בדיחה

א׳, כשהוא התעורר ביום שישי לפני שבועיים וחצי בחמש וחצי בבוקר (לרכב על אופניו בבגדי טייץ צמודים, תרגיעו, הוא לא מתעורר כל כך מוקדם סתם ככה), שאל את עצמו ״למה עידית פירקה את מסך הטלויזיה מהמעמד שלו והניחה אותו על הכורסה?״
אני לא באמת עשיתי את זה.
הלכתי לישון שעה אחריו
ובלילה.
אז זהו, ש-
בלילה, בזמן שכולם בבית ישנו,
נכנסו לבית שלנו אנשים, שהעבודה שלהם היא לגנוב.
אנחנו לא יודעים מי הבוסים שלהם, אנחנו לא באמת יודעים איך הם נכנסו,
ואנחנו מבינים שזאת עבודה מאוד קשה, בעיקר כי צריך לדעת מה לגנוב.
עם מחשבים וארנקים זה קל. אבל עם תיקים זה קצת סיפור.
זאת אומרת, בתיק אחד באמת היה הארנק שלי עם כל התכולה וזה וזה.
אבל בתיק אחר היו מלא מלא מלא חוטים (סתם, לא מלא, רק איזה עשרה כדורים של חוט שאני ממש אוהבת ובכלל לא בטוח שבחנות שהזמנתי אותו נשארו כל הצבעים)
וזוג גרביים שאני סורגת (סרגתי, סרגתי, קשה לי להפנים את זה) לאחות של א׳. ועיגולים קטנים קטנים שאני מסמנת בהם את הסריגה כשאני סורגת בשתי מסרגות דוגמאות מסובכות.
ותיק ב״ס של הילדה, פלוס ספרים, ומחברת סוציולוגיה.
(א׳ ואני נועצים בה מבט של מאוכזבים ״לא יכול להיות שאכפת לך מ-מחברת-סוציולוגיה, בחיאת, יסמין, בתיכון צריך לחגוג עם חברים״)
תיק נסיעה כזה, עם בגדים שלי (כן, כן….פונצ׳ו שלקח לי המון זמן לסרוג וסודר שהתחשק לי, חצופה שכמותי, להוסיף לו שורה של תחרת סריגה בשוליים), תיק כלי רחצה עם בושם שאני ממש אוהבת, ודיאודורנט, ומברשת שיניים ומשחת שיניים, וקיסמים, ומסרגות. ולא רק שלי, היו שם מסרגות ארוזות שהייתי אמורה לשלוח לאחת התלמידות שלי שביקשה.
והכי מעצבן, המחשב שלי
עם כל הדוגמאות שתכננתי, בלי גיבוי.
(באשמתי, אלא מה)

ואני חושבת, אני באמת באמת חושבת
שאפשר לבכות ולהתעצבן, ולכעוס ולהרגיש את הלב דופק ואת התסכול.
ואפשר סתם להתחיל הכל מהתחלה.
לא סתם, עם לב פתוח כזה ונשימה, ומלים ומחשבות טובות.
והרגשה של משהו חדש.
נכון, עבדתי ממש קשה על השטיח הזה ועל תכנון הדוגמה, וזה לא היה חכם לא לשמור ולגבות דוגמאות.
אבל אין לי מה לעשות עם המלים האלה יותר.
ואני יכולה להתחיל מחדש

להקשיב לשיר הזה, ״בדיחה״ של דוד אבידן שאני מאוד אוהבת,
לחשוב על התחלה חדשה,
ולחייך…

*ובסוף אני חושבת, מי הם האנשים האלה שהפרנסה שלהם היא לגנוב?
איזו קבוצת כדורגל הם אוהבים, איך הם שותים את הקפה שלהם בבוקר, איך הם מחזיקים לחברה שלהם את היד.
איך הם מניחים את הילד הקטן שלהם בתוך נדנדה.
איזה ספר הם קוראים עכשיו
לאיזה חו״ל הם חולמים לנסוע
איזו מוזיקה הם אוהבים
ואיך הם יסיימו לסרוג את הגרביים המותחלות על אחד מזוגות המסרגות שהיו בתיקים

ביום שישי בצהריים

משהו בי כולא את השקט.
כשהיינו ילדות, אמא שלי היתה קונה חומוס ביום שישי, וזה מה שהיינו אוכלים
עם חלה טריה, או פיתה, אני לא כל כך זוכרת.
רק שלא אהבתי חומוס, והייתי אוכלת את הלחם, את הקצה
או קצוות מהפיתה עם מיונז ועגבניה.
ככה הכי אהבתי את זה.
אני לא מאמינה איך גדלתי, עברתי כבר לצד השני, שלא רוצה לגדול, לא בגיל ולא בגוף* ולא בהחלטות של הגדולים.
אבל חברה שלי, אחת שאני מכנה אותה ״גיסתי״ אמרה לפני כמה זמן משפט שמתפתל לי במוח, כמו משחק שהיה פעם במחשבים הישנים, תולעת כזאת שמתארכת ומתקצרת, נתקעת בקיר.
וצריך להתחיל מההתחלה.
(אם רוצים להמשיך לשחק)
היא אמרה, שעם השנים, והגיל, נעשה לנו יותר נוח, ואנחנו יותר מאושרים.
(שלא תטעו, איך שהיא אמרה את זה, הלכתי מיד למקלחת עמעמתי את האור והבטתי טוב טוב במראה.
היא צודקת!)

ביום שישי בצהריים הבית שלנו שקט
הילדים, הם כל כך בעניינים שלהם, הצופים, אחד לומד באיזה קורס, ואחד רק עבר להגיד שלום, בעצם הוא בדרך אל החברה שלו.
קודם האחיות שלי לקחו אותי לסיבוב קניות שמן זית-גבינה-פירות מתוצרת מקומית, והחזירו אותי הביתה עמוסה בשקיות וזר פרחים.
הן הולכות לפלס את דרכן אל שנת הצהריים המיוחלת של יום שישי, דרך הילדים שצריך להכין להם אוכל, ובגדים, ולעזור להם להתארגן ואני
נוף של חוטים מתחת לעיניים שלי.
ובישולים של יום שישי כאלה
שעועית לימה שנטע, שהיא חברה וגם השותפה שלי לעבודה לבלוג סורגות בזמן לימדה אותי על קיומה
ואת הלחמניות שלי, שהאחיינים שלי מנדים אותי מארוחת הערב אם אני לא מכינה אותן.

אתמול, בסדנת הסריגה שהעברתי, אחת הבנות התקרבה אלי בשקט ושאלה אותי מה הקטע שלי עם מוזיקה.
ופקחתי אליה זוג עיניים ״זה לא קטע. אני פשוט לא יכולה בלי״
ואז אמרתי שהמוזיקה מסדרת לי דברים, ושהיא כמו צבעים במרקם שלה.
ביום שישי בצהריים אני מחכה לאחר הצהריים
ואז מכינה את הבצק של הלחמניות שאני כבר לא ממש אוכלת בעצמי, רק מביטה אחר כך בארוחת הערב באנשים של המשפחה שלי, איך הם נוגסים בהן, והאושר של הטעם מגיע גם אלי.
אחר הצהריים אני מכינה את עצמי לתנועה של הילדים שנכנסים והאנרגיה של הפעולה של הצופים עוד אצורה בהם,
הם שואלים אם יש מים ועפים למקלחת.

אני חושבת על משפטים מתוך שירים שלפעמים דופקים לי מתוך הלב או הראש, דרך דברים שאני עושה
השבוע היו אלה
עולם קשוח, אני יכול עליו – אביתר בנאי
ולרקום חלומות על קרני הלבנה מתוך התרגום של יורם טהר-לב לאת חירותי
(איזו שורה אופטימית בתוך שיר מדכא,)
באור חיוור, במלכודת השעה, בא מלאך, תראו מה יש לו ביד של רוקפור האחד והיחידים
ובסוף השיר שמתנגן ברדיו הוא זה

 

ואני רוצה שהשמש תעצור רגע, תסתכל על מטע הרימונים שמאחורי הבית ועל השביל שעולה בינו לבין הבית של השכנים שהולכים אליהם ברגל מאחורה, וכשעולים בו מרגישים את הבדלי הטמפרטורות.
אז שהיא תעצור, השמש,לרגע.
רק רגע אחד

ואז תמשיך לשקוע

קצר

פעם אחת היא הסכימה להגיע אליו עד לכניסה של המרתף, זה היה אחרי תחנונים ואצבע אחת שעברה מהעורף למטה מדייקת את חוט השידרה שלה הוא היה שם, היא דמיינה אותו יושב על המדרגה שהכי למטה ברגליים מקופלות והגוף שלה לא הסכים להיכנס, דוקא היא רצתה, בראש, מאוד, אבל השמש השוקעת באופק דמיוני והשדים שפרסו כנפיים עפים מעליה באיצטלה של עטלפים הפחידו אותה, אז היא עשתה לא עם הראש והקול לא יצא לה מהגרון.
מההד למטה, כמו שדמיינה עם חבית יין ענקית ליד, וטפטוף מרזב קצבי היא שמעה אותו פורט על גיטרה.
״גיטרה זה אפילו לא הכלי שלי״ הדהד קולו בתוך ראשה בזמן שהוא שר בקול מדוייק שיר שלא הכירה.
והיא התחילה ללכת, מבט אחרון אל המדרגות, וציר גופה הסתובב כמו פונקציה בפוטו שופ אל הצד המואר של העיר, וככה פוסעת היא לא עצרה עד שהיו לידה, בתוך הגינה הירוקה שמימינה אבא וילד משחקים בכדור, הילד אמר רק עוד פעם אחת והאבא השיב אמא מחכה בבית.
ילד שלי מוצלח, גם העטלפים מעליה נעלמו והשמש, קרה לכם פעם שהשמש חזרה בה מהשקיעה?
גם לה זה לא קרה, אבל פנסי הרחוב הציפו את המדרכה, והיא האטה את הליכתה כמו גם דפיקות הלב, ומתחת לרגליים היו לה זהרורים קטנים של כדור במסיבת דיסקו
* * * * *
כמה חודשים אחר כך היא שמעה שהוא התאבד.
לא שהיה אכפת לה, היא הרימה את הראש ונדמה היה לה שעטלף נוסק מעליה לכיוון האופק, אבל האוזניים חידדו את עצמן להקשיב, והכנפיים של העטלף ציירו את הסיפור, אומרים שהוא נכנס אל המכונית הישנה של אבא שלו, שעוד נסעה, אף אחד לא מאמין איך, אבל היא נסעה, ולא עצר מעל הצוק בחוף הזה ששכחה את שמו.
* * * * *
-התחתן, סימה אמרה לה
התחתן, מה לא שמעת?
לא, העיניים שלה בערפל לנקודה בחלון ששם הבחינה בעטלפים בפעם האחרונה
והיא היתה עסוקה בלספור, לוקחת עיתון , מגלגלת אותו כדי למעוך
יתוש
יתושה
-מת. מה אמרת? סובבה מבט מחייך אל סימה
-לא משנה, מתה, זאת נקבה, תביאי את העיתון, יש שם עוד אחת.

בסוף המלים

כמו שהייתי כותבת אותן ולא השתיקה הארוכה, זאת שלעולם לא אסלח לעצמי עליה.
מותחת את הדברים ביני ובינך, ממלאת הררי שקים בחומר שיאטום ויצבע קוים אדומים, מנסה לשכוח אותך, אבי ילדיי הגדולים המבינים פיזיקה מדוייקת אבל כה רכים בשביל להבין איך עובד הלב באמת.

* * * * * * * * * * * * * * *

בבוקר יש רעש של הבנות כשהן מתארגנות, אני מדמיינת אותן רצות בכל הבית, תיק קטן, לא זה של בית הספר מתנפנף ביד של נוגה, אבישג מתנפלת עליה, תופסת אותו ומפילה את שתיהן, משהו נקרע ובכי מכמיר לב עולה אל התקרה.
במציאות הן יושבות שתיהן אל השולחן, אחת מול השניה, אורי מוציא לנוגה חולצת ספורט מהחדר, חצי גוף שלו מציץ מהדלת של החדר שלהן כשהוא מנפנף בחולצה המקופלת היטב ושואל את אבישג אם גם לה יש שיעור ספורט היום.
"יש לי מקהלה, אבא" היא אומרת לו בשקט "אין לי ספורט" ואני עוצמת עיניים לקראת היום הזה שעוד לא התחיל.
רועי עונה לטלפון, לא שמעתי את הצלצול שלו, רק את ה"הלו אבא" ואני מתעלמת והולכת להתאפר כשהוא דופק ביד עדינה על דלת המקלחת, המלבן הלבן ביד שלו
"אבא שלי רוצה לדבר איתך"
אני מגניבה עיניים לחפש את אורי
"אח שלך דיבר איתו כבר?" מחזקת פס שחור על עין ימין,
"כן, דיברנו איתו שנינו" היד שלו מכסה את השפופרת "אמא, אני מאחר להסעה"
אני הופכת את הטלפון על המשטח, בוחנת שוב את העיניים שלי מול המראה ואז מרימה אותו אל האוזן שלי
"היי מארק" האצבע שלי מציירת על האדים שעל המראה לב
'דיני' בצד אחד 'אורי' בצד השני
"מה קורה?"

* * * * * * * * * * * * * * *

בחמש וחצי אני אוספת את נוגה ואבישג מהלית
"רוצה קפה?" היא שואלת אותי, ואני מסובבת את הראש, מרחיקה את המבט להרים שהשמש מנשקת ארוכות ואומרת שהבנים בבית מחכים לנו ואורי עוד מעט חוזר ולא, אנחנו נלך הביתה. אבישג מרימה את יוני בדרך לכניסה, שם מונחים התיקים שלהם
לנוגה יש כתם של שוקולד על החולצה הכחולה ואני מתאפקת לא להעיר לה.
אבישג מורידה את יוני, שנצמד אליה עד שאנחנו מתרחקות אל הצד השני של הדלת הנטרקת בשקט
הלית רצה להרים אותו ואומרת לי חכי רגע.
תני חיבוק.
ורק כשאנחנו ליד דלת המכונית אני שמה לב שאבישג מחזיקה שני תיקי בית ספר ביד,
נוגה, למה היא מחזיקה לך את התיק? אני שואלת והן מחליפות מבטים , האצבעות שלהן הופכות את חגורות הבטיחות, הראש של אבישג למטה, אני צריכה לטפל בזה איך שאנחנו נכנסות הביתה, אני חושבת.
בכניסה לבית אני מריחה ביצים על מחבת. רועי מכין לו ולעופרי
מה קורה ילדים, התיקים של הבנות חובטים ברצפה, יש אוכל שהכנתי לכם אתמול, למה אתם לא בודקים מה יש במקרר לפני שאתם מתחילים את יום העצמאות שלכם על הגז?

* * * * * * * * * * * * * * *

-את יודעת שאני בארץ?
אני מושכת קו כחול כהה על עין שמאל הטלפון מחובק בין הכתף לאוזן שלי
-עכשיו אני יודעת
שתיקה
-אז למה אתה מתקשר בשעה הזאת, אם אתה בארץ?
-כי ידעתי שאחרת לא אתפוס אותך, ושאת צריכה לצאת מהבית
אני שומעת את הנשימות שלו, והמלים המדודות, את העולם שמסתתר מאחוריהן ואת ההתנשפות שלי בזמן שאני מעבירה את המברשת של המייק-אפ על הפנים, וטופחת על הנקודות האדומות, מנורות אזהרה של מטוס לפני נחיתה.
-דיני, אני מתגעגע
אני עוברת אל הסומק
-תסגור, אני אתקשר אליך מהדרך

* * * * * * * * * * * * * * *

איפה עובר הגבול, הגבול שלי, איפה הוא עבר לפני זה?
כבר נשבעתי לעצמי שאני לא מדברת איתו, פעם זה היה כי כבר היתה לו מישהי והוא התחיל חיים, ואחר כך בגלל שאורי ואני הפכנו לצורה אחת, זה קרה לאט, אבל ידעתי שאני רוצה את החיים איתו,
התמונה הזאת של הגב שלו כשהוא שוטף כלים במטבח ואני מחזיקה מגבת לתת לו, מקפלת כביסה של הילדים, שלו, של עצמי ומחייכת.
אחר כך נכנסתי להריון מתוכנן
כל כך רציתי אח קטן לילדים, ילד מאורי, מיזוג מאוזן של הגנים שלנו, סגירה סופית של כל מה שהיה לפני זה,
התחלה של חיים חדשים, שקיות עם בגדי תינוקות של עופרי ורועי חיכו בארון למעלה.
דסי הבטיחה אז שהיא שומרת לי עגלה וכסא לאוטו.
היה לי אותו ממלא את המשקוף כשהוא נכנס לבית הקטן שלנו בתום יום העבודה שלנו, בולע אותי בין שתי כפות ידיים מתפתלת לו על הכתפיים מתחבאת לו בתוך הבטן, הילדים כבר מטפסים עליו בפיסה של העורף והוא מדגדג אותם בעדינות
"היי, תיזהרו על הבטן של אמא, התינוק גדל שם בשקט, הנה תקשיבו"

* * * * * * * * * * * * * * *

בדרך אני מחייגת אליך, בודקת אם האיפור שווה משני הצדדים במראה של המכונית, מהדקת את השפתיים, לודא שהאודם נמרח שווה ולפני שאתה משיב, אני מנחשת את ההמשך
-המצב של אמא שלי לא טוב
הנה פקק של מכוניות שהפולו שלי נעה בתוכו קדימה, מתפתלת ומזיזה את האגן כדי להתיישר בתוך המחרוזת הארוכה בדרך לתל אביב, בחוץ ערפילים מתבהרים ואני מחלישה את הרדיו.
-יש משהו שאני יכולה לעשות, מארק?
-אני לא יודע
הקול שלך רועד ואני שומעת רק את הסוף של המשפט
-אני רוצה אותך לידי

* * * * * * * * * * * * * * *

בכניסה לבית שלהם אתה תופס לי את הצואר ומלטף כמו שמשתקים חיה שתי אצבעות ננעלות ושתיים מטיילות בתנועות קטנות שעוצמות לי את העיניים והופכות לי גלים של ים בין הצלעות לאגן איך אתה רוצה שאגיד משהו כשאתה ככה
רוצה לשתות משהו? כן, מה את רוצה לשתות, דיני? מיץ תפוזים, ומה אתה שותה? אני אשתה אותך, קחי.
אתה מושיט לי כוס עם מיץ כתום ליד ומקרב את לחי ימין שלך אל שמאל שלי בזמן שאני לוגמת.
אנחנו צריכים להפסיק, אני אומרת לך
להפסיק עם מה יד אחת שלך כבר מתחת לחולצה שלי והנשיפה שלי על היד השניה, איך אתה מתכוון לשתות אותי עכשיו?
רעם קטן של החזיה הנפתחת נשמע.
החלומות האלה, שאתה נופל ונופל ונופל, מארק? וכמו שאצלך, עם הכמיהה הזאת לים שאין לה מימוש ופעם, כשעוד היינו מדברים היית מספר לי על החלום הזה שאתה טובע, ובתוך המים אתה חושב על הנשימה הבאה, על הילדים, על המוזיקה שלך, הספר שאתה קורא, ואף פעם לא עלי
ואולי כן, אבל אף פעם לא סיפרת לי
מארק, קוביות לגו צבעוניות, שהילדים עוד משחקים בהן מתפוצצות לי מול העיניים כשהן עצומות, הצבעים שלהם זוהרים
והמחשבה הבהירה שלי מסתנוורת, כמה פעמים אומרים לי בשיעור יוגה להרפות קודם את השרירים האלה, ואחר כך את הנשימה בקול הלבוש של המורה, ואני יכולה למנות לך את האיברים שלי לפי שמות עם איך שאתה מפזר אותם, מפיל חלק מהם בעדינות אל הרצפה, מרפה, ממיס.
לגוף לא כואב, הוא מתרפא ומחלים לפני הרעד הגדול והידיים שלי שתופסות אותך אבל המחשבות.
כואב להן
ואז הן יוצאות לחפש משככי כאבים, כמו מסוממות בולעות את כל מה שהדרך מציעה להן
שהוא נגד כאבים.

* * * * * * * * * * * * * * *

לפני המקלחת אני תופסת את נוגה, נותנת לה יד ולוקחת אותה לסלון
-אמא מה
-מה אמא?
-אמא תגידי
ביד אני תופסת אותה, איפה בדיוק עבור הגבול תגידי?
נוגה את יודעת, הרדיאטור מתגלגל, הפיג'מה שלה מקופלת עליו בזהירות, והיד שלי מהדקת אותה לחמם היטב
לפעמים זה מתאים שאחרים עושים בשבילינו כל מיני דברים, ולפעמים פשוט לא.
-עכשיו אני יכולה ללכת למקלחת, אמא?
-את מבינה מה שאני מנסה להגיד לך?
זה לא טוב שאבישג סוחבת לך את התיק, את היית מוכנה לסחוב לה את התיק על הגב, יחד עם זה שלך?
הרגל שלה דופקת על הרצפה
-את לא מקשיבה לי
-אני מקשיבה לך אמא. אפשר עכשיו ללכת למקלחת?
-אוקיי. תבטיחי לי, שאת לא מכריחה אותה יותר לעשות בשבילך דברים, את רוצה שנקרא לה? או שאת מסוגלת להבטיח לי דבר כזה לבד
-אני לא אבקש ממנה לסחוב לי דברים , אמא. אפשר עכשיו מקלחת?
-לכי
הספה מתקערת תחת הגוף שלי, אני שומעת את הזרם במקלחת ואת הקולות של שתיהן, דלת הכניסה נטרקת והקול של אורי ממלא את הכניסה לבית ואת המסדרון.
ועד שהוא מגיע אל הסלון,
פוסע בלי צעדים-
העיניים שלי כבר עצומות, ואני נרדמת.

דברים שאני לא רוצה שתדע

אני לא רוצה שתדע שטוב לי עם הילדים, בבוקר, כשהשמש עוד לא החליטה מה ללבוש, ורועי מסתובב בסלון, מחפש שלט של טלויזיה, מחזיק שני חיתולי בד שכבר מזמן איבדו את צבעם הלבן, מושיט אחד לעופרי מדדה למטה מהמיטה שלו חצי ישן ומבקש לראות את סמי הכבאי, המוצץ בפה שלו ורועי מדגיש, אני סיימתי עם המוצצים.
אבל לא ככה הוא אומר את זה, מארק, אתה מפסיד אותם לפני שקרני השמש מותחות איברים סופית, בתוך הפוך עם המתיקות שלהם והפריכות של העור, עופרי בהיר, רועי עם צבע העור שמזכיר אותך, אני מתגלגלת איתם, לפעמים גונבת עוד דקה לישון, עוצמת עיניים מתגלגלת מצחוק כשהם מטיילים עם האצבעות הקטנות שלהם על הלחיים שלי, מתי בפעם האחרונה הרגשת את זה תגיד לי?
את הקורנפלקס עם החלב אני מוזגת להם בתנועה אחידה כשהשמש מתקפלת בחזרה כדי לטפס עוד שלב, ממתיקות סוד אנחנו, השלב הכתום, היא קוראת לזה וקורצת לי.
כל העולם רועד כשזה קורה. לפעמים יש רעם, מארק
מפניך.
אני גם לא רוצה שתדע שהלכתי להצגה לפני כמה ימים, ככה, כמעט עירומה, לא בגוף, בנפש, עם מישהו שהכרתי, איזה בחור שהגיע לחנות ו-
והתחלנו לדבר, זה היה טבעי
קולח
מתוק שכזה. מסעיר. תיקנתי את התליון על הצואר שלי, תיקנתי את התסרוקת שלי, נו, אתה מכיר את השיער החלק הסורר, אלף פעמים תיקנתי אותו אפילו לא שמתי לב.
ואסי הזה, כמו פסיכולוג הוא היה.
בהתחלה לא כמו פסיכולוג, בהתחלה הוא סתם שאל אם בא לי ללכת איתו להצגה.
זה לא היה בהתחלה, זה היה אולי בפעם השלישית שהוא הגיע לחנות, בכל פעם הוא בא בשביל משורר אחר מימי הביניים, אחד מהם, אפילו הוא הסביר לי, בכלל לא מימי הביניים אבל לא ידעו לאיזו תקופה לשייך אותו אז הוא נחשב.
בדמיון שלי, אני מחביאה את הילדים מאחורי הגב, את שניהם.
ואת הסימנים על הבטן. דוחפת, מושכת אויר ככה. הנה, כמו שנדמה לי תמיד שהיה איתך באופן טבעי.
אתה לוחש לה באוזן כל מיני דברים, מארק?
או שסתם ישן איתה מחובק, היא עם הפנים אל השמש, אתה עם הפנים אל גבה, מפלס את לחייך, חופר בתוך הכר, חופר ונרדם בתוכה. ככה אתה עושה את זה?
לא הגב שלה, הגבה שלה, שתיהן, מצייר אותן כמו שהיית עושה לשלי, הזרת שלך מכחול וכולך בפנים, עד שאתה מדביק אותי אל המזרון.
שכחתי, איך שכחתי
אין שמש בלונדון

* * * * * * * *

הוא נכנס לחנות בוקר אחד, לא שמתי לב, לתאריך, לשעה, גם לא למה שלבשתי
(אני יודעת, אם זה מעניין אותך, לבשתי את החצאית שקנינו יחד בפעם האחרונה שביקרת בישראל, לפני הביקור שלי בלונדון.
היינו עם הילדים שנינו, אני הבאתי אותם לתל אביב, ואמרת לי כשחניתי, מתרכזת במרחק הגלגלים מהמדרכה, תישארי איתנו, דיני.
ילדים, מה אתם אומרים על זה שאמא תישאר איתנו קצת, נלך לאכול גלידה והיא תיסע חזרה למושבה.
ובחנתי אותם, ואותך, ממתיקה משהו מבפנים מגנה על עצמי, עליהם, טוב, בסדר.
והלכנו לקנות להם גלידה, ובחנות שליד גנבתי מבטים במראה והנחתי חצאית על הגוף שלי מודדת אותה, מסתובבת, זה יפה, אני יפה בה או שאני חולמת ואתה שמת פתק ביד של רועי ושלחת אותו אלי, וזה היה כמו שזה היה שאחר כך יצאנו כולנו עם גלידה בגביעים קטנים, של עופרי כבר נטף על כל הרחוב משאיר סימנים של עמי ותמי.
אז את החצאית הזאת השחורה עם הפסים של בדים בצבעים אחרים למטה לבשתי ביום ההוא)

הוא דיבר אתי בהתחלה, העיניים שלו ירוקות כמו של חתול, וחיתוך הדיבור שלו לא מוכר, אני בוחנת אותו ועושה תנועות עם הידיים שואל ומתעניין בקשר לספרים שהוא מחפש.
היו לו שתי הזמנות לכטוב בעיניכם בחאן ולפני שאמרתי משהו על הילדים הוא אמר לי תגידי, הם אף פעם לא ישנים אצל ההורים שלך?
-איך אתה יודע שאני גרה קרוב להורים שלי? הרמתי אליו מבט של פליאה
-כי זאת ששלחה אותי אלייך, סיפרה לי
וזה היה בפעם השלישית שהוא בא לחנות.
על הפעם הראשונה אני לא יכולה לספר לך, חשבתי שמישהו מושך אותי מלמטה, פתאום הרחבה שלפני החנות מול החניה והגינה נראו לי כמו לונה פארק כשהוא הלך לידי והתישב, ונכנס שוב אחר כך אתי לחנות.
ובפעם השניה הבנתי שאראה אותו שוב ובפנים התרחב משהו שלא זיהיתי.

עכשיו צמצמתי אליו מבט, שואלת את עצמי עד לאיפה הלית סיפרה לו עלי.
מה, עד כדי לשדך בינינו ולא הרגשתי?
אבל קשקשנו.
היו אנשים בחנות בביקור השני שלו, הוא הביא לי קוראסון מהמאפיה בפינה, ושאל אם אני יכולה לצאת לשתות איתו קפה בחוץ בכוסות חד פעמיות, עשרים דקות, הוא הגניב מבט לעופרה שחייכה מעל השלב השני של הסולם מסדרת ספרים בחלק הפנימי של החנות ואני נגררת לתוך המנהרה השקופה האינטימית הזאת השפלתי עיניים ואמרתי לו, אי אפשר, תראה כמה לקוחות יש. בלחש אמרתי את זה.

ואז הוא שאל אותי, בפעם השלישית שהגיע לחנות אם אני רוצה לבוא איתו להצגה.
ואיפה אני אשן אחר כך, לא שאלתי אותו, רק בחנתי את המצח ואת נקודת החן שיש לו מעל השפה, גדולה כזאת, עם נוכחות
מדמיינת אותו בגיל של רועי ואת ההורים שלו מתפעלים מהילד עם הכשרון לשפות, הדיבור החד והנקודה, שבדיוק עליה המציאו את המושג נקודת חן.
תוכלי לישון אצלי, השותף שלי בחול, הוא הסיט פרפרים במנהרה השקופה בתוך החנות לכיווני.

והכרטיסים במתנה, הוסיף בתוכחה מבודחת. אחותי עובדת בתיאטרון.
טוב.
(את אמרת טוב?)
בסדר.
אני אמרתי את זה.
וקבענו לדבר בטלפון בערב.

איך אתה עושה לה את זה מארק, מתחבא לה בערב במטבח, מכבה את האור, וכשהיא נכנסת אתה תופס אותה ומחבק?
אתה מוזג לה בירה ונועץ בה עיניים?

* * * * * * * * *

בערב דיברנו בטלפון, הוא התקשר
והייתי קצת נבוכה, אבל קבענו.
שביום ראשון שאחר כך הוא יבוא אלי לעבודה, אני אשאר עד חמש
ההורים שלי יקחו את הילדים, אפילו דיברתי איתם מיד אחרי שסגרתי את הטלפון.
כן, בטח שהם יכולים, והלית הבטיחה שתעזור גם.
היה אויר, הוילון זז לפני שסגרתי את הסדק הצר של החלון הפתוח של תחילת האביב.

וביום ראשון נסעתי לעבודה, מצויידת בתיק עם בגדים להחלפה ובלב מתנדנד והרגשה של חופש.

בשלוש קיבלתי טלפון מהגננת של עופרי שיש לו חום ועזבתי הכל
מסכמת לעופרה בעשר מלים שאני חייבת לצאת קודם כדי לקחת אותו לרופא
מוציאה את המפתחות של המכונית מהתיק
מטלפנת לאסי כדי להגיד לו שלא יבוא בחמש ולא מצליחה לתפוס אותו

משאירה מאחורי בחנות, מתחת לדלפק תיק עם בגדים שהכנתי ערב קודם
שיהיו לי להחליף.

אסי

את אסי אני פוגשת בחנות, הוא בא לחפש ספרים בשביל המחקר שלו.
שמעתי עליו לפני זה מהלית, שסיפרה לי כמעט בלי שהתכוונה, שהוא היה בצבא עם אח שלה, המבוגר ממנה, לא זה הצעיר.
"אח שלי" ככה היא אמרה וסידרה את העציצים על החלון שלה במטבח, ואני הסתכלתי עליה ואמרתי לילדים , בואו, תאספו לכם כמה חלזונות, ונלך לסבא וסבתא.
"חשופית" רועי תיקן אותי, הלשון בחוץ כשהוא מבטא ש', אני מחייכת ולא מתקנת אותו.
גורפת אותם, בתנועה באויר שני פרפרים עם כנפיים שקופות.
זה לא היה במקרה, אז צמצמתי עיניים וניסיתי לדמיין איך הוא נראה, אם גבוה או בינוני ואם יש לו שערות על הידיים והגב כמו שאני אוהבת או שלא, והגבות שלו, והתנערתי מחקה את מרי פופינס כשהם גמרו לסדר את החדר אחרי שמייקל שיחק עם המגרה, נכנס ויצא נכנס ויצא וצעק תתנו לי לצאת.
ואז למרי פופינס היה מן פרצוף כזה של "גמרנו לשחק ילדים, זה מספיק"
והתחלתי ללכת במורד הרחוב לכיוון הבית של ההורים שלי שמפריד בגבורה בין הבית הקטן והכוכי שלנו לבין הרחוב.
אמא שלי עמדה לצאת כשהגענו, מסדרת את ההשקיה של העצים בכניסה לבית, ואבא שלי, אני שולחת את הילדים לראות מה יש לסבא בשבילם, רכון על שעון קיר מונח עם בטן פתוחה על שולחן האוכל, האיברים הפנימיים שלו מסודרים בקו ישר על מגבת מטבח צחורה והוא מביט מבעד לזכוכית מגדלת של שענים, כשהילדים חוצים את פינת האוכל עד לסלון וחזרה, אני לא ממש בטוחה שכל החלזונות נשארו בתוך הקופסאות שלהם.
"היי, ילדים" הוא מרים את הראש באיטיות ומפנה אלי מבט שואל "אפשר לתת להם שוקולד?"
אפשר הכל, אני משאירה אותם פה רגע והולכת להוריד כביסה, טוב?
בואו, הוא כבר ליד המקרר איתם בזמן שאני חומקת אל החבל, וחוזרת להציץ בחלון, עופרי מראה לו את הקופסה, חילזון אחד טיפס על שפתה וכמעט יצא החוצה, המחושים שלו בודקים את העולם, ועופרי דוחף אותו באצבעות קטנטנות פנימה "תיאה, סבא"
אבל הגוף שלי כבר מסתחרר כמו בסרט עד לחבל.
מעניין מה הוא לומד, האסי הזה.
חוקר, היא סיפרה שהוא חוקר משהו, אולי איזו שפה, אולי הוא בלשן
אולי הוא מלאך.
ואולי הוא סתם מישהו, אני עורמת את החולצות הכחולות של הילדים אחת על השניה, ומעליהן אחת אדומה, ורק אז מסדרת מהר מהר את התחתונים שלהם, רצה עם כל הערימה הזאת לתוך הבית, מניחה אותה על השולחן במטבח, מקפלת מהר מהר ומזיזה הצידה, ואז חוזרת אל החבל.
החולצה האפורה עם המלמלה תלויה שם מלמטה, מבויישת בעולם ההפוך שהפתחים שלה שוזפים.
אני מורידה אותה מהר, מניחה אותה על זרוע שמאל שלי, עורמת מעליה את שאר הבגדים, חוזרת שוב, צופה מבעד לחלון ברועי עושה דרכו לכיוון פתח היציאה מהמטבח של הוריי, הנה, חמש דקות של שקט הגיעו אל קיצן אני חושבת.
מוחה זיעה ממצחי אני מניחה את הערימה בחרדת קודש על השולחן בכניסה לבית והולכת לאסוף אותם מבית הוריי.
"איך היה עם סבא, ילדים?
אכלתם שוקולד?"
לרגע אני מרימה עיניים למעלה, יש שלושה כוכבים.
שיירה של חלזונות בקופסאות עושה דרכה אל הבית הקטן שלנו.
אני כועסת על אבא שלהם, כל כך כועסת.
אבל יש איזו מנגינה של טנגו באויר עם קולות צלולים של צ'לו ופסנתר ולא אכפת לי, אפילו לא אכפתֿ שחלק מהכביסה נשארה עדיין על החבל.
"חכו פה רגע, ילדים, אל תיכנסו הביתה, יש בוץ על הנעליים שלכם, עופרי אני מדברת אליך!"
שתי קופסאות בוהות בי וחלזונות שולחים מחושים אל הכביסה שלי.
אני מושכת את המגבות, והצפיות, עוד סדין אחד.
"בואו ניכנס, ונכין ארוחת ערב"
לפעמים אני חושבת שהשמש מתאמת עם הדלת של הבית בזמן אמיתי, כי בדיוק כשפתחתי אותה לרווחה נהיה חושך, אני שולחת יד אל המפסק של המנורה ברחבה שלפני הבית, מחבקת את עופרי שנצמד אלי.

* * * * * * * * *
בבוקר שלמחרת אני מגיעה לעבודה בדיוק של חצי דקה לפני שמונה.
עופרה מסתכלת עלי מפינת הקפה, אני לא יודעת איך את עושה את זה היא אומרת בלי קול, מראה לי חבילה של ספרים שהגיעו מחנות יד שניה בטבעון, לבקשות של שני לקוחות.
צריך לסמן ולקטלג אותם, הנרי מילר, בולגקוב בהוצאה ישנה ועותק מתפורר כמעט של שירי משורר אחד מימי הביניים, שהוזמן על ידי הלקוח השני, ואני מעבירה ארגז שהגיע אתמול, אבנר קיבל אותו בשעה של הסגירה, דוחפת עם הרגל לכיוון השולחן וממקמת אותו מתחתיו במאמץ של דחיפה נוספת.
אחר כך אני עוברת עם האצבעות על הקופה והדלפק, בודקת ששום דבר לא נפל שם אתמול ואז נעמדת ליד עופרה שמכינה לשתינו קפה.
"חכי עם החלב" אני עוצרת אותה, נוגעת לה ביד באותה התנועה שתמיד, ומחזירה את הכלי למקרר.
בעשר נכנסים לחנות אחד אחרי השני, איש אחד מבוגר שאני יודעת שהוא מגיע לפה אבל תמיד אחר הצהריים וזאת הפעם הראשונה שהוא נכנס בבוקר, אמא עם ילד, היא מחזיקה לו ביד ומדברת אליו ברוסית, ובחור שנראה בגילי עם זקן אופנתי ומשקפיים.
אני מסתכלת על שלושת המבוגרים, מורידה עיניים אל הילד ופונה אל האיש עם הכובע שמעולם לא פגשתי קודם,
-אבנר לא נמצא, הוא אומר לי
-כן, הוא יהיה אחר הצהריים, אבל אני פה, וגם עופרה, אני מצביעה לעבר החדר הפנימי, משחקת בתליון שעל הצואר שלי, מנדנדת את הגוף (תפסיקי, תפסיקי)
-אני מסתדר בהחלט – הוא מרים יד אחת ומחייך, ועושה סיבוב אל הארון עם הספרים באנגלית שלידו יש שולחן עם כסאות, שולף באצבעות שמכירות טוב את המלים הכתובות בחנות שלושה ספרים ומתישב.
את יודעת שהאנשים שנכנסים לחנות הם לפעמים כמו ציפורים שמושיבות עצמן על חוט חשמל ברחוב.
שלוש מעופפות מעליו, אחת מתישבת, השניה תופסת מקום לידה, השלישית-
עושה סיבוב עם הכנפיים מעליהן.
לפעמים הן נמצאות שם הרבה זמן, בדרך כלל יש אחת שלא מוצאת את עצמה ואז היא מתישבת, וקמה לעופף, וחוזרת להתיישב בצד השני, ומתעופפת שוב.
מלמטה, את מבחינה בכל זה בזכות אותה הציפור.
האישה עם הילד והאודם על השפתיים שואלת אותי אם יש ספר בשם "חמסין"
"את מתכוונת חמסין וציפורים משוגעות" היא מכווצת את העיניים רגע, ואז מנידה את הראש חזק, ולרגע נדמה לי שהילד מתרחק ממנה כמו לגשר שהם עושים שניהם עם הידיים.
פתחו את השער פתחוהו רחב.
"יש אותו חדש" אני מחייכת
"כן, כן, אני מתכוונת חדש" היא מקרבת את הילד אליה והאחיזה שלה בידו של הילד מתהדקת, אני מסתובבת אל המדף שליד הקופה ומוציאה מקערה שתי סוכריות, אדומה וכחולה, ומגישה לילד.
היא מניחה לידו, דוחפת אותו קלות מהכתפיים והוא קד בעיניים מאירות ואומר תודה בשקט.
מתי הילדים שלי קדו ככה בפני מישהו, בשקט, בנימוס, עם מחוות הגוף, אני שואלת את עצמי בזמן שהמדף נע למולי עם הספר לשלוף ולתת לאישה ביד.

* * * * * * * * *

עד שאני מגיעה לשתות מהקפה שלי, הוא כבר קר, ואני שופכת אותו לכיור הקטן ומדליקה שוב את הקומקום.
ורק כשאני מסתובבת אל לב החנות, אני מבחינה בבחור עם הזקן בן היומיים והמסגרת של המשקפיים שלו מושכת לי את העין.
-הזמנתי ספר בטלפון, התקשרתי לפני שבוע, דיברתי עם אבנר –
הוא אומר אבנר במילרע, ככה קוראים לו אבל יש אנשים שאומרים אבנר במילעיל, אז אני תוהה אם הוא מכיר אותו או לא.
– שירת ימי הביניים
יהודה הלוי, ויצחק אבן גיאת
-שניה אני בודקת. איך קוראים לך? – הכפתור של הקומקום משמיע את הקליק ורחש המים הרותחים גווע מאחורי גבי. עוד לא שתיתי קפה הבוקר
-אסי בראון. עם א'. אסי, אסי….זה החבר של אח של הלית. אני פוקחת עיניים גדולות מחפשת ברשימה
-אה, ספר אחד הגיע היום, של יהודה הלוי, הספר השני
המבט שלו מרוכז בקלסר של ההזמנות והוא מרים אותו אלי ואז אני רואה גם את העיניים שלו
-הספר השני, אנחנו עוד לא יודעים אם יש את העותק בחנות השניה. הוא מתחיל להגיד לי משהו ואני ממהרת
-ויש עוד חנות שאנחנו בודקים. אנחנו בקשר עם כמה חנויות, אני מתקנת.
-אני אקח את זה, ואעשה סיבוב נוסף.
הוא לא זז, אז היד שלי מתקנת שוב את התליון, ועוברת על השיער, סיכה אחת, זאת שבצד ימין יותר גבוהה מהסיכה שבצד שמאל.
-תכיני לך קפה. הוא מסתובב אל המדפים ההפוכים לכניסה וניגש אליהם
חיוך אני כולאת בין הבטן לשפתיים, החנות ריקה, אז אני ניגשת אליו, נעמדת לידו ושואלת אם להכין לו גם.
-הייתי שמח, הוא מחייך מעלי – אבל אני חייב ללכת ואת ממש נחמדה.
– אפשר . הוא עוצר רגע. הקול שלו עמום והוא שולח יד לסדר את המשקפיים על העיניים – בפעם אחרת.
הספר שלו כבר בשקית, והוא טופח על תיק הצד שלו.

אני רוצה לספר את זה עד הסוף.
שאחרי שהוא אמר את השם שלו קפצה בתוכי מנורה ונזכרתי באסי שהלית סיפרה לי עליו ביום ההוא, כמה ימים קודם כשטיילתי בחוץ עם הילדים ואספנו חלזונות (חשופיות שמצאו בית, יותר נכון להגיד בכוכב אחר)
מנורה קפצה, ולא אמרתי כלום.
הלכתי להכין לעצמי עוד קפה.
המלים, כשדוחסים אותן לתוך צנצנת זכוכית הן נבלעות ונטמעות זו בזו.
וכשמכניסים אותן כלאחר יד לקופסת פח גבוהה עם צילום של פרחים מבחוץ, הן נופלות שם רופפות, עם אויר ביניהן ואז
כשהופכים אותה, נשפכות מיד
אסי יצא מהחנות, את התיק שלו זכרתי, עם ציור של עלה של מריחואנה עליו, העלה בצבע לבן, התיק בצבע תכלת. את התיק ואת המסגרת של המשקפיים שלו זכרתי היטב.

* * * * * * * * *

ככה זה כשמניחים את המחשבות לנוח.
את לא יודעת בהתחלה אם הן רטובות או לא, והקפה נשאב לתוכך, חזק ומר, כמעט חריף
כמה דקות אחרי שהנחתי את הכוס על הדלפק, והסתכלתי עליה, הזמן טשטש את כותרי הספרים המונחים על מדפים צפופים ברחבי החנות והקפיא את האנשים, האישה עם הילד והספר של גבריאלה אביגור רותם כבר מזמן יצאו מהחנות, אנשים אחרים מילאו אותה והתרוקנו, הבגדים שלהם מחליפים דוגמא ממכנסי ג'ינס דהויות וחולצה שחורה, לשתי בנות אולפנא עם חצאיות ארוכות וחולצות לבנות עד הקו של השעון.
תמונות מתחלפות , התנועות שלהם אטיות כמו בצילום של מצלמה שמפרק את השקופיות אחת אחת, האור צהוב, ואז מאפיר בגלל העננים מבחוץ והדלת נפתחת, לאט לאט.
כשהוא חזר השמש היתה כבר במרום השמים הצדדיים, ועמדתי לצאת מהחנות עם הסנדויץ שלי, להתישב על המעקה החום שרואים ממנו את החניה ואת הגינה שמקיפה אותה.
גם אני רציתי להגיד, אבל הרמתי יד דמיונית, עוצרת בליל שיתפרק ויפול ברעש לתוך קופסת הפח עם הציורים של הפרחים מבחוץ, אז לא אמרתי כלום, רק חיכיתי שהוא ירים את המבט, שצלצל עם פעמון הכניסה של החנות.

