הצל של הכתיבה

עשירית מהמחשבות שלי אני אומרת בקול לעצמי.
אני לא גאה בזה, הלוואי שהייתי מצליחה לדבר אל עצמי ולענות לעצמי יותר, אבל בינתיים זה ככה, והחיים והזמן כשהם מתמלאים, אני מבינה שמה שאני עכשיו – זאת מי שאני, לא האמא לארבעה שהיתה הולכת וחוזרת, מכינה, ושוטפת, מקלחת ועוזרת.
אבל דברים שקורים משאירים סימן, כל מיני סימנים, כי יש דברים שהתקשורת שלנו מבפנים מפרשת כך ואחרת, אתם יודעים, אם אני אקלל אתכם ביפנית, בפנים רגועות ומחייכות, לא יהיה לכם מושג שזאת קללה, נכון?
בפעם הראשונה שהבנתי את משמעות המקרה שקרה לי, זה היה כשעלה לכותרות סיפור ינון מגל.
לכאורה, הוא לא עשה שום דבר שעבר את הגבול, שום גבול, כמו שהוא נתפס עד לפני כמה שנים, אבל משהו התהפך.
ופתאום, אנחנו יודעות בדיוק איך אנחנו מוכנות שידברו אלינו, יתנהגו איתנו, ירצו בקרבתינו.
מתחילות להיות לנו פנים אמיתיות, ומחשבה ורצון מאחוריהן.
אז אני מבינה מה היה, אבל קם און, החיים, והילדים גדלים, ויש לי עבודה שאני אוהבת, למה להעיר שדים, למי זה טוב?
בפרק אחד של Suits מייק, שהוא עורך דין צעיר שניתב את דרכו בדרך מאוד לא שגרתית אל חברה מבוססת של עורכי דין שיושבת בניו יורק מפתיע את אחת הלקוחות כשהוא מתאר לה את התגובה שלנו אחרי שמישהו מאוד קרוב מת.
בהתחלה, אתה כל הזמן חושב על זה, שנתיים שלוש, זה מעסיק אותך כל הזמן, אחר כך אתה מצליח להכניס פרטים לחיים שלך, ואז נהיים החיים שלך והאבל מוצא את המקום שלו.
ואז, יום אחד, בלי הכנה מוקדמת, משהו מזכיר לך וזה זורק אותך.
ריח של משהו, שיר, טעם בפה, ואתה שם, במקום של לפני שזה קרה.
אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא.

ביום חמישי הלכתי לראות את אישה עובדת לבד.
כדי לא לספיילר בכלל, רק אגיד שיש משהו מאוד אמין בדמויות, ובאמצע משהו מתהפך. הדמויות נשארות אמינות, נורא קשה לי להגיד את זה, אבל זה נכון.
הלכתי לבד, זה כמעט לא קורה לי, ואחר כך ישבתי לאכול, וחזרתי הביתה.
ביום שישי הרגשתי פתאום לא טוב.
זה היה בצהריים, והמילה וירוס עברה מעלי, אבל לא היה לי חום ולא שום תופעות של וירוס, רק בטן מציקה, לא וירוס.
יצאתי מזה סופית בשבת בערב, אחרי המון שעות שינה, תה, וסידרה שגמעתי בטלויזיה, חיים של אחרים, גם כשהם fucked-up זה הכי טוב.

בשבת אחר הצהריים הבנתי פתאום את ההקשר.
אני אומרת פתאום, כי זה קרה פתאום, תוך כדי התכתבות עם חברה הבנתי.
הכי קל זה להשתיק דברים בבטן באיזה הגיון-לא שלי.
הכי קל בעולם זה להקשיב לא׳ כשהוא אומר לי עידה תתקדמי, כולו אהבה, ושנינו ידיעה שאין באמת כתובת לסיפורים כאלה.

כמו של ינון מגל
ושלא משנה איך אבקש לבטא את זה, אני יוצאת לא טוב.

יום ראשון, פה עדיין חושך, בצד השני של הכדור, כשהשמש עוד מנשקת את האופק אני מתכתבת עם א׳ שמתפלא על השעה ״את אף פעם לא ערה בשעות האלה״
״כן״ אני מקלידה ומחייכת ״ישנתי רוב היום אתמול, אז עכשיו אני ערה״
אני מדמיינת אותו מגיע עם האופניים בסוף הרכיבה, עוצר אותם ומסיר את הקסדה. את הידיים שלו מחזיקות את הספל עם הקפה שמכינים לו ואת העיניים שלו, שלפעמים הן ירוקות, לפעמים חומות, ולפעמים ירוקות חומות גומעות את האופק.
הוא בסן פרנסיסקו והחיוך שלו מגיע עד כאן.
פרופורציות

אני מסתובבת, וחוזרת לישון

 

 

 

מודעות פרסומת

יפול בעריכה

תגיות

,

בקצה של המסדרון של השיש שלו במטבח עומדת מכונת קפה שהוא הפעיל אולי פעמיים, אז אני ניגשת אליה ומחפשