנים ואופן אסור לאכול בסלון. ותדברו יפה לאמא, ותתיחסו יפה לאחים שלכם, והלכתם לסבא וסבתא? לשם שינוי הם לא עסוקים היום וזה ממש חשוב שתעברו שם.
אבל הזמן לא לטובתי, ועם ענין קשב וריכוז כמו שיש לי, לגדל במקביל ארבעה ילדים,  שניים מתוכם כבר חולקים כלים נאספים בכיור, ומכונת כביסה בדירה אחרת עם בת זוג, אחת פה, אחד עדיין שם, קוראים לי לבית הספר, ואני כבר שוכחת שבעצם זה יכול להיות רק בענין הילדה, וגם היא בעוד עשרה ימים תתחיל לספור לאחור, שמונה חודשים ופוף, אין לי יותר ילדים בבית הספר.
בקיצור, זה היה חסר אחריות, אבל מאחורי, וארבעתם כבר עם רשיון נהיגה, ורשות להתבטא, כן, גם בכתב.
אחר כך דברים יוצאים מהשליטה שלי, קראתי לפני כמה זמן איפהשהו, אני לא בדיוק זוכרת איפה, שהורים מאושרים כשהם רואים שהילדים שלהם הם גם של העולם, ואני רואה אותם עושים צעדים, שבעיני הם ענקיים בעולם, וכובשת חיוך, ואפילו סומק. בתוך תוכי, אני עוד החברה של אבא שלהם, זאת שכששואלים אותה משהו במקרה, היא מסובבת את הראש לאחור, כדי לראות אל מי מדברים, ואז מכחכחת בגרון כדי שיהיה לה קול כדי להשיב.
ואת הכתיבה הזורמת, זאת שנשלפת מהשרוול אני משאירה לילדים. ממילא זה בא להם בקלות, וככה, כמו בדילוגים של ריקוד, אני מוצאת את עצמי בין המלים שלהם, כמו גשם, כמו הצויו של העונה הזאת ביפן.

אמרי, שהוא הבן שלי, וענבר, החברה שלו מטיילים ביפן עכשיו קצר, פחות מחודש, עד תחילת שנת הלימודים של האוניברסיטה. מצלמים, מתעדים, כותבים, ולוקחים את הלב של אמא איתם לטיול.
היי, בא לי לצעוק להם, תביאו לי משם חוטים.
אבל זה שלהם, ואני קוראת שוב ושוב, מסמיקה לעצמי.
ומחייכת.

מוריטקה צ׳יסטו היא זמרת יפנית ובקיץ שהגענו בו לטוקיו נשמעה בכל מקום שהגענו אליו.
בערב שנחתנו שם לראשונה, 15 ביוני 93 אמרי בן 3 וחצי ותמוז עוד לא בן שנתיים, ארז שלח אותי לחנות שנמצאת מתחת לבית להביא טיטולים וחלב, שיהיו ללילה, ולבוקר. הכל נקי ומצוחצח, יפן, וזה השיר שקיבל את פני.

זכרון סריגה

תגיות

, , ,

יעל, שהיא חברה שלי, מחפשת אותי בוקר אחד בטלפון, בשיחה מפוספסת.
אני חוזרת אליה בערב, כשהשמש משחקת עם הסורגים של החלונות בסטודיו, ונדמית קופצת מעל העצים שבמטע שמאחורה, שם, במה שתמיד אני קוראת לו דרום הסטודיו.
״יש לי מפה, סרוגה מקרושה, מספר אמיתי, כמו של פעם שאישה שקוראים לה סמדר התחילה לסרוג ולא סיימה, חברה שלה הביאה אותה אלי״
שתיקה. כל היום דיברתי הרבה ממילא.
״היא לא הספיקה, ״
שתיקה, אני חושבת…
״והחלום של ההורים שלה, הוא שמישהי תסיים את המפה הזאת, נשארו כמה שורות עד הסוף״
אני מלאה בעבודה, והתחלות סריגה שמחכות להסתיים מחזיקות מספרי תור אינסופיים, אבל אי אפשר לשתוק לנצח, בטח לא אני
״תביאי את זה, תביאי״
יומיים אחר כך, המפה ויעל מגיעות אלי לסטודיו, עם הסבר ומיקום מדוייק של השורה שבה נפסקה הסריגה.  אני מגייסת אישה אחת מקסימה, שגם לה קוראים עידית, והיא למדה פעם בסטודיו, ואנחנו חושבות  יחד מה עושים, והיא מגיעה לתת יד, ואצבעות מיומנות, ואנחנו מתחילות לסרוג.
לסרוג זה לא מה שאתם חושבים, כשאתם חושבים על זה,
יש חוט, ומסרגה, אחת או שתיים, תלוי מה רוצים להכין, ועם איזו טכניקה מרגישים יותר בנוח, יש חוברת עם דוגמאות, וסדר של תכים, ושורות.
לפעמים יש סדרת טלויזיה שמתלווה לזה, ותמיד תמיד
יש שיחות פנימיות בראש שמנהלים עם החוט והמסרגה, והדוגמה,
וככה אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחות שלמות עם סמדר, האישה שלא הכרתי, ובכל מקרה, אם אכיר אותה, זה יהיה מסיפורים של אחרים על איך היא היתה.

Slide1

בינתיים אני מסתובבת עם המפה ההולכת וגדלה בתוך שקית אורגנזה שקופה ומגיעה איתה כמעט לכל מקום.
ומדברת עם סמדר בלב.
לפעמים אני שואלת אותה איך זה שהיא סרגה כל כך מדויק, ועל מה היא היתה חושבת בשעה שהיתה סורגת.
לפעמים אני צופה איתה באיזושהי סידרה בטלויזיה,
לפעמים שתינו מתאפקות ביחד כשאנחנו מסתכלות על שוקולד, או איזו עוגת גבינה שמזדמנת לנו, כי זה משמין, ואנחנו רוצות להישאר רזות.
אני רוצה לדעת באיזה גיל היא התאהבה בפעם הראשונה,
ובאילו צבעים ובגדים היא אהבה להתלבש,
ואם היינו הולכות יחד, אני והיא לקנות נעליים, אם היינו מתפקעות מצחוק כשהיא היתה מנסה את אחד הזוגות האלה עם העקב הממש גבוה, או שהיא היתה לוקחת דברים כאלה ברצינות, ונכנסת לחנויות שבהן בטוח היא תצא עם זוג נעליים הולם.
איזה קפה היא אהבה לשתות
איזה טעם של גלידה
האם גם היא היתה מחליטה ש״הערב היא נכנסת מוקדם למיטה, לא משנה מה, כי מחר היא מתעוררת לפני הציפורים״
ונגררת לאחרי-חצות-הזה כשהבית שקט שקט
סורגת עוד עין, עוד עמוד, מסמנת עוד שורה בדוגמה הלא נגמרת הזאת,
וחושבת לעצמה על איזה צד נרדמו הילדים.

Slide2

הערב הקשבתי עם סמדר לרקוויאם הזה של גבריאל פורה
ובסוף, הלכנו שתינו  לישון.
יש עוד הרבה עבודה על המפה המשגעת הזאת, אני הולכת ומתאהבת בה.
ובסמדר. ובניצה, שהביאה אותה ליעל, שהביאה אותה אלי.
וזה נורא יפה, הרקוויאם הזה

שרק קרעה לי את הלב, ואז קראה לי משורר

אם היו נותנים לי את הדקות של המעלית כדי לספר את הסיפור הזה על הילד שלי, הייתי יוצאת רקדנית דגולה, בחיי.
אין לי מלים למה שאני רוצה לספר לכם, רק תנועות ידיים ועיניים מוצפות. במעלית זה לא היה עובד.
כאן, על הקרקע, ביום שלישי האחרון, כשחזרתי מסדנה שהעברתי בשעה שקרובה לשעה של הדלעת, חיכתה לי ערימה של ילדים בשנת שירות, הקומונה של הילד, השלישי מתוך הארבעה שלי ושל א׳.
הם קיבלו חדרים, ואת הסלון, והתפזרו בבית, גוררים למטבח שתי מזוודות עם אוכל, מלאים בתכניות לפעילות, בקושי היה להם זמן להתקלח.
אני אמא כזאת שמקשיבה, ואוהבת לספר, אז ביניהם, מוזגת לעצמי קפה, מכינה לי אוכל לפני שאני יוצאת מהבית הקשבתי לשיחות שלהם, ועניתי קצת על השאלות, וראיתי מקרוב כמה יפה יכולה להיות חבורה של ילדים שמעירים חיים בשבט של הצופים בנצרת עילית, וצחקתי המון,
ומדי פעם כשהעפתי מבט אל הכיור, מישהו מהם הרגיע אותי
״אל תדאגי, אנחנו נשאיר אחרינו נקי״
ומיד מישהו אחר מתוכם אמר ״ההורים שלי בחיים, אבל בחיים לא היו מסכימים שנעשה אצלם בבית כזה בלגן״

סמינהתלת3

ביום האחרון הם ארגנו להם ארוחת שחיתות (צ׳יפס ומיץ תפוזים), ואני התנצלתי מראש אבל צילמתי אותם מכל הכיוונים, ונפרדתי מהם לפני שיצאתי לעבודה, תשע נשמות חיות שהסתובבו לי בבית והתחלקו על המים החמים והתפזרו על הספות בסלון, ובחדרים, והשתלבו עם האחים  של הילד, וקיימו דיונים ערים.

באותו יום בצהריים, מצאתי עץ של מסיכות בכניסה לבית.
התקרבתי, מנסה לנחש איזו מהמסיכות היא של הבן שלי, נזכרת בשיחה שהיתה לי לפני כמה ימים עם חברה טובה, היא טוענת שאנחנו מכירים הכי טוב את הילדים שלנו, ואני אומרת שכדי שהם יתרחקו מהרחם, ומחבל הטבור, אנחנו חייבים לא להכיר אותם לגמרי, הם חייבים את זה לעצמם.
אני חושבת שרק ככה הם באמת פורשים כנפיים ועפים.

ניחשתי בודאות מסיכה שלא היתה שלו, ככה,  במקרה, אם תהיתם.

סמינרתלת8

אבל מצאתי אותם בחוץ, יושבים מעל הואדי, דנים במה שנע בין רומו של עולם, לעולמם הצר והגדוש.

סמינרתלת1

וחזרתי לעבודה.
בזמן הזה הם נסעו חזרה לקומונה של הצופים בנצרת עילית,
ואני הלכתי להופעה של יוני רכטר.
עברו מאז יומיים שלמים, ועד סוף השנה אני עוד אחכה שהקומונה של גרעין אנ״ת, בשנת שירות בשבט הצופים של נצרת עילית תבוא להתנחל לי שוב בבית.

 

 

מה שהכי רציתי

אני חושבת שהמקצוע הראשון שחשבתי עליו ברצינות היה להיות מורה, או גננת.
לא, בעצם, מורה.
אני גם זוכרת מה היה עובר לי בראש כשהרשיתי לעצמי לחלום לרצות להיות מורה.
מורה זאת אחת שיודעת מלא מלא דברים, והיא לא מתבלבלת כשהיא אומרת את זה, וגם את הדברים שהיא יודעת.
אחר כך רציתי להיות זמרת, ואת זה אני זוכרת קצת יותר טוב.
זה היה בערך כשהייתי בת 17, הסולו הקצר שהחזקתי במקהלה של הבנות נלקח ממני באכזריות, ואני הלכתי לבכות בשירותים של המתנס, כי כל כך נעלבתי, זה קרה בחזרה הקודמת, שלא הגעתי אליה כי הייתי חולה*
ואפילו הלכתי לשני אודישנים ללהקה צבאית, אחד של כלל צהל, והשני של הנחל (כן…הייתי בגרעין נחל)
אל תשאלו, אם הייתי עוברת, הייתם יודעים**
ואז היו החיים עצמם, ובזמן שהייתי נורא עסוקה בלהגשים את החלום שהכי היה קל להגשים, ונולדו הילדים, הבנתי שאני רוצה לעצב תכשיטים.
וזה יצא ככה, שדוקא בשביל החלום הזה, הייתי צריכה מאוד להתאמץ.
להתאמץ, כי בתקופה שיכולתי להגשים את החלום הזה, גרתי עם המשפחה שלי ביפן, והייתי צריכה ללמוד בשביל זה יפנית
ולהבין, תוך כדי לימודים, שהיו ברובם המכריע מעשיים, את הקצב, והשפה, ותנועות הידיים של ארץ אחרת, רחוקה כל כך ושונה.
אני זוכרת, שבשיעור השני או השלישי שלי, זה שהייתי צריכה לשרטט על מתכת ריבוע, ובתוכו עיגול, ובתוך העיגול משולש, ואז לנסר אותם מאוד בעדינות, ושייכנסו אחד לתוך השני מעשה תשבץ, אז כשהגעתי הביתה ואפשר היה כבר ״לדבר עם הארץ״
התקשרתי להורים שלי, ואמרתי לאבא שלי
״אתה זוכר כמה זה היה קשה לי להבין את הדברים שהסברת לי בהנדסה כשהייתי ביב׳?
אז היום, הסבירו לי את זה ביפנית, והבנתי, פשוט היית צריך לשנות את השפה״
ואז חזרנו לארץ, הילדים היו קטנים, מציקים, מתכרבלים, תובעניים, תלותיים, מתוקים, נמוכים ממני,
פה יש איזה קטע שאני כותבת ומוחקת, ואני יודעת שתוותרו לי
אבל עיצבתי והכנתי תכשיטים, די הרבה שנים ובמו ידיי.
ויום אחד, בסופו של תהליך, הבנתי שיותר אני לא אכין תכשיטים כדי לשווק ולמכור, ובכלל שאני לא טובה במכירות,
ובואו נודה, מעצבת תכשיטים בינונית למדי. רגילה, אפעס.
אבל אז התחלתי לגלגל רעיונות עם נטע, חברה שלי.
והיינו שתינו בצומת כזאת, וכמו שלא ידענו בדיוק מה אנחנו רוצות, ידענו מצויין שאנחנו רוצות משמעות מוצקה וברורה בחיים שלנו***.
ואז התחלנו ללמד סריגה במסרגה אחת.
זה היה לפני כמה שנים, ומאז, זה מה ששתינו עושות.
בהתחלה זה היה בטריקו, ומחולצות ישנות שגזרנו, ומהר מאוד הוספנו חומרים אחרים
והפחנו חיים, כל אחת בסטודיו שלה, וביחד.
עכשיו, כשממלאים טפסים לילדים, לעצמי, ברווח שיש אחרי המילה ״עיסוק״, אני כותבת ״מורה לסריגה״
ותמיד אני מקווה, קצת בתוך הלב, שזה יותר מסריגה.
כי ללמד איך להניח את החוט על המסרגה וללפף אותו ככה שתיווצר עין אני יודעת,
וגם ללמד להעלות עיניים, ולסרוג, זאת אומרת, להפוך חוט, שהוא חומר גלם, למשהו שאפשר להשתמש בו כמו סודר או תיק, או גרביים, או שטיח, אני יודעת.
אבל אני כל הזמן חושבת על המשמעות שיש למלאכה הזאת, המסויימת, אצל האנשים שנמשכים אליה.
מה מושך בלהפוך חוט מחומר גלם למוצר מוגמר?
(אל תסתכלו עלי ככה, אין לי תשובה, זאת אומרת יש לי את התשובה שלי, אבל לא בטוח שהיא נכונה לאחרים)
למה אנשים שעושים את זה, כלומר, סורגים, אוהבים את זה, ואיפה עובדת הביקורת הפנימית על הדרך, התוצאה, ושילובי הצבעים והחומרים האינסופיים.
אז כשאני מלמדת, אחרי השלב הראשוני של הדגמת הטכניקה הבסיסית, כשהנערה או האישה שלומדת מרגישה את טעם ההצלחה**** ויכולה להתמקד יותר בבחירת הצבעים והחומרים ובחופש של הסריגה והדוגמאות, מתפתחות שיחות שהן כמו בלי התחלה ובלי סוף.

וחשוב לי, אני כל הזמן מדגישה את זה, לחבר בין הסריגה ועבודת היד לחיים, לבישול ואפיה, לסרטים וספרים, לנסיעות וסיפורים, לאהבה שלנו לאנשים שבסביבתינו, למוזיקה, שכל הזמן אני מקפידה שתהיה ברקע.
ומצאתי את עצמי לאחרונה מחברת פלייליסטים כאלה של שירים שיתאימו להיות ברקע, בזמן שאנחנו סורגות ועובדות ולומדות,  כמו צבע השמים והאדמה בציור נוף, מצד אחד חלק ואחיד, ומצד שני, עם נקודות וקווים קטנים, שכן נרגיש את קיומו.

וכל פעם, אני לא יודעת אפילו למה, אבל כל פעם שהשיר הזה של לורד מתנגן, אני עוצרת מהסיבוב שאני עושה סביב הבנות שיושבות וסורגות ואומרת להם
״תקשיבו, קוראים לה לורד, היא בת 19, ולשיר הזה יש חצי מליון השמעות, חצי מליון״
(יותר מחצי מליון)


אני יודעת מה אני רוצה
להמשיך ללמד, ולהיתקל כל הזמן באתגרים חדשים, כמו שקורה לי כמעט בכל יום.
להכין קפה ותה לבנות, לספר על הסריגה ועל הקשר וההקשר שלה לחיים, ולעולם שבחוץ
ולהקפיד להראות קטעים מהדרך, והדרכים שאני עושה בעצמי, חלקן לעולם אינן מגיעות לשום מקום.
בוחרת חוט, מתלבטת, סורגת קטע, פורמת ומתחילה אותו בצבע אחר
כמו לפעמים בבישול, כמו בכתיבה
כמו במוזיקה

בתמונות: תיק, שאני סורגת כבר המון זמן, הבסיס שלו בטכניקת ליפוף בקרושה, ולאחרונה העליתי עליו עיניים ואני ממשיכה לסרוג אותו בשתי מסרגות, בחוט טריקו דק מאוד

Slide1

זוג כפפות- מחממי ידיים, בשתי מסרגות, שרק בחירת הצבעים של האצבעות לקחה לי כמעט שבוע, ותיכף אני מסיימת לסרוג אותן

Slide1

אין פואנטה, אבל יש כמה הבהרות ויהיה המשך
*לא הייתי חולה, לדעתי, נסעתי לחבר שלי
**אני זמרת מצויינת לילדים (שלי), וגם זה כבר לא כל כך נכון, ככה, ברגיל גם בזה אני בינונית למדי,
***נטע תמיד ידעה מה היא רוצה, בגלל זה היא חברה שלי, ובגלל זה אנחנו גם שותפות
****ילדה אחת, שלומדת אצלי בחוג של הילדים, הצהירה בתחילת השנה שהיא לא אוהבת לסרוג, ואז היא ביקשה רק שאראה לה, והתחילה לסרוג תיק, שתיכף יהיה גמור, וכל פעם שהיא מגיעה לחוג, היא אומרת לי ״עידית, את מאמינה שאני סורגת?״

האורח

היא היתה בבית עם התינוק כל אחר הצהריים, הוא לא היה כל כך שקט, נכנס ויצא אחריה במדרגות אל הדשא שלפני הכניסה עם השולחן הלבן והכסאות מטופחי-הגינה והיא הניפה את התינוק למעלה, הריחה ונישקה ובסוף גילגלה עיניים מתיישבת על הכסא חושפת לשפתי התינוק את פטמתה הימנית, מדפדפת במחשבות של עצמה, אולי הפעם זה ירגיע, ואז היא ראתה אותו מקצה השביל, סומק מענן את לחייה, איך ידעת איפה למצוא אותי?
והוא התיישב. כאילו שלא עברו עשר שנים בדיוק, מושך את הכסא שממול, חולץ נעליים ומניח את רגליו המטופחות גרביים, מחייך, אולי לא תניקי אותו עכשיו, זה מביך אותי לראות לך את השדיים.
״טוב, איך מצאת אותי״
״ישי,״ היא צועקת אל החלון במטבח ״תוציא תה קר, הגיע אורח״

* * * * * * * * * * * * * * * * *

בסוף היא גילתה שהתינוק בכלל לא ישן צהריים בבית הילדים, ובגלל זה הוא היה עצבני, היא נכנסה איתו הביתה, מטפסת את ארבע המדרגות, הגב מציק לה, והנשימה כבדה, היא החליפה לו טיטול, נלחמת ברגליים שלו נדחפות אל הבטן שלה , סוגרת מעליו שוב את הטיטול הנקי, מרימה וטופחת לו על הגב.
בשש היא הניקה אותו פעם נוספת, וברבע לשבע קילחה אותו.
בשבע ורבע הוא היה במיטה, והיא עמדה מעל הפרפרים המסתובבים עם המנגינה של מוצארט וספרה עד עשרים.