את הצעדים אל המעקה עשינו כמעט ביחד, הוא חזר כדי להזמין ספר נוסף, ותיכף יכנס חזרה לחנות ויבקש מעופרה שתרשום.
אבל אולי תרשמי את, הוא מתישב מולי על המעקה, מושיט לי עט.
אני חוצה את הסנדויץ שלי, מקפידה שגם פרוסת הגבינה הצהובה תתחלק שווה בין שני החלקים ומושיטה לו.
"הלית סיפרה לי עליך, במקרה, השבוע"
אני מעבירה ידיים על המעקה ומושיטה לו את ימיני
"נעים מאוד. דיני. אני עובדת פה" יד אחת שלי נשלחת עגולה אל עבר הדלת השקופה של החנות "ויש לי שני ילדים בבית. קטנים.
אני מגדלת אותם לבד"
"אסי. לומד בלשנות באוניברסיטה" הוא לוחץ לי את היד ומחייך אלי
"ומתרגל"
"איזה כיף שחזרת לפה. כיף שחסרים לך עוד ספרים"
"אהה"
שני חתולים ג'ינג'ים חוצים את הרחבה, אני בוחנת אותם לבדוק אם הם אחים, ונעמדת.
אסי פותח את דלת החנות ומחזיק את הדלת עד שהצעדים שלי עוברים בתוכה אחד אחד.
הראש שלי אחרי החתולים שנעלמו אל המעבר בצד השני, ואני מיישרת את החולצה האפורה עם המלמלה,
ונכנסת אל הצד הפנימי של הדלפק.

אבן קרה

זה היה כשהם הלכו באמצע הרחוב בדרך חזרה למלון והיא אמרה העיר הזאת זה כמו דבר אחד חזק שמישהו הדביק חלקים של עליות וירידות לגוש של עננים עם רצועה לא אחידה של הרים בקצה, אבל לא בצבע מוגדר, וגם, אם אתה לוקח ליד משקפת ומסובב אותה כדי לחדד את המראה הירוק תגלה שם את המושג השמים הם הגבול, כי מתחתם בדיוק יש תפיחות הרים שמישהו הזריק במרכזם אויר וזרק עליהם בתים לבנים עם גגות אדומים וחוטי כביש מתפתלים ותלתלים ירוקים אפורים ביניהם.
אבל את כל זה היא אמרה במשפטים מנוקדים, לא שהיא ניקדה את המלים בתוכם, ממש לא, אפילו ההיפך, היה עליו בשטף אי הבהירות של דברי לעצור אותה מפעם לפעם ולבקש הסברים, לאן את רצה, שאל אותה, תופס לה את היד בזמן שהם חוצים כביש רחב לכיוון החנות הזאת של הגלידה, את חיה חיים כפולים, הוא אמר לה, והיא שומטת את היד שלו
-אני לא רוצה שיראו אותי איתך
-מי מכיר אותך פה חוץ ממני, תגידי לי
-גם אתה לא ממש מכיר אותי
-זה נכון.
אחר כך הם יצאו מהחנות של הגלידה, חולקים מנה אחת שהיא ניהלה ביד רמה את מהלך התוספות שהמוכרת ילדה ערבבה במקצועיות בשתי כפות מתכת גדולות על משטח קפוא. טוויקס, ושוקולד ציפס. לא, לא את הכהה, קודם את הלבן, וגם פקאנים אני רוצה. לא פקאנים. אגוזי מלך.
מלכה הוא קרא כשהלך אחריה ברחוב, תני לי קצת מהגלידה שלך.
אבל היא מיהרה אל החלון של המלון, משם הסבירה לו הכל על המראה שמישהו הדביק עם סופר גלו, עד שהתעייפה.
בלילה שלפני, היא בהתה בחלון עם שטיח האורות רחוקים ומתקרבים, הוא בא וחיבק אותה מאחור, מפשיט לאט לאט ואז חסר סבלנות, מהר, רוצה כבר להיות בתוכה ומושך אותה, מקלף ממנה את המלים וההברות המחולקות ואלה שהחליקו כי היא אמרה אותן במה שנשמע כמו מילה אחת ארוכה, ואז הפסיקה לנשום שומטת את הראש, והוא החזיק לה אותו ביד אחת ממש גדולה ואמר אני מחזיק עד שנקרעו ממנה החוטים של בובת המריונטה והיא נשכבה על המיטה מפנה אליו את הגב, מתקפלת, מחכה שההתנשפויות יעצרו אומרת כלום כשהוא שולח יד אחת ועוקב אחרי שרשרת עמוד השדרה שלה עד שהיא מתנערת, מצטמררת וקופצת ומזנקת עליו לחיבוק, מפזרת נשיקות על הבטן שלו ועל הרגליים וביניהן וגם על הידיים, אומרת לו שהיא רוצה ככה כל הזמן, מחבקת אותו, ואז מתיישבת עליו
ומתחילה הכל מהתחלה.
בלילה שלפני הטיסה הם הלכו שוב לרחוב הזה לחפש את מועדון הג'אז שמצאו אז במקרה כשהיו בדרך למלון כשחזרו מהטיול בבוקר, ונראה הרבה יותר גדול באור היום ועכשיו הדחיסות של האנשים והמוזיקה הפכו אותו למתנועע מאליו.
כמעט לא היה מקום בפנים, אז הוא טפח על הברכיים שלו והיא התיישבה עליו, הידיים שלו על מתניה והיא מניעה עצמה עם קצב הנגינה הנע גם הוא, מסתובבת אליו לחייך.
הוא שלח יד אחת ארוכה למעלה לקרוא למלצרית שתביא להם בירה, מה את רוצה לשתות, נושף לה לתוך העורף, מדגדג אותה בכוונה, מחזיק שלא תזוז מהברכיים שלו ובזמן שהוא עשה למלצרית תנועה של וי עם האצבעות היא הסתובבה אליו מהצד השני ועשתה תנועה עם השפתיים "אותך"
אבל ביום שלפני זה, כשהם חצו את הכביש בחזרה מהחנות של הגלידה היא אמרה לו ברצינות שכשהם יגיעו למלון היא תפרוש את כל החולצות שהוא לבש על המיטה ותעבור עליהן לראות שאין אף שערה שלה כדי שהאישה שלו לא תדע.

עכשיו הם יצאו מהמועדון, היא מחזיקה יד אחת שלו בשתי ידיים שלה אוחזת ומרפה, אוחזת והוא מסובב אותה לריקוד באמצע הרחוב
קד, מנשק לה את היד ואז מרים אותה באויר מצמיד אל הקיר שמאחורי המועדון, שקצב התופים דופק עליו מהצד השני ומנשק אותה
"בגלל זה אני אוהב אותך, פסיכית. בגלל השערות על החולצה שלי.
בואי, נלך לארוז״