הימים שעוד נכונו לנו

הנה מגיעים שוב הימים האלה שלפני העונה שמתחלפת.
זה נכון שיש עוד חודשיים, וחודשיים וחצי לפני החגים, אבל אני כבר מתחילה להרגיש את זה בהליכות, השמש שוקעת טיפ-טיפה יותר מוקדם, וזורחת טיפ-טיפה יותר מאוחר, וכל מיני זיקוקי דינור של משווקים מזכירים לי שזה הזמן לחשוב על מתנות-חג לעובדים, או, אם אני מנהלת עסק נכון, זה הזמן לשווק מתנות-חג לעובדים*
יש לי שבוע. שבוע אחרון עם הילדה הקטנה לפני שהיא יוצאת לשנת שירות.
שבוע של תכניות, שכמו מזלג עם פיתוחים מתחילות מהידית עם הקפה בבוקר בבית, ואחר כך שולחות זרועות למקומות אחרים, קפה עם חברות (שלה) קפה עם אמא (שלה ושלי, וגם אבא שלי) קניות של דברים ש״חייבת, אמא אני חייבת את זה לקומונה״.
בחלק נצליח, באחרים ניכשל.
והזמן שעול הילדים המתרוצצים בבית פינו לי במחשבות מדפדף על קטעי קטעים מהילדות שלהם שמבליחים בהירים ומטושטשים, כהים עד אין זיכרון ובהירים, כאילו זה קורה עכשיו.
לפני בדיוק עשרים ושש שנים הייתי בסוף הריון, מתוך ארבעת ההריונות שעברתי זה היה מורט עצבים במיוחד. בעיקר כי היה אז בבית עוד ילד בן שנה ותשעה חודשים, וכי הכובד בעמק הירדן על התפר שבין יולי ואוגוסט היה בלתי נסבל.
בסוף הוא הגיע. הגיח לעולם במשקל עודף (ביחס למשקלה של האם לפני ההריון) ובתביעה מופרזת לחלב אם.
לפעמים רק זה מה שבא לי לספר לכם, ילדים:
זה היה בוקר חמישי, חמש בבוקר כזה,  סבא ירח הבטיח לי (מה זה הבטיח, הבטיח בזנ״ט!) ערב קודם, היתה לנו התערבות שאם אני יולדת מחר בבוקר כמו שהוא אמר הוא יבוא בעצמו לשמור על אמרי.
אבא כבר יצא למדגה, ולא היו אז טלפונים ניידים, ואני הרגשתי כאבים בבטן, והייתי בטוחה שאכלתי משהו לא טוב, ואז הכאבים הלכו וחזרו, והבנתי שאלו צירים. אז במ-ז-ל גדול, תפסתי את אבא בטלפון של המחסן של המדגה לפני שהוא יצא לבריכות הדגים (כן, כן, טלפונים רגילים עם חוט וחוגה כבר היו) ואמרתי לו שנראה לי שזה זה.
הטראומה הקלה מרגע שהגענו לבית החולים ועד שהתינוק הענק יצא מהבטן שלי (לא, זאת לא היתה חסידה, ועכשיו אני קצת מצטערת שלא תיקנתי את האגדה הזאת קודם) נשכחה, אבל האמת היא שהכל קרה כל כך כל כך מהר, שלפני ארוחת הבוקר אבא כבר שכב מתחת לאיזו עגלה (של חקלאים, לא של תינוקות) ותיקן ציר (דו, כנראה) בשלווה גדולה וחיוך, וחברות שלי שחלפו על פניו בדרך לחדר האוכל שאלו אותו ״היי, מה עם עידית?״ והוא משך את עצמו מתחת לעגלה, מברג שוודי ביד האחת ומברגה בשניה ואמר ״ילדה, זאת אומרת. נולד״ והחליק את עצמו חזרה פנימה.
בסוף, עד שהבנתי שזאת באמת הולכת להיות היום לידה ותפסתי את אבא בטלפון, התקשרתי לסבא וסבתא והערתי אותם, נחשו מי בא לשמור על אמרי (נכון, סבתא).
ביום שישי האחרון לקחתי את הרך הנולד ואת אשתו לראות את דנה ברגר בהופעה.
הם ישבו לידי מחובקים, בצד השני ישבו הדודים שלהם, גם מחובקים.
זאת היתה הופעה קטנה ואינטימית ממש, ודנה פרפורמרית מעולה. באמת.
הסתכלתי עליו בזמן שהיא שרה, ילד שגדל נורא, ש״עד הקצה״ היה אחד האלבומים הכי מושמעים בבית כשהיה בערך בן תשע, ודמיינתי איך כשדנה תרד מהבמה אחרי ההדרן אני אקח אותה ביד ואצביע על הילד הזה שהיה מקשיב לשירים שלה בבית שלנו בטוקיו, וכמעט שלא הולך אתי להופעות, אבל הנה, הוא כאן, עם אישתו. בעוד ארבעה ימים יש לו יום הולדת ובכלל כמעט את כל השירים שלך הייתי שרה פעם לאבא שלו באוזן.
אחר כך הוא אמר לי אמא, השירים האלה מזכירים לי את התקופה שלפני שחזרנו לארץ.

בתמונות ילדים קטנים אחרי מקלחת, וקצת יותר גדולים מרוכזים בטלויזיה על הספה בבית בנישיגהרה, טוקיו

אמא וילדים בהאוןילדים-בנישיגהרה

וסבא ירח במעיין שהוא מטפח כבר מ-1999, ושבימים נעימים אנחנו ועוד רבים טובלים בו כבר מ-2002, והוא דוקא כן שמר עליכם כשהייתם קטנים, והרבה, ועדיין שומר על הנכדים שלו.
בכלל, ילדים, בהתערבות בסוף הוא ניצח בענק.

 

 

 

 

מלים שאמרתי אחרי זה

בפעם האחרונה שהיתה, והאור היה בהיר עם העננים כבר קצת של סתיו ובבוקר כשלבשתי את החצאית דמיינתי איך זה קורה בדיוק בסוף כמו שבאמת היה על המיטה שכמעט השלכת אותי עליה, אבל לפני זה שתינו בנחת את הקפה ומתחת לשולחן צבטת בין הרגל שלי ומושב הכסא את היד שלך עמוק יותר ויותר וכשהושטת את הכפית עם ביס שישרת מעוגת גבינה צחורה העיניים שלי נעצרו בתוך שלך ובשפתים עשיתי לך תנועות של מילים שכאילו אמרתי  לפני שפיסקתי אותן בשביל לתת לכפית עם העוגה לחדור ביניהן. אחר כך משכנו את עצמינו לתוך החדר שהיה חשוך כי השמש נבלעה בין העננים ולא חדר אור מבחוץ והדבקת אותי לקיר, או שאני את עצמי ואותך אלי זה היה כמעט כמו בסרטים שרואים הנשיקות והגישושים של הידיים, כמעט מוגזם לנסות לנחש אילו מהידיים שלך ואלו שלי, ונדבקו שני זוגות השפתיים שלנו אחד אל השני בהטיות של הראשים שלנו לשני הצדדים עד שהראש שלי נשען על הקיר מוטה לימין והלשון שלך חישבה לבקע אותי מבפנים. ורציתי שתנעל את הדלת ותסיט את הוילונות, ושתפשיט אותי ושתיקח כבר חסרת סבלנות שכמוני מחכה למעברי האצבעות שלך בתוך הקפלים של הגוף מכורה לאנחות שאתה מפיק מתוך הנקבים שלי בלי שאני יודעת.
בסוף הפכת אותי כמו שאף פעם לא עשית לפני זה והשלכת על המיטה, ועם כל הבגדים שהיו עליי שהפשלת והזזת כדי להגיע אל גבעת השד השופע זה שהמבט שלך ננעץ עליו ועל זה שלידו לדקות ארוכות לפני שאתה מחליק ועובר אל קו המותן דרך בית השחי אל היד שאתה חייב תמיד לפקוד והתנועה של האגן אני על הבטן ויש משהו בצעקה שלי שמפלחת את הכרית שמולי בקצה העונג הלא מוכר ממקודם שהתכתב עם איך שעשית את זה לי או איך שביקשתי את הדברים ואני כותבת אותם כי לא חשבתי לפני זה שאפשר ככה לאהוב.
ולא ידעתי, גם שאחר כך אני אשכח את מה שאמרתי כשההתכווצויות קטפו אותי כמעט ממך והנחו את שנינו בדרך הזאת שקראת לה אחר כך 'שביל החלב שלי' אני דחפתי אותך וסובבתי אליך את הגב

אין סיכוי בעולם.

שתדע את זה.

התרגיל שלי בהתעוררות

תגיות

, , , , , ,

אני לא אוהבת ללכת להופעות.
לא ברור מתי זה קרה, כי פעם ממש אהבתי, הייתי הולכת אפילו לבד לפעמים, להופעות, ולפעמים גם לסרטים, ואיפשהו בדרך, עם עלית הגיל (הוא לא יורד, הגיל, רק עולה) זה הלך ופחת, היכולת שלי להתערבב עם המון אנשים, העובדה שמישהו אחר (להלן: האמן המופיע על הבמה) קובע את הכללים, והרבה מתוך זה כרוך אצלי במה שעובר לי בבטן.
אני מדמיינת את השעות של לפני ההופעה, ומה עובר על האמן
(לאחרונה יצא שראיתי את שלומי שבן, תיכף זה יגיע, ואת רוקפור)
אם הוא נח צהריים, ומה הוא אכל, ואיך הוא השתיק את הנייד כדי שלא יפריעו לו, אם הוא שותה בירה או ויסקי לפני, אם הוא שתה מספיק מים, ובעיקר מה עבר לו בראש ובמחשבות.
ואיך, איך זה לעשות אהבה עם הקהל, כל קהל, כי זה לא נראה לי אחרת.
ועם הגיל העולה שלי זה יותר ויותר נראה לי כמו איזו מערכת יחסים רגעית אינטימית אבל עם גלים ממש חזקים. בבטן, ובלב, וקשה לי להסביר את זה, ואולי זה רק בראש שלי, אבל כבר נטוע חזק.
ואני מצליחה לגייס לעצמי כוחות בכל פעם מחדש לפני שאני הולכת להופעה, בסוף, אני ממש נהנית גם
(מישהו עשה אתי אהבה, לא?)
אז אתמול ראיתי את שלומי שבן.
הוא בכלל לא יודע, שכשא׳ ואני נכנסים לאוטו לנסיעה ארוכה (גאש, תרגיעו, נסעתי איתו פעם אחת לאיקאה, זה לא מהמקומות האלה שאנחנו נוסעים אליהם כמעט בכלל, בטח שלא ביחד)
יש לנו איזה סדר של שירים שאנחנו שומעים, לפעמים פעם אחת ולפעמים יותר
את ״תרגיל בהתעוררות״ אנחנו  שומעים יותר מפעמיים. זה אף פעם לא יותר מדי.
ולילה אחרון בלונדון זה בכלל השיר של ינאי, כי כשהוא התחיל את השנת שירות בנצרת עילית, אז בזמן שטיפסנו עם המכונית ברחוב שהיה שקט במיוחד בשבת ההיא כשנסענו לעזור לסדר את הדירה, הוא התנגן, וחשבתי, הכל נכון, חוץ מה״משורר״, צריך פשוט להחליף ל״צייר״ והשיר על ינאי שלי, הקסם הזה, שאיזה מזל שהוא אחד מתוך ארבעה.

%d7%94%d7%90%d7%a0%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%a1%d7%98

בקיצור, מישהו אמר לי שכששלומי מופיע, הוא מנגן את השירים ככה שאי אפשר לשיר איתו.
זין. שרתי, כמעט את הכל, בשקט, כי באמת מקהלת קהל לא ממש עובדת אצלו, אבל אפשר, בין הטיפות, יותר נכון בין הליטופים והמכות שהוא מעניק סלש מחטיף לפסנתר.
אני אוהבת אותו עוד מפעם, כשגרתי ביפן, והוא היה לי במיני דיסק עם אריק, דניאלה, עמוק ורון חוסך לנסיעה בניו יורק את זה דוקא הוא לא שר בהופעה, וזה שיר שאני מה-זה-אוהבת, הכי אהבתי אותו כשגרנו בטוקיו והייתי נוסעת ברכבות בעיר, אי אפשר לגור בטוקיו בלי לחרוש אותה ברכבות, מקשיבה לו ומחייכת.
אז היה רגע מכושף בהופעה, כששלומי שר את לילה אחרון בלונדון, וחשבתי גם מה החייל הטרי שלי, שהיום זאת השבת הראשונה שהוא נשאר בצבא אבר עושה.
(השבוע התכתבתי איתו, והוא כתב לי ״אני מנצל את שעת הת״ש כדי לצייר״ וחשבתי לי איזה מזל שבאמת הוא הילד שלי)
ועל זה שאת השיר שאני הכי אוהבת מהאלבום האחרון שלו הוא לא שר בהופעה, נינט שרה אותו, והנה הוא כאן, למטה, תיכף
וליתר בטחון, ארגנתי לכם רשימת השמעה קטנה עם השירים המדוברים פה,  אחד יותר, אחד פחות.
ובסוף בסוף, אם הייתי צריכה לחזור שוב על אתמול, כמו שהוא, הילדות בסטודיו שהכינו דברים קטנים ומתוקים, ארוחת צהריים עם אמא שלי, צהריים סרוג כזה עם שמש שנכנסה מהחלון של הסטודיו, והערב, הייתי חוזרת, והולכת להופעה בלב הולם ושמח, ואולי, אם אתם כן מאלה שאוהבים הופעות, כדאי לכם גם.
אולי.

נותר רק לחכות

לאמרי יש שיר לגמרי (או ממש) ללא עוול בכפו,  פשוט כי הוא מתאים לו כל כך, זה מצחיק כי כשאני חושבת עליו, סטודנט מתחיל למנהל עסקים ומחשבים בעברית בירושלים, גר עם חברה שלו בדירה מתוקה ומעוצבת, חי חיים רגילים של עצמו,
בכל אופן, כשאני חושבת עליו, הוא תמיד הילד הקטן, פעוט, בקיבוץ האון, שבקור של החורף (כן, גם בעמק הירדן יש ימים קרים) אומר לי ליד הדלת ״לא חס מעיל״ ואני מאמינה לו בלב שלם, הוא בן שלוש, אבל אמא מאמינה לו שהוא יכול בלי מעיל.

לתמוז יש כמה שירים (גם לאמרי, אבל זה נוח למלים להתגלגל ככה)
ואיכשהו תמיד השיר הראשון  של תמוז שעולה לי בראש הוא Aruko,  השיר הפותח של הסרט טוטורו.
והוא, בטבעי שלו, למד אותו בגן, בלי קשר בכלל לסרט, ככה, נצא לטיול (המלים של השיר), וניקח את כולם איתנו, את השועל, והסנאי,  הדרך תתפתל, ישרה, עגולה,  ואנחנו נטייל, ונשיר, כי מה, אנחנו אוהבים לטייל.

לינאי יש את שלוש בלילה, אבל לא רק.
יש לו גם את צ׳ארלי

ואת קרמה פוליס, בכל הגירסאות שיש בעולם, ובעיקר את זאת

ואת שלוש בלילה.
זה בגלל שכגרנו ביפן, ועפו מעל הראש שלו שלוש שפות, אחת שהוא דיבר בגן, (יפנית) אחת בבית, (עברית) ועוד אחת שהאחים שלו דיברו בינם לבין עצמם (אנגלית), מה שהיה הכי יציב בעולם המלים שלו, היתה המוזיקה שהוא שמע בבית,והלגו

ליסמין יש את פרהפס, שהיא לא זוכרת, אבל הוא שלה,

והיא היתה כל כך קטנה כשהיא למדה אותו בעל פה, והתעקשה שנסביר לה את המלים, ונשיר לה כדי שתוכל לשיר בעצמה.
לאמא שלהם יש מליון, בחלק היא קשורה אל הילדים בשרשראות עבות, שקופות שאי אפשר לראות, לרוב הם בכלל אפילו יודעים את זה,
ויש כמה שמפה ומשם, שמתחברים לנקודה הזאת שאי אפשר לראות, אבל אפשר להרגיש.
וזה אחד מהם, לא התעוררנו בזמן

ועוד אחד, שהוא כמו שיר שיא של הבית, כי פעם בכמה זמן מישהו שואל אותי
מה עם השיר הזה עם ״i find my way" שפעם כל הזמן היית שומעת

^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^
ביום ראשון נסענו עם ינאי לתל השומר, עם תיק טפוח ומטופח הורדנו אותו (לבקשתו, לא היתה חניה, המון האנשים הלחיץ אותו, ואם תשאלו אותי הוא חשש מהפדיחה שאמא תעשה לו עם דמעות בזוויות העין והפנים) בכניסה.
חיבוק, החלפת כספים (״אני לא צריך כל כך הרבה, אמא, קחי את זה״)
והוא לא שלי.
״לא בגלל עיני התכלת התאהבתי דוקא בו
הוא פשוט שריונר לא פחות ולא יותר״
וזה, וזה
ולא שלי.
ארבעה ימים.
ככה אני אומרת לא׳, אבא שלו, חיים רק פעם אחת, אז תחיה אותם, והוא מסתכל עלי, מחייך ולוקח את הכוס שעוד נשארו בה כתמי קפה, אבל מי שחי לצדי כמעט שלושים שנה כבר יודע שלא אשתה ממנה יותר מהשולחן אל הכיור, את יודעת, עידה, הוא אומר לי, רק פעם אחת, אבל אם נחיה אותם בבלגן מוגזם, הם יהיו מטרד. אני עוקבת אחריו במבט, המסרגות שומרות על החוטים והעיניים, וכל הזמן יש קשר בין העיניים שלי לסדר.
וזה השיר שלו, אני אפילו לא זוכרת מתי גיליתי את זה, אבל זה השיר שלו

^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^
הערב הייתי בהופעה, אני ממעטת ללכת להופעות, אבל הלכתי. להופעה של רוקפור
והיה מעולה. ממש.
והייתי על הטלפון, כי מיום ראשון לא הצלחתי לדבר עם הילד, פעם אחת תשישות היום חיסלה אותי ונרדמתי, בפעם השניה הוא לא התקשר, והיום שלחתי לו הודעה לפני ההופעה וקיוותי שיתנו להם את הטלפונים והוא יוכל לחזור אלי, והוא חזר, עם ה״אוהב״ שלו בקצה ההודעה
(בגלל זה עכשיו אני לא מצליחה להרדם)
מחר בבוקר אני אראה לא׳ שהורדתי את כל הכלים מהשולחן אל הכיור, וגם את התמונה הזאת של הילדים, ואולי אני אספיק להשמיע לו לפני שנצא מהבית את השיר שלי
בתמונה, לפי הסדר מימין לשמאל
אמרי, ענבר, תמוז, אלה, ינאי, יסמין

%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%94

*יום אחרי החתונה, שהיתה כבר לפני חודשיים האחיות שלי אמרו לי ״בטח תכתבי על זה, לא?״ כתבת כבר? כתבת?
נו, כתבת כבר על החתונה?
(מה כבר יש לכתוב על חתונה, אני מנסה להגיד, זה יום אחד בחיים וזהו, לפני ואחר כך יש את כל החיים,  הרבה יותר מעניין לכתוב על החיים)
זה השיר של אמא של הילדים (יש לה שבע מאות שירים, זה השיר של היום בבוקר)
תנו לי חייל שיוצא הביתה לסופ״ש ואני כותבת לכם גם על אלף חתונות

קורס הכנה ללידה

תגיות

, , ,

הסיבות שבגללן אני לא כותבת רבות ומסועפות. גם אני עובדת, מלא מלא מלא, מלמדת סריגה. כן, זאת לא טעות, וזה מה שאני עושה ברוב השעות שבהן אני עובדת. עד סוף השעות והיום, מלמדת ואוהבת את זה כל כך. יש בזה חוטים ומסרגות, שהם כמו הילדים שלי, אבל מחוברים לי לגוף (הילדים ממש לא, תשאלו את הצעירה בילדיי, לטענתה היא אפילו לא דומה לי)
אז אני רוצה להגיד לכם משהו על תכנון המשפחה וגידול ילדים.
לפני שאמרי נולד, בדיוק התחיל הענין הזה של קורסים של הכנה ללידה.
אני עבדתי בבית ילדים בקיבוץ האון, וממש לא היה זמן לזה. וא׳ עבד במדגה (אז עוד היה מדגה בקיבוץ האון) ועוד יותר לא היה לו זמן, וככה הבטן גדלה וגדלה, ורק כשהיתה ירידת מים שבוע לפני הזמן, והבנו שאין ברירה, צריך לקחת את התיק שהכנו ללידה ולנסוע לפוריה כדי ללדת, רק אז הבנו, שקורס הכנה ללידה זה בעצם אישיו רציני שיש לתת עליו את הדעת.
אז בלהה, המיילדת מתל קציר, שקיבלה את פנינו בפתח מחלקת היולדות עשתה לנו קורס מזורז, ככה היא קראה לזה, עם הדרכה של שאיפות ונשיפות ובסוף, אחרי כמה שעות של צירים כאלה וכאלה, ושאיפות ונשיפות שעוד הספקתי לתרגל, יצא התינוק שאיזה שנתיים לפני זה, ידעתי שאקרא לו אמרי, ועוד מעט הוא יהיה בן 27, בעוד כמה חודשים, ואני, אמא שלו, עוד עושה ענין מזה שלפעמים לא מצליח לי לכתוב….
אחר כך העירו לנו על קורס הכנה ללידה ביפן, גילינו, זה היה דיי קרוב ללידה של ינאי (השלישי)
וגם תדעו לכם אתם, אם במקרה אתם מגיעים ליפן ומתכוונים ללדת שם, אז גילינו (אני גיליתי, ואז סיפרתי את זה לא׳ כי הוא בכלל לא היה הולך אתי לבדיקות-מעקב של ההריון כשגרנו שם)
שאם רוצים ללדת ביפן, צריך לעבור קורס הכנה ללידה.
רק המחשבה על מי יעשה בייביסיטר לגדולים בטוקיו, בזמן שא׳ ואני בקורס הכנה ללידה עם כל מיני אנשים שזה ההריון הראשון שלהם, ומלמדים אותם איך לנשום, ואיזו דרך התינוק עושה עד שהוא יוצא החוצה, כולל להוציא לאמא את הנשמה, עשתה לי כאב ראש, אז מראש אמרתי לרופא, וגם למזכירה הרפואית, והכי ניסיתי לא להישמע סנובית, או שקרנית, שבעצם, בגלל שילדתי כבר פעמים  (בבית החולים פוריה בישראל!) אז בעצם אפשר גם בלי קורס.
מי שהציל אותי סופית, היתה חברה שלי, שבמקרה היתה גם בהריון ומטופלת באותו בית החולים, והיא היתה טורחת לספר לרופא ולאחות בכל פעם שהגיעה לבדיקה שעידית מישראל אלופה בללדת, ושזה ממש מיותר בשבילה להירשם לקורס.
ובסוף באמת ילדתי, גם את ינאי וגם את יסמין בלי קורס.
אבל כל הסיפורים האלה לא חסכו לי את ענין החינוך והגידול, וההתייחסות, ובאיזו שעה אני צריכה להתעקש שהם יאכלו, יצחצחו שיניים וילכו למיטה.
ויש עוד כל מיני דברים בדרך, שיעורים (מכה), וטלויזיה, ושבשום פנים ואופן אסור לאכול בסלון. ותדברו יפה לאמא, ותתיחסו יפה לאחים שלכם, והלכתם לסבא וסבתא? לשם שינוי הם לא עסוקים היום וזה ממש חשוב שתעברו שם.
אבל הזמן לא לטובתי, ועם ענין קשב וריכוז כמו שיש לי, לגדל במקביל ארבעה ילדים,  שניים מתוכם כבר חולקים כלים נאספים בכיור, ומכונת כביסה בדירה אחרת עם בת זוג, אחת פה, אחד עדיין שם, קוראים לי לבית הספר, ואני כבר שוכחת שבעצם זה יכול להיות רק בענין הילדה, וגם היא בעוד עשרה ימים תתחיל לספור לאחור, שמונה חודשים ופוף, אין לי יותר ילדים בבית הספר.
בקיצור, זה היה חסר אחריות, אבל מאחורי, וארבעתם כבר עם רשיון נהיגה, ורשות להתבטא, כן, גם בכתב.
אחר כך דברים יוצאים מהשליטה שלי, קראתי לפני כמה זמן איפהשהו, אני לא בדיוק זוכרת איפה, שהורים מאושרים כשהם רואים שהילדים שלהם הם גם של העולם, ואני רואה אותם עושים צעדים, שבעיני הם ענקיים בעולם, וכובשת חיוך, ואפילו סומק. בתוך תוכי, אני עוד החברה של אבא שלהם, זאת שכששואלים אותה משהו במקרה, היא מסובבת את הראש לאחור, כדי לראות אל מי מדברים, ואז מכחכחת בגרון כדי שיהיה לה קול כדי להשיב.
ואת הכתיבה הזורמת, זאת שנשלפת מהשרוול אני משאירה לילדים. ממילא זה בא להם בקלות, וככה, כמו בדילוגים של ריקוד, אני מוצאת את עצמי בין המלים שלהם, כמו גשם, כמו הצויו של העונה הזאת ביפן.

אמרי, שהוא הבן שלי, וענבר, החברה שלו מטיילים ביפן עכשיו קצר, פחות מחודש, עד תחילת שנת הלימודים של האוניברסיטה. מצלמים, מתעדים, כותבים, ולוקחים את הלב של אמא איתם לטיול.
היי, בא לי לצעוק להם, תביאו לי משם חוטים.
אבל זה שלהם, ואני קוראת שוב ושוב, מסמיקה לעצמי.
ומחייכת.

מוריטקה צ׳יסטו היא זמרת יפנית ובקיץ שהגענו בו לטוקיו נשמעה בכל מקום שהגענו אליו.
בערב שנחתנו שם לראשונה, 15 ביוני 93 אמרי בן 3 וחצי ותמוז עוד לא בן שנתיים, ארז שלח אותי לחנות שנמצאת מתחת לבית להביא טיטולים וחלב, שיהיו ללילה, ולבוקר. הכל נקי ומצוחצח, יפן, וזה השיר שקיבל את פני.

זכרון סריגה

תגיות

, , ,

יעל, שהיא חברה שלי, מחפשת אותי בוקר אחד בטלפון, בשיחה מפוספסת.
אני חוזרת אליה בערב, כשהשמש משחקת עם הסורגים של החלונות בסטודיו, ונדמית קופצת מעל העצים שבמטע שמאחורה, שם, במה שתמיד אני קוראת לו דרום הסטודיו.
״יש לי מפה, סרוגה מקרושה, מספר אמיתי, כמו של פעם שאישה שקוראים לה סמדר התחילה לסרוג ולא סיימה, חברה שלה הביאה אותה אלי״
שתיקה. כל היום דיברתי הרבה ממילא.
״היא לא הספיקה, ״
שתיקה, אני חושבת…
״והחלום של ההורים שלה, הוא שמישהי תסיים את המפה הזאת, נשארו כמה שורות עד הסוף״
אני מלאה בעבודה, והתחלות סריגה שמחכות להסתיים מחזיקות מספרי תור אינסופיים, אבל אי אפשר לשתוק לנצח, בטח לא אני
״תביאי את זה, תביאי״
יומיים אחר כך, המפה ויעל מגיעות אלי לסטודיו, עם הסבר ומיקום מדוייק של השורה שבה נפסקה הסריגה.  אני מגייסת אישה אחת מקסימה, שגם לה קוראים עידית, והיא למדה פעם בסטודיו, ואנחנו חושבות  יחד מה עושים, והיא מגיעה לתת יד, ואצבעות מיומנות, ואנחנו מתחילות לסרוג.
לסרוג זה לא מה שאתם חושבים, כשאתם חושבים על זה,
יש חוט, ומסרגה, אחת או שתיים, תלוי מה רוצים להכין, ועם איזו טכניקה מרגישים יותר בנוח, יש חוברת עם דוגמאות, וסדר של תכים, ושורות.
לפעמים יש סדרת טלויזיה שמתלווה לזה, ותמיד תמיד
יש שיחות פנימיות בראש שמנהלים עם החוט והמסרגה, והדוגמה,
וככה אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחות שלמות עם סמדר, האישה שלא הכרתי, ובכל מקרה, אם אכיר אותה, זה יהיה מסיפורים של אחרים על איך היא היתה.

Slide1

בינתיים אני מסתובבת עם המפה ההולכת וגדלה בתוך שקית אורגנזה שקופה ומגיעה איתה כמעט לכל מקום.
ומדברת עם סמדר בלב.
לפעמים אני שואלת אותה איך זה שהיא סרגה כל כך מדויק, ועל מה היא היתה חושבת בשעה שהיתה סורגת.
לפעמים אני צופה איתה באיזושהי סידרה בטלויזיה,
לפעמים שתינו מתאפקות ביחד כשאנחנו מסתכלות על שוקולד, או איזו עוגת גבינה שמזדמנת לנו, כי זה משמין, ואנחנו רוצות להישאר רזות.
אני רוצה לדעת באיזה גיל היא התאהבה בפעם הראשונה,
ובאילו צבעים ובגדים היא אהבה להתלבש,
ואם היינו הולכות יחד, אני והיא לקנות נעליים, אם היינו מתפקעות מצחוק כשהיא היתה מנסה את אחד הזוגות האלה עם העקב הממש גבוה, או שהיא היתה לוקחת דברים כאלה ברצינות, ונכנסת לחנויות שבהן בטוח היא תצא עם זוג נעליים הולם.
איזה קפה היא אהבה לשתות
איזה טעם של גלידה
האם גם היא היתה מחליטה ש״הערב היא נכנסת מוקדם למיטה, לא משנה מה, כי מחר היא מתעוררת לפני הציפורים״
ונגררת לאחרי-חצות-הזה כשהבית שקט שקט
סורגת עוד עין, עוד עמוד, מסמנת עוד שורה בדוגמה הלא נגמרת הזאת,
וחושבת לעצמה על איזה צד נרדמו הילדים.

Slide2

הערב הקשבתי עם סמדר לרקוויאם הזה של גבריאל פורה
ובסוף, הלכנו שתינו  לישון.
יש עוד הרבה עבודה על המפה המשגעת הזאת, אני הולכת ומתאהבת בה.
ובסמדר. ובניצה, שהביאה אותה ליעל, שהביאה אותה אלי.
וזה נורא יפה, הרקוויאם הזה

שרק קרעה לי את הלב, ואז קראה לי משורר

אם היו נותנים לי את הדקות של המעלית כדי לספר את הסיפור הזה על הילד שלי, הייתי יוצאת רקדנית דגולה, בחיי.
אין לי מלים למה שאני רוצה לספר לכם, רק תנועות ידיים ועיניים מוצפות. במעלית זה לא היה עובד.
כאן, על הקרקע, ביום שלישי האחרון, כשחזרתי מסדנה שהעברתי בשעה שקרובה לשעה של הדלעת, חיכתה לי ערימה של ילדים בשנת שירות, הקומונה של הילד, השלישי מתוך הארבעה שלי ושל א׳.
הם קיבלו חדרים, ואת הסלון, והתפזרו בבית, גוררים למטבח שתי מזוודות עם אוכל, מלאים בתכניות לפעילות, בקושי היה להם זמן להתקלח.
אני אמא כזאת שמקשיבה, ואוהבת לספר, אז ביניהם, מוזגת לעצמי קפה, מכינה לי אוכל לפני שאני יוצאת מהבית הקשבתי לשיחות שלהם, ועניתי קצת על השאלות, וראיתי מקרוב כמה יפה יכולה להיות חבורה של ילדים שמעירים חיים בשבט של הצופים בנצרת עילית, וצחקתי המון,
ומדי פעם כשהעפתי מבט אל הכיור, מישהו מהם הרגיע אותי
״אל תדאגי, אנחנו נשאיר אחרינו נקי״
ומיד מישהו אחר מתוכם אמר ״ההורים שלי בחיים, אבל בחיים לא היו מסכימים שנעשה אצלם בבית כזה בלגן״

סמינהתלת3

ביום האחרון הם ארגנו להם ארוחת שחיתות (צ׳יפס ומיץ תפוזים), ואני התנצלתי מראש אבל צילמתי אותם מכל הכיוונים, ונפרדתי מהם לפני שיצאתי לעבודה, תשע נשמות חיות שהסתובבו לי בבית והתחלקו על המים החמים והתפזרו על הספות בסלון, ובחדרים, והשתלבו עם האחים  של הילד, וקיימו דיונים ערים.

באותו יום בצהריים, מצאתי עץ של מסיכות בכניסה לבית.
התקרבתי, מנסה לנחש איזו מהמסיכות היא של הבן שלי, נזכרת בשיחה שהיתה לי לפני כמה ימים עם חברה טובה, היא טוענת שאנחנו מכירים הכי טוב את הילדים שלנו, ואני אומרת שכדי שהם יתרחקו מהרחם, ומחבל הטבור, אנחנו חייבים לא להכיר אותם לגמרי, הם חייבים את זה לעצמם.
אני חושבת שרק ככה הם באמת פורשים כנפיים ועפים.

ניחשתי בודאות מסיכה שלא היתה שלו, ככה,  במקרה, אם תהיתם.

סמינרתלת8

אבל מצאתי אותם בחוץ, יושבים מעל הואדי, דנים במה שנע בין רומו של עולם, לעולמם הצר והגדוש.

סמינרתלת1

וחזרתי לעבודה.
בזמן הזה הם נסעו חזרה לקומונה של הצופים בנצרת עילית,
ואני הלכתי להופעה של יוני רכטר.
עברו מאז יומיים שלמים, ועד סוף השנה אני עוד אחכה שהקומונה של גרעין אנ״ת, בשנת שירות בשבט הצופים של נצרת עילית תבוא להתנחל לי שוב בבית.

 

 

מה שהכי רציתי

אני חושבת שהמקצוע הראשון שחשבתי עליו ברצינות היה להיות מורה, או גננת.
לא, בעצם, מורה.
אני גם זוכרת מה היה עובר לי בראש כשהרשיתי לעצמי לחלום לרצות להיות מורה.
מורה זאת אחת שיודעת מלא מלא דברים, והיא לא מתבלבלת כשהיא אומרת את זה, וגם את הדברים שהיא יודעת.
אחר כך רציתי להיות זמרת, ואת זה אני זוכרת קצת יותר טוב.
זה היה בערך כשהייתי בת 17, הסולו הקצר שהחזקתי במקהלה של הבנות נלקח ממני באכזריות, ואני הלכתי לבכות בשירותים של המתנס, כי כל כך נעלבתי, זה קרה בחזרה הקודמת, שלא הגעתי אליה כי הייתי חולה*
ואפילו הלכתי לשני אודישנים ללהקה צבאית, אחד של כלל צהל, והשני של הנחל (כן…הייתי בגרעין נחל)
אל תשאלו, אם הייתי עוברת, הייתם יודעים**
ואז היו החיים עצמם, ובזמן שהייתי נורא עסוקה בלהגשים את החלום שהכי היה קל להגשים, ונולדו הילדים, הבנתי שאני רוצה לעצב תכשיטים.
וזה יצא ככה, שדוקא בשביל החלום הזה, הייתי צריכה מאוד להתאמץ.
להתאמץ, כי בתקופה שיכולתי להגשים את החלום הזה, גרתי עם המשפחה שלי ביפן, והייתי צריכה ללמוד בשביל זה יפנית
ולהבין, תוך כדי לימודים, שהיו ברובם המכריע מעשיים, את הקצב, והשפה, ותנועות הידיים של ארץ אחרת, רחוקה כל כך ושונה.
אני זוכרת, שבשיעור השני או השלישי שלי, זה שהייתי צריכה לשרטט על מתכת ריבוע, ובתוכו עיגול, ובתוך העיגול משולש, ואז לנסר אותם מאוד בעדינות, ושייכנסו אחד לתוך השני מעשה תשבץ, אז כשהגעתי הביתה ואפשר היה כבר ״לדבר עם הארץ״
התקשרתי להורים שלי, ואמרתי לאבא שלי
״אתה זוכר כמה זה היה קשה לי להבין את הדברים שהסברת לי בהנדסה כשהייתי ביב׳?
אז היום, הסבירו לי את זה ביפנית, והבנתי, פשוט היית צריך לשנות את השפה״
ואז חזרנו לארץ, הילדים היו קטנים, מציקים, מתכרבלים, תובעניים, תלותיים, מתוקים, נמוכים ממני,
פה יש איזה קטע שאני כותבת ומוחקת, ואני יודעת שתוותרו לי
אבל עיצבתי והכנתי תכשיטים, די הרבה שנים ובמו ידיי.
ויום אחד, בסופו של תהליך, הבנתי שיותר אני לא אכין תכשיטים כדי לשווק ולמכור, ובכלל שאני לא טובה במכירות,
ובואו נודה, מעצבת תכשיטים בינונית למדי. רגילה, אפעס.
אבל אז התחלתי לגלגל רעיונות עם נטע, חברה שלי.
והיינו שתינו בצומת כזאת, וכמו שלא ידענו בדיוק מה אנחנו רוצות, ידענו מצויין שאנחנו רוצות משמעות מוצקה וברורה בחיים שלנו***.
ואז התחלנו ללמד סריגה במסרגה אחת.
זה היה לפני כמה שנים, ומאז, זה מה ששתינו עושות.
בהתחלה זה היה בטריקו, ומחולצות ישנות שגזרנו, ומהר מאוד הוספנו חומרים אחרים
והפחנו חיים, כל אחת בסטודיו שלה, וביחד.
עכשיו, כשממלאים טפסים לילדים, לעצמי, ברווח שיש אחרי המילה ״עיסוק״, אני כותבת ״מורה לסריגה״
ותמיד אני מקווה, קצת בתוך הלב, שזה יותר מסריגה.
כי ללמד איך להניח את החוט על המסרגה וללפף אותו ככה שתיווצר עין אני יודעת,
וגם ללמד להעלות עיניים, ולסרוג, זאת אומרת, להפוך חוט, שהוא חומר גלם, למשהו שאפשר להשתמש בו כמו סודר או תיק, או גרביים, או שטיח, אני יודעת.
אבל אני כל הזמן חושבת על המשמעות שיש למלאכה הזאת, המסויימת, אצל האנשים שנמשכים אליה.
מה מושך בלהפוך חוט מחומר גלם למוצר מוגמר?
(אל תסתכלו עלי ככה, אין לי תשובה, זאת אומרת יש לי את התשובה שלי, אבל לא בטוח שהיא נכונה לאחרים)
למה אנשים שעושים את זה, כלומר, סורגים, אוהבים את זה, ואיפה עובדת הביקורת הפנימית על הדרך, התוצאה, ושילובי הצבעים והחומרים האינסופיים.
אז כשאני מלמדת, אחרי השלב הראשוני של הדגמת הטכניקה הבסיסית, כשהנערה או האישה שלומדת מרגישה את טעם ההצלחה**** ויכולה להתמקד יותר בבחירת הצבעים והחומרים ובחופש של הסריגה והדוגמאות, מתפתחות שיחות שהן כמו בלי התחלה ובלי סוף.

וחשוב לי, אני כל הזמן מדגישה את זה, לחבר בין הסריגה ועבודת היד לחיים, לבישול ואפיה, לסרטים וספרים, לנסיעות וסיפורים, לאהבה שלנו לאנשים שבסביבתינו, למוזיקה, שכל הזמן אני מקפידה שתהיה ברקע.
ומצאתי את עצמי לאחרונה מחברת פלייליסטים כאלה של שירים שיתאימו להיות ברקע, בזמן שאנחנו סורגות ועובדות ולומדות,  כמו צבע השמים והאדמה בציור נוף, מצד אחד חלק ואחיד, ומצד שני, עם נקודות וקווים קטנים, שכן נרגיש את קיומו.

וכל פעם, אני לא יודעת אפילו למה, אבל כל פעם שהשיר הזה של לורד מתנגן, אני עוצרת מהסיבוב שאני עושה סביב הבנות שיושבות וסורגות ואומרת להם
״תקשיבו, קוראים לה לורד, היא בת 19, ולשיר הזה יש חצי מליון השמעות, חצי מליון״
(יותר מחצי מליון)


אני יודעת מה אני רוצה
להמשיך ללמד, ולהיתקל כל הזמן באתגרים חדשים, כמו שקורה לי כמעט בכל יום.
להכין קפה ותה לבנות, לספר על הסריגה ועל הקשר וההקשר שלה לחיים, ולעולם שבחוץ
ולהקפיד להראות קטעים מהדרך, והדרכים שאני עושה בעצמי, חלקן לעולם אינן מגיעות לשום מקום.
בוחרת חוט, מתלבטת, סורגת קטע, פורמת ומתחילה אותו בצבע אחר
כמו לפעמים בבישול, כמו בכתיבה
כמו במוזיקה

בתמונות: תיק, שאני סורגת כבר המון זמן, הבסיס שלו בטכניקת ליפוף בקרושה, ולאחרונה העליתי עליו עיניים ואני ממשיכה לסרוג אותו בשתי מסרגות, בחוט טריקו דק מאוד

Slide1

זוג כפפות- מחממי ידיים, בשתי מסרגות, שרק בחירת הצבעים של האצבעות לקחה לי כמעט שבוע, ותיכף אני מסיימת לסרוג אותן

Slide1

אין פואנטה, אבל יש כמה הבהרות ויהיה המשך
*לא הייתי חולה, לדעתי, נסעתי לחבר שלי
**אני זמרת מצויינת לילדים (שלי), וגם זה כבר לא כל כך נכון, ככה, ברגיל גם בזה אני בינונית למדי,
***נטע תמיד ידעה מה היא רוצה, בגלל זה היא חברה שלי, ובגלל זה אנחנו גם שותפות
****ילדה אחת, שלומדת אצלי בחוג של הילדים, הצהירה בתחילת השנה שהיא לא אוהבת לסרוג, ואז היא ביקשה רק שאראה לה, והתחילה לסרוג תיק, שתיכף יהיה גמור, וכל פעם שהיא מגיעה לחוג, היא אומרת לי ״עידית, את מאמינה שאני סורגת?״

האורח

היא היתה בבית עם התינוק כל אחר הצהריים, הוא לא היה כל כך שקט, נכנס ויצא אחריה במדרגות אל הדשא שלפני הכניסה עם השולחן הלבן והכסאות מטופחי-הגינה והיא הניפה את התינוק למעלה, הריחה ונישקה ובסוף גילגלה עיניים מתיישבת על הכסא חושפת לשפתי התינוק את פטמתה הימנית, מדפדפת במחשבות של עצמה, אולי הפעם זה ירגיע, ואז היא ראתה אותו מקצה השביל, סומק מענן את לחייה, איך ידעת איפה למצוא אותי?
והוא התיישב. כאילו שלא עברו עשר שנים בדיוק, מושך את הכסא שממול, חולץ נעליים ומניח את רגליו המטופחות גרביים, מחייך, אולי לא תניקי אותו עכשיו, זה מביך אותי לראות לך את השדיים.
״טוב, איך מצאת אותי״
״ישי,״ היא צועקת אל החלון במטבח ״תוציא תה קר, הגיע אורח״

* * * * * * * * * * * * * * * * *

בסוף היא גילתה שהתינוק בכלל לא ישן צהריים בבית הילדים, ובגלל זה הוא היה עצבני, היא נכנסה איתו הביתה, מטפסת את ארבע המדרגות, הגב מציק לה, והנשימה כבדה, היא החליפה לו טיטול, נלחמת ברגליים שלו נדחפות אל הבטן שלה , סוגרת מעליו שוב את הטיטול הנקי, מרימה וטופחת לו על הגב.
בשש היא הניקה אותו פעם נוספת, וברבע לשבע קילחה אותו.
בשבע ורבע הוא היה במיטה, והיא עמדה מעל הפרפרים המסתובבים עם המנגינה של מוצארט וספרה עד עשרים.

* * * * * * * * * * * * * * * * *

בשבע ועשרים ישי והאורח עוד ישבו בחוץ, מזוית העין היא קלטה את פחיות הבירה המחוסלות ואת הר קליפות הגרעינים בתוך קערה קטנה שהזכיר לה את החרמון המושלג מרחוק, אבל היה אפרפר.
היא הניחה ארבע פרוסות לחם בתוך הטוסטר, דפקה רגל על רגל, מזמזמת לעצמה שיר מפעם, עד שהן קפצו, שולקת שלוש ביצים, וחתכה בדייקנות צנוניות ורודות לחיים ומלפפונים, סופרת עם האצבעות כמה שעות נשארו לה עד שהתינוק יתעורר, וכמה יישארו עוד אחר כך לישון עד הבוקר.

* * * * * * * * * * * * * * * * *

בזמן שישי נכנס  כדי להכין לכולם תה היא שאלה את האורח מה קרה שהוא החליט לקפוץ לבקר ככה אחרי יותר מעשר שנים
״זה עשר בדיוק״ הוא אמר לה, מעביר אצבע אחת על האף שלה, היא עצמה עיניים ונרעדה ״אני עובד לא רחוק, וחשבתי לעבור, את יודעת, לשאול למה לא הזמנת אותי לחתונה שלך״ דרך וילון המטבח המתנפנף היא ראתה את ישי מתכופף להוציא פתי בר.
ועד שהוא הגיע עם המגש הפרחוני אל השולחן, האורח עוד הספיק ללחוש לה, צורב
את השדה של החיטה על גבול עור התוף שלה

״את לא תניקי אותו לידי עוד פעם, נכון?״

בדיחה

א׳, כשהוא התעורר ביום שישי לפני שבועיים וחצי בחמש וחצי בבוקר (לרכב על אופניו בבגדי טייץ צמודים, תרגיעו, הוא לא מתעורר כל כך מוקדם סתם ככה), שאל את עצמו ״למה עידית פירקה את מסך הטלויזיה מהמעמד שלו והניחה אותו על הכורסה?״
אני לא באמת עשיתי את זה.
הלכתי לישון שעה אחריו
ובלילה.
אז זהו, ש-
בלילה, בזמן שכולם בבית ישנו,
נכנסו לבית שלנו אנשים, שהעבודה שלהם היא לגנוב.
אנחנו לא יודעים מי הבוסים שלהם, אנחנו לא באמת יודעים איך הם נכנסו,
ואנחנו מבינים שזאת עבודה מאוד קשה, בעיקר כי צריך לדעת מה לגנוב.
עם מחשבים וארנקים זה קל. אבל עם תיקים זה קצת סיפור.
זאת אומרת, בתיק אחד באמת היה הארנק שלי עם כל התכולה וזה וזה.
אבל בתיק אחר היו מלא מלא מלא חוטים (סתם, לא מלא, רק איזה עשרה כדורים של חוט שאני ממש אוהבת ובכלל לא בטוח שבחנות שהזמנתי אותו נשארו כל הצבעים)
וזוג גרביים שאני סורגת (סרגתי, סרגתי, קשה לי להפנים את זה) לאחות של א׳. ועיגולים קטנים קטנים שאני מסמנת בהם את הסריגה כשאני סורגת בשתי מסרגות דוגמאות מסובכות.
ותיק ב״ס של הילדה, פלוס ספרים, ומחברת סוציולוגיה.
(א׳ ואני נועצים בה מבט של מאוכזבים ״לא יכול להיות שאכפת לך מ-מחברת-סוציולוגיה, בחיאת, יסמין, בתיכון צריך לחגוג עם חברים״)
תיק נסיעה כזה, עם בגדים שלי (כן, כן….פונצ׳ו שלקח לי המון זמן לסרוג וסודר שהתחשק לי, חצופה שכמותי, להוסיף לו שורה של תחרת סריגה בשוליים), תיק כלי רחצה עם בושם שאני ממש אוהבת, ודיאודורנט, ומברשת שיניים ומשחת שיניים, וקיסמים, ומסרגות. ולא רק שלי, היו שם מסרגות ארוזות שהייתי אמורה לשלוח לאחת התלמידות שלי שביקשה.
והכי מעצבן, המחשב שלי
עם כל הדוגמאות שתכננתי, בלי גיבוי.
(באשמתי, אלא מה)

ואני חושבת, אני באמת באמת חושבת
שאפשר לבכות ולהתעצבן, ולכעוס ולהרגיש את הלב דופק ואת התסכול.
ואפשר סתם להתחיל הכל מהתחלה.
לא סתם, עם לב פתוח כזה ונשימה, ומלים ומחשבות טובות.
והרגשה של משהו חדש.
נכון, עבדתי ממש קשה על השטיח הזה ועל תכנון הדוגמה, וזה לא היה חכם לא לשמור ולגבות דוגמאות.
אבל אין לי מה לעשות עם המלים האלה יותר.
ואני יכולה להתחיל מחדש

להקשיב לשיר הזה, ״בדיחה״ של דוד אבידן שאני מאוד אוהבת,
לחשוב על התחלה חדשה,
ולחייך…

*ובסוף אני חושבת, מי הם האנשים האלה שהפרנסה שלהם היא לגנוב?
איזו קבוצת כדורגל הם אוהבים, איך הם שותים את הקפה שלהם בבוקר, איך הם מחזיקים לחברה שלהם את היד.
איך הם מניחים את הילד הקטן שלהם בתוך נדנדה.
איזה ספר הם קוראים עכשיו
לאיזה חו״ל הם חולמים לנסוע
איזו מוזיקה הם אוהבים
ואיך הם יסיימו לסרוג את הגרביים המותחלות על אחד מזוגות המסרגות שהיו בתיקים