* * * * * * * * * * * * * * * * *

בשבע ועשרים ישי והאורח עוד ישבו בחוץ, מזוית העין היא קלטה את פחיות הבירה המחוסלות ואת הר קליפות הגרעינים בתוך קערה קטנה שהזכיר לה את החרמון המושלג מרחוק, אבל היה אפרפר.
היא הניחה ארבע פרוסות לחם בתוך הטוסטר, דפקה רגל על רגל, מזמזמת לעצמה שיר מפעם, עד שהן קפצו, שולקת שלוש ביצים, וחתכה בדייקנות צנוניות ורודות לחיים ומלפפונים, סופרת עם האצבעות כמה שעות נשארו לה עד שהתינוק יתעורר, וכמה יישארו עוד אחר כך לישון עד הבוקר.

* * * * * * * * * * * * * * * * *

בזמן שישי נכנס  כדי להכין לכולם תה היא שאלה את האורח מה קרה שהוא החליט לקפוץ לבקר ככה אחרי יותר מעשר שנים
״זה עשר בדיוק״ הוא אמר לה, מעביר אצבע אחת על האף שלה, היא עצמה עיניים ונרעדה ״אני עובד לא רחוק, וחשבתי לעבור, את יודעת, לשאול למה לא הזמנת אותי לחתונה שלך״ דרך וילון המטבח המתנפנף היא ראתה את ישי מתכופף להוציא פתי בר.
ועד שהוא הגיע עם המגש הפרחוני אל השולחן, האורח עוד הספיק ללחוש לה, צורב
את השדה של החיטה על גבול עור התוף שלה

״את לא תניקי אותו לידי עוד פעם, נכון?״

בדיחה

א׳, כשהוא התעורר ביום שישי לפני שבועיים וחצי בחמש וחצי בבוקר (לרכב על אופניו בבגדי טייץ צמודים, תרגיעו, הוא לא מתעורר כל כך מוקדם סתם ככה), שאל את עצמו ״למה עידית פירקה את מסך הטלויזיה מהמעמד שלו והניחה אותו על הכורסה?״
אני לא באמת עשיתי את זה.
הלכתי לישון שעה אחריו
ובלילה.
אז זהו, ש-
בלילה, בזמן שכולם בבית ישנו,
נכנסו לבית שלנו אנשים, שהעבודה שלהם היא לגנוב.
אנחנו לא יודעים מי הבוסים שלהם, אנחנו לא באמת יודעים איך הם נכנסו,
ואנחנו מבינים שזאת עבודה מאוד קשה, בעיקר כי צריך לדעת מה לגנוב.
עם מחשבים וארנקים זה קל. אבל עם תיקים זה קצת סיפור.
זאת אומרת, בתיק אחד באמת היה הארנק שלי עם כל התכולה וזה וזה.
אבל בתיק אחר היו מלא מלא מלא חוטים (סתם, לא מלא, רק איזה עשרה כדורים של חוט שאני ממש אוהבת ובכלל לא בטוח שבחנות שהזמנתי אותו נשארו כל הצבעים)
וזוג גרביים שאני סורגת (סרגתי, סרגתי, קשה לי להפנים את זה) לאחות של א׳. ועיגולים קטנים קטנים שאני מסמנת בהם את הסריגה כשאני סורגת בשתי מסרגות דוגמאות מסובכות.
ותיק ב״ס של הילדה, פלוס ספרים, ומחברת סוציולוגיה.
(א׳ ואני נועצים בה מבט של מאוכזבים ״לא יכול להיות שאכפת לך מ-מחברת-סוציולוגיה, בחיאת, יסמין, בתיכון צריך לחגוג עם חברים״)
תיק נסיעה כזה, עם בגדים שלי (כן, כן….פונצ׳ו שלקח לי המון זמן לסרוג וסודר שהתחשק לי, חצופה שכמותי, להוסיף לו שורה של תחרת סריגה בשוליים), תיק כלי רחצה עם בושם שאני ממש אוהבת, ודיאודורנט, ומברשת שיניים ומשחת שיניים, וקיסמים, ומסרגות. ולא רק שלי, היו שם מסרגות ארוזות שהייתי אמורה לשלוח לאחת התלמידות שלי שביקשה.
והכי מעצבן, המחשב שלי
עם כל הדוגמאות שתכננתי, בלי גיבוי.
(באשמתי, אלא מה)

ואני חושבת, אני באמת באמת חושבת
שאפשר לבכות ולהתעצבן, ולכעוס ולהרגיש את הלב דופק ואת התסכול.
ואפשר סתם להתחיל הכל מהתחלה.
לא סתם, עם לב פתוח כזה ונשימה, ומלים ומחשבות טובות.
והרגשה של משהו חדש.
נכון, עבדתי ממש קשה על השטיח הזה ועל תכנון הדוגמה, וזה לא היה חכם לא לשמור ולגבות דוגמאות.
אבל אין לי מה לעשות עם המלים האלה יותר.
ואני יכולה להתחיל מחדש

להקשיב לשיר הזה, ״בדיחה״ של דוד אבידן שאני מאוד אוהבת,
לחשוב על התחלה חדשה,
ולחייך…

*ובסוף אני חושבת, מי הם האנשים האלה שהפרנסה שלהם היא לגנוב?
איזו קבוצת כדורגל הם אוהבים, איך הם שותים את הקפה שלהם בבוקר, איך הם מחזיקים לחברה שלהם את היד.
איך הם מניחים את הילד הקטן שלהם בתוך נדנדה.
איזה ספר הם קוראים עכשיו
לאיזה חו״ל הם חולמים לנסוע
איזו מוזיקה הם אוהבים
ואיך הם יסיימו לסרוג את הגרביים המותחלות על אחד מזוגות המסרגות שהיו בתיקים

ביום שישי בצהריים

משהו בי כולא את השקט.
כשהיינו ילדות, אמא שלי היתה קונה חומוס ביום שישי, וזה מה שהיינו אוכלים
עם חלה טריה, או פיתה, אני לא כל כך זוכרת.
רק שלא אהבתי חומוס, והייתי אוכלת את הלחם, את הקצה
או קצוות מהפיתה עם מיונז ועגבניה.
ככה הכי אהבתי את זה.
אני לא מאמינה איך גדלתי, עברתי כבר לצד השני, שלא רוצה לגדול, לא בגיל ולא בגוף* ולא בהחלטות של הגדולים.
אבל חברה שלי, אחת שאני מכנה אותה ״גיסתי״ אמרה לפני כמה זמן משפט שמתפתל לי במוח, כמו משחק שהיה פעם במחשבים הישנים, תולעת כזאת שמתארכת ומתקצרת, נתקעת בקיר.
וצריך להתחיל מההתחלה.
(אם רוצים להמשיך לשחק)
היא אמרה, שעם השנים, והגיל, נעשה לנו יותר נוח, ואנחנו יותר מאושרים.
(שלא תטעו, איך שהיא אמרה את זה, הלכתי מיד למקלחת עמעמתי את האור והבטתי טוב טוב במראה.
היא צודקת!)

ביום שישי בצהריים הבית שלנו שקט
הילדים, הם כל כך בעניינים שלהם, הצופים, אחד לומד באיזה קורס, ואחד רק עבר להגיד שלום, בעצם הוא בדרך אל החברה שלו.
קודם האחיות שלי לקחו אותי לסיבוב קניות שמן זית-גבינה-פירות מתוצרת מקומית, והחזירו אותי הביתה עמוסה בשקיות וזר פרחים.
הן הולכות לפלס את דרכן אל שנת הצהריים המיוחלת של יום שישי, דרך הילדים שצריך להכין להם אוכל, ובגדים, ולעזור להם להתארגן ואני
נוף של חוטים מתחת לעיניים שלי.
ובישולים של יום שישי כאלה
שעועית לימה שנטע, שהיא חברה וגם השותפה שלי לעבודה לבלוג סורגות בזמן לימדה אותי על קיומה
ואת הלחמניות שלי, שהאחיינים שלי מנדים אותי מארוחת הערב אם אני לא מכינה אותן.

אתמול, בסדנת הסריגה שהעברתי, אחת הבנות התקרבה אלי בשקט ושאלה אותי מה הקטע שלי עם מוזיקה.
ופקחתי אליה זוג עיניים ״זה לא קטע. אני פשוט לא יכולה בלי״
ואז אמרתי שהמוזיקה מסדרת לי דברים, ושהיא כמו צבעים במרקם שלה.
ביום שישי בצהריים אני מחכה לאחר הצהריים
ואז מכינה את הבצק של הלחמניות שאני כבר לא ממש אוכלת בעצמי, רק מביטה אחר כך בארוחת הערב באנשים של המשפחה שלי, איך הם נוגסים בהן, והאושר של הטעם מגיע גם אלי.
אחר הצהריים אני מכינה את עצמי לתנועה של הילדים שנכנסים והאנרגיה של הפעולה של הצופים עוד אצורה בהם,
הם שואלים אם יש מים ועפים למקלחת.

אני חושבת על משפטים מתוך שירים שלפעמים דופקים לי מתוך הלב או הראש, דרך דברים שאני עושה
השבוע היו אלה
עולם קשוח, אני יכול עליו – אביתר בנאי
ולרקום חלומות על קרני הלבנה מתוך התרגום של יורם טהר-לב לאת חירותי
(איזו שורה אופטימית בתוך שיר מדכא,)
באור חיוור, במלכודת השעה, בא מלאך, תראו מה יש לו ביד של רוקפור האחד והיחידים
ובסוף השיר שמתנגן ברדיו הוא זה

 

ואני רוצה שהשמש תעצור רגע, תסתכל על מטע הרימונים שמאחורי הבית ועל השביל שעולה בינו לבין הבית של השכנים שהולכים אליהם ברגל מאחורה, וכשעולים בו מרגישים את הבדלי הטמפרטורות.
אז שהיא תעצור, השמש,לרגע.
רק רגע אחד

ואז תמשיך לשקוע

קצר

פעם אחת היא הסכימה להגיע אליו עד לכניסה של המרתף, זה היה אחרי תחנונים ואצבע אחת שעברה מהעורף למטה מדייקת את חוט השידרה שלה הוא היה שם, היא דמיינה אותו יושב על המדרגה שהכי למטה ברגליים מקופלות והגוף שלה לא הסכים להיכנס, דוקא היא רצתה, בראש, מאוד, אבל השמש השוקעת באופק דמיוני והשדים שפרסו כנפיים עפים מעליה באיצטלה של עטלפים הפחידו אותה, אז היא עשתה לא עם הראש והקול לא יצא לה מהגרון.
מההד למטה, כמו שדמיינה עם חבית יין ענקית ליד, וטפטוף מרזב קצבי היא שמעה אותו פורט על גיטרה.
״גיטרה זה אפילו לא הכלי שלי״ הדהד קולו בתוך ראשה בזמן שהוא שר בקול מדוייק שיר שלא הכירה.
והיא התחילה ללכת, מבט אחרון אל המדרגות, וציר גופה הסתובב כמו פונקציה בפוטו שופ אל הצד המואר של העיר, וככה פוסעת היא לא עצרה עד שהיו לידה, בתוך הגינה הירוקה שמימינה אבא וילד משחקים בכדור, הילד אמר רק עוד פעם אחת והאבא השיב אמא מחכה בבית.
ילד שלי מוצלח, גם העטלפים מעליה נעלמו והשמש, קרה לכם פעם שהשמש חזרה בה מהשקיעה?
גם לה זה לא קרה, אבל פנסי הרחוב הציפו את המדרכה, והיא האטה את הליכתה כמו גם דפיקות הלב, ומתחת לרגליים היו לה זהרורים קטנים של כדור במסיבת דיסקו
* * * * *
כמה חודשים אחר כך היא שמעה שהוא התאבד.
לא שהיה אכפת לה, היא הרימה את הראש ונדמה היה לה שעטלף נוסק מעליה לכיוון האופק, אבל האוזניים חידדו את עצמן להקשיב, והכנפיים של העטלף ציירו את הסיפור, אומרים שהוא נכנס אל המכונית הישנה של אבא שלו, שעוד נסעה, אף אחד לא מאמין איך, אבל היא נסעה, ולא עצר מעל הצוק בחוף הזה ששכחה את שמו.
* * * * *
-התחתן, סימה אמרה לה
התחתן, מה לא שמעת?
לא, העיניים שלה בערפל לנקודה בחלון ששם הבחינה בעטלפים בפעם האחרונה
והיא היתה עסוקה בלספור, לוקחת עיתון , מגלגלת אותו כדי למעוך
יתוש
יתושה
-מת. מה אמרת? סובבה מבט מחייך אל סימה
-לא משנה, מתה, זאת נקבה, תביאי את העיתון, יש שם עוד אחת.

בסוף המלים

כמו שהייתי כותבת אותן ולא השתיקה הארוכה, זאת שלעולם לא אסלח לעצמי עליה.
מותחת את הדברים ביני ובינך, ממלאת הררי שקים בחומר שיאטום ויצבע קוים אדומים, מנסה לשכוח אותך, אבי ילדיי הגדולים המבינים פיזיקה מדוייקת אבל כה רכים בשביל להבין איך עובד הלב באמת.

* * * * * * * * * * * * * * *

בבוקר יש רעש של הבנות כשהן מתארגנות, אני מדמיינת אותן רצות בכל הבית, תיק קטן, לא זה של בית הספר מתנפנף ביד של נוגה, אבישג מתנפלת עליה, תופסת אותו ומפילה את שתיהן, משהו נקרע ובכי מכמיר לב עולה אל התקרה.
במציאות הן יושבות שתיהן אל השולחן, אחת מול השניה, אורי מוציא לנוגה חולצת ספורט מהחדר, חצי גוף שלו מציץ מהדלת של החדר שלהן כשהוא מנפנף בחולצה המקופלת היטב ושואל את אבישג אם גם לה יש שיעור ספורט היום.
"יש לי מקהלה, אבא" היא אומרת לו בשקט "אין לי ספורט" ואני עוצמת עיניים לקראת היום הזה שעוד לא התחיל.
רועי עונה לטלפון, לא שמעתי את הצלצול שלו, רק את ה"הלו אבא" ואני מתעלמת והולכת להתאפר כשהוא דופק ביד עדינה על דלת המקלחת, המלבן הלבן ביד שלו
"אבא שלי רוצה לדבר איתך"
אני מגניבה עיניים לחפש את אורי
"אח שלך דיבר איתו כבר?" מחזקת פס שחור על עין ימין,
"כן, דיברנו איתו שנינו" היד שלו מכסה את השפופרת "אמא, אני מאחר להסעה"
אני הופכת את הטלפון על המשטח, בוחנת שוב את העיניים שלי מול המראה ואז מרימה אותו אל האוזן שלי
"היי מארק" האצבע שלי מציירת על האדים שעל המראה לב
'דיני' בצד אחד 'אורי' בצד השני
"מה קורה?"

* * * * * * * * * * * * * * *

בחמש וחצי אני אוספת את נוגה ואבישג מהלית
"רוצה קפה?" היא שואלת אותי, ואני מסובבת את הראש, מרחיקה את המבט להרים שהשמש מנשקת ארוכות ואומרת שהבנים בבית מחכים לנו ואורי עוד מעט חוזר ולא, אנחנו נלך הביתה. אבישג מרימה את יוני בדרך לכניסה, שם מונחים התיקים שלהם
לנוגה יש כתם של שוקולד על החולצה הכחולה ואני מתאפקת לא להעיר לה.
אבישג מורידה את יוני, שנצמד אליה עד שאנחנו מתרחקות אל הצד השני של הדלת הנטרקת בשקט
הלית רצה להרים אותו ואומרת לי חכי רגע.
תני חיבוק.
ורק כשאנחנו ליד דלת המכונית אני שמה לב שאבישג מחזיקה שני תיקי בית ספר ביד,
נוגה, למה היא מחזיקה לך את התיק? אני שואלת והן מחליפות מבטים , האצבעות שלהן הופכות את חגורות הבטיחות, הראש של אבישג למטה, אני צריכה לטפל בזה איך שאנחנו נכנסות הביתה, אני חושבת.
בכניסה לבית אני מריחה ביצים על מחבת. רועי מכין לו ולעופרי
מה קורה ילדים, התיקים של הבנות חובטים ברצפה, יש אוכל שהכנתי לכם אתמול, למה אתם לא בודקים מה יש במקרר לפני שאתם מתחילים את יום העצמאות שלכם על הגז?

* * * * * * * * * * * * * * *

-את יודעת שאני בארץ?
אני מושכת קו כחול כהה על עין שמאל הטלפון מחובק בין הכתף לאוזן שלי
-עכשיו אני יודעת
שתיקה
-אז למה אתה מתקשר בשעה הזאת, אם אתה בארץ?
-כי ידעתי שאחרת לא אתפוס אותך, ושאת צריכה לצאת מהבית
אני שומעת את הנשימות שלו, והמלים המדודות, את העולם שמסתתר מאחוריהן ואת ההתנשפות שלי בזמן שאני מעבירה את המברשת של המייק-אפ על הפנים, וטופחת על הנקודות האדומות, מנורות אזהרה של מטוס לפני נחיתה.
-דיני, אני מתגעגע
אני עוברת אל הסומק
-תסגור, אני אתקשר אליך מהדרך

* * * * * * * * * * * * * * *

איפה עובר הגבול, הגבול שלי, איפה הוא עבר לפני זה?
כבר נשבעתי לעצמי שאני לא מדברת איתו, פעם זה היה כי כבר היתה לו מישהי והוא התחיל חיים, ואחר כך בגלל שאורי ואני הפכנו לצורה אחת, זה קרה לאט, אבל ידעתי שאני רוצה את החיים איתו,
התמונה הזאת של הגב שלו כשהוא שוטף כלים במטבח ואני מחזיקה מגבת לתת לו, מקפלת כביסה של הילדים, שלו, של עצמי ומחייכת.
אחר כך נכנסתי להריון מתוכנן
כל כך רציתי אח קטן לילדים, ילד מאורי, מיזוג מאוזן של הגנים שלנו, סגירה סופית של כל מה שהיה לפני זה,
התחלה של חיים חדשים, שקיות עם בגדי תינוקות של עופרי ורועי חיכו בארון למעלה.
דסי הבטיחה אז שהיא שומרת לי עגלה וכסא לאוטו.
היה לי אותו ממלא את המשקוף כשהוא נכנס לבית הקטן שלנו בתום יום העבודה שלנו, בולע אותי בין שתי כפות ידיים מתפתלת לו על הכתפיים מתחבאת לו בתוך הבטן, הילדים כבר מטפסים עליו בפיסה של העורף והוא מדגדג אותם בעדינות
"היי, תיזהרו על הבטן של אמא, התינוק גדל שם בשקט, הנה תקשיבו"

* * * * * * * * * * * * * * *

בדרך אני מחייגת אליך, בודקת אם האיפור שווה משני הצדדים במראה של המכונית, מהדקת את השפתיים, לודא שהאודם נמרח שווה ולפני שאתה משיב, אני מנחשת את ההמשך
-המצב של אמא שלי לא טוב
הנה פקק של מכוניות שהפולו שלי נעה בתוכו קדימה, מתפתלת ומזיזה את האגן כדי להתיישר בתוך המחרוזת הארוכה בדרך לתל אביב, בחוץ ערפילים מתבהרים ואני מחלישה את הרדיו.
-יש משהו שאני יכולה לעשות, מארק?
-אני לא יודע
הקול שלך רועד ואני שומעת רק את הסוף של המשפט
-אני רוצה אותך לידי

* * * * * * * * * * * * * * *

בכניסה לבית שלהם אתה תופס לי את הצואר ומלטף כמו שמשתקים חיה שתי אצבעות ננעלות ושתיים מטיילות בתנועות קטנות שעוצמות לי את העיניים והופכות לי גלים של ים בין הצלעות לאגן איך אתה רוצה שאגיד משהו כשאתה ככה
רוצה לשתות משהו? כן, מה את רוצה לשתות, דיני? מיץ תפוזים, ומה אתה שותה? אני אשתה אותך, קחי.
אתה מושיט לי כוס עם מיץ כתום ליד ומקרב את לחי ימין שלך אל שמאל שלי בזמן שאני לוגמת.
אנחנו צריכים להפסיק, אני אומרת לך
להפסיק עם מה יד אחת שלך כבר מתחת לחולצה שלי והנשיפה שלי על היד השניה, איך אתה מתכוון לשתות אותי עכשיו?
רעם קטן של החזיה הנפתחת נשמע.
החלומות האלה, שאתה נופל ונופל ונופל, מארק? וכמו שאצלך, עם הכמיהה הזאת לים שאין לה מימוש ופעם, כשעוד היינו מדברים היית מספר לי על החלום הזה שאתה טובע, ובתוך המים אתה חושב על הנשימה הבאה, על הילדים, על המוזיקה שלך, הספר שאתה קורא, ואף פעם לא עלי
ואולי כן, אבל אף פעם לא סיפרת לי
מארק, קוביות לגו צבעוניות, שהילדים עוד משחקים בהן מתפוצצות לי מול העיניים כשהן עצומות, הצבעים שלהם זוהרים
והמחשבה הבהירה שלי מסתנוורת, כמה פעמים אומרים לי בשיעור יוגה להרפות קודם את השרירים האלה, ואחר כך את הנשימה בקול הלבוש של המורה, ואני יכולה למנות לך את האיברים שלי לפי שמות עם איך שאתה מפזר אותם, מפיל חלק מהם בעדינות אל הרצפה, מרפה, ממיס.
לגוף לא כואב, הוא מתרפא ומחלים לפני הרעד הגדול והידיים שלי שתופסות אותך אבל המחשבות.
כואב להן
ואז הן יוצאות לחפש משככי כאבים, כמו מסוממות בולעות את כל מה שהדרך מציעה להן
שהוא נגד כאבים.

* * * * * * * * * * * * * * *

לפני המקלחת אני תופסת את נוגה, נותנת לה יד ולוקחת אותה לסלון
-אמא מה
-מה אמא?
-אמא תגידי
ביד אני תופסת אותה, איפה בדיוק עבור הגבול תגידי?
נוגה את יודעת, הרדיאטור מתגלגל, הפיג'מה שלה מקופלת עליו בזהירות, והיד שלי מהדקת אותה לחמם היטב
לפעמים זה מתאים שאחרים עושים בשבילינו כל מיני דברים, ולפעמים פשוט לא.
-עכשיו אני יכולה ללכת למקלחת, אמא?
-את מבינה מה שאני מנסה להגיד לך?
זה לא טוב שאבישג סוחבת לך את התיק, את היית מוכנה לסחוב לה את התיק על הגב, יחד עם זה שלך?
הרגל שלה דופקת על הרצפה
-את לא מקשיבה לי
-אני מקשיבה לך אמא. אפשר עכשיו ללכת למקלחת?
-אוקיי. תבטיחי לי, שאת לא מכריחה אותה יותר לעשות בשבילך דברים, את רוצה שנקרא לה? או שאת מסוגלת להבטיח לי דבר כזה לבד
-אני לא אבקש ממנה לסחוב לי דברים , אמא. אפשר עכשיו מקלחת?
-לכי
הספה מתקערת תחת הגוף שלי, אני שומעת את הזרם במקלחת ואת הקולות של שתיהן, דלת הכניסה נטרקת והקול של אורי ממלא את הכניסה לבית ואת המסדרון.
ועד שהוא מגיע אל הסלון,
פוסע בלי צעדים-
העיניים שלי כבר עצומות, ואני נרדמת.

דברים שאני לא רוצה שתדע

אני לא רוצה שתדע שטוב לי עם הילדים, בבוקר, כשהשמש עוד לא החליטה מה ללבוש, ורועי מסתובב בסלון, מחפש שלט של טלויזיה, מחזיק שני חיתולי בד שכבר מזמן איבדו את צבעם הלבן, מושיט אחד לעופרי מדדה למטה מהמיטה שלו חצי ישן ומבקש לראות את סמי הכבאי, המוצץ בפה שלו ורועי מדגיש, אני סיימתי עם המוצצים.
אבל לא ככה הוא אומר את זה, מארק, אתה מפסיד אותם לפני שקרני השמש מותחות איברים סופית, בתוך הפוך עם המתיקות שלהם והפריכות של העור, עופרי בהיר, רועי עם צבע העור שמזכיר אותך, אני מתגלגלת איתם, לפעמים גונבת עוד דקה לישון, עוצמת עיניים מתגלגלת מצחוק כשהם מטיילים עם האצבעות הקטנות שלהם על הלחיים שלי, מתי בפעם האחרונה הרגשת את זה תגיד לי?
את הקורנפלקס עם החלב אני מוזגת להם בתנועה אחידה כשהשמש מתקפלת בחזרה כדי לטפס עוד שלב, ממתיקות סוד אנחנו, השלב הכתום, היא קוראת לזה וקורצת לי.
כל העולם רועד כשזה קורה. לפעמים יש רעם, מארק
מפניך.
אני גם לא רוצה שתדע שהלכתי להצגה לפני כמה ימים, ככה, כמעט עירומה, לא בגוף, בנפש, עם מישהו שהכרתי, איזה בחור שהגיע לחנות ו-
והתחלנו לדבר, זה היה טבעי
קולח
מתוק שכזה. מסעיר. תיקנתי את התליון על הצואר שלי, תיקנתי את התסרוקת שלי, נו, אתה מכיר את השיער החלק הסורר, אלף פעמים תיקנתי אותו אפילו לא שמתי לב.
ואסי הזה, כמו פסיכולוג הוא היה.
בהתחלה לא כמו פסיכולוג, בהתחלה הוא סתם שאל אם בא לי ללכת איתו להצגה.
זה לא היה בהתחלה, זה היה אולי בפעם השלישית שהוא הגיע לחנות, בכל פעם הוא בא בשביל משורר אחר מימי הביניים, אחד מהם, אפילו הוא הסביר לי, בכלל לא מימי הביניים אבל לא ידעו לאיזו תקופה לשייך אותו אז הוא נחשב.
בדמיון שלי, אני מחביאה את הילדים מאחורי הגב, את שניהם.
ואת הסימנים על הבטן. דוחפת, מושכת אויר ככה. הנה, כמו שנדמה לי תמיד שהיה איתך באופן טבעי.
אתה לוחש לה באוזן כל מיני דברים, מארק?
או שסתם ישן איתה מחובק, היא עם הפנים אל השמש, אתה עם הפנים אל גבה, מפלס את לחייך, חופר בתוך הכר, חופר ונרדם בתוכה. ככה אתה עושה את זה?
לא הגב שלה, הגבה שלה, שתיהן, מצייר אותן כמו שהיית עושה לשלי, הזרת שלך מכחול וכולך בפנים, עד שאתה מדביק אותי אל המזרון.
שכחתי, איך שכחתי
אין שמש בלונדון

* * * * * * * *

הוא נכנס לחנות בוקר אחד, לא שמתי לב, לתאריך, לשעה, גם לא למה שלבשתי
(אני יודעת, אם זה מעניין אותך, לבשתי את החצאית שקנינו יחד בפעם האחרונה שביקרת בישראל, לפני הביקור שלי בלונדון.
היינו עם הילדים שנינו, אני הבאתי אותם לתל אביב, ואמרת לי כשחניתי, מתרכזת במרחק הגלגלים מהמדרכה, תישארי איתנו, דיני.
ילדים, מה אתם אומרים על זה שאמא תישאר איתנו קצת, נלך לאכול גלידה והיא תיסע חזרה למושבה.
ובחנתי אותם, ואותך, ממתיקה משהו מבפנים מגנה על עצמי, עליהם, טוב, בסדר.
והלכנו לקנות להם גלידה, ובחנות שליד גנבתי מבטים במראה והנחתי חצאית על הגוף שלי מודדת אותה, מסתובבת, זה יפה, אני יפה בה או שאני חולמת ואתה שמת פתק ביד של רועי ושלחת אותו אלי, וזה היה כמו שזה היה שאחר כך יצאנו כולנו עם גלידה בגביעים קטנים, של עופרי כבר נטף על כל הרחוב משאיר סימנים של עמי ותמי.
אז את החצאית הזאת השחורה עם הפסים של בדים בצבעים אחרים למטה לבשתי ביום ההוא)

הוא דיבר אתי בהתחלה, העיניים שלו ירוקות כמו של חתול, וחיתוך הדיבור שלו לא מוכר, אני בוחנת אותו ועושה תנועות עם הידיים שואל ומתעניין בקשר לספרים שהוא מחפש.
היו לו שתי הזמנות לכטוב בעיניכם בחאן ולפני שאמרתי משהו על הילדים הוא אמר לי תגידי, הם אף פעם לא ישנים אצל ההורים שלך?
-איך אתה יודע שאני גרה קרוב להורים שלי? הרמתי אליו מבט של פליאה
-כי זאת ששלחה אותי אלייך, סיפרה לי
וזה היה בפעם השלישית שהוא בא לחנות.
על הפעם הראשונה אני לא יכולה לספר לך, חשבתי שמישהו מושך אותי מלמטה, פתאום הרחבה שלפני החנות מול החניה והגינה נראו לי כמו לונה פארק כשהוא הלך לידי והתישב, ונכנס שוב אחר כך אתי לחנות.
ובפעם השניה הבנתי שאראה אותו שוב ובפנים התרחב משהו שלא זיהיתי.

עכשיו צמצמתי אליו מבט, שואלת את עצמי עד לאיפה הלית סיפרה לו עלי.
מה, עד כדי לשדך בינינו ולא הרגשתי?
אבל קשקשנו.
היו אנשים בחנות בביקור השני שלו, הוא הביא לי קוראסון מהמאפיה בפינה, ושאל אם אני יכולה לצאת לשתות איתו קפה בחוץ בכוסות חד פעמיות, עשרים דקות, הוא הגניב מבט לעופרה שחייכה מעל השלב השני של הסולם מסדרת ספרים בחלק הפנימי של החנות ואני נגררת לתוך המנהרה השקופה האינטימית הזאת השפלתי עיניים ואמרתי לו, אי אפשר, תראה כמה לקוחות יש. בלחש אמרתי את זה.

ואז הוא שאל אותי, בפעם השלישית שהגיע לחנות אם אני רוצה לבוא איתו להצגה.
ואיפה אני אשן אחר כך, לא שאלתי אותו, רק בחנתי את המצח ואת נקודת החן שיש לו מעל השפה, גדולה כזאת, עם נוכחות
מדמיינת אותו בגיל של רועי ואת ההורים שלו מתפעלים מהילד עם הכשרון לשפות, הדיבור החד והנקודה, שבדיוק עליה המציאו את המושג נקודת חן.
תוכלי לישון אצלי, השותף שלי בחול, הוא הסיט פרפרים במנהרה השקופה בתוך החנות לכיווני.

והכרטיסים במתנה, הוסיף בתוכחה מבודחת. אחותי עובדת בתיאטרון.
טוב.
(את אמרת טוב?)
בסדר.
אני אמרתי את זה.
וקבענו לדבר בטלפון בערב.

איך אתה עושה לה את זה מארק, מתחבא לה בערב במטבח, מכבה את האור, וכשהיא נכנסת אתה תופס אותה ומחבק?
אתה מוזג לה בירה ונועץ בה עיניים?

* * * * * * * * *

בערב דיברנו בטלפון, הוא התקשר
והייתי קצת נבוכה, אבל קבענו.
שביום ראשון שאחר כך הוא יבוא אלי לעבודה, אני אשאר עד חמש
ההורים שלי יקחו את הילדים, אפילו דיברתי איתם מיד אחרי שסגרתי את הטלפון.
כן, בטח שהם יכולים, והלית הבטיחה שתעזור גם.
היה אויר, הוילון זז לפני שסגרתי את הסדק הצר של החלון הפתוח של תחילת האביב.

וביום ראשון נסעתי לעבודה, מצויידת בתיק עם בגדים להחלפה ובלב מתנדנד והרגשה של חופש.

בשלוש קיבלתי טלפון מהגננת של עופרי שיש לו חום ועזבתי הכל
מסכמת לעופרה בעשר מלים שאני חייבת לצאת קודם כדי לקחת אותו לרופא
מוציאה את המפתחות של המכונית מהתיק
מטלפנת לאסי כדי להגיד לו שלא יבוא בחמש ולא מצליחה לתפוס אותו

משאירה מאחורי בחנות, מתחת לדלפק תיק עם בגדים שהכנתי ערב קודם
שיהיו לי להחליף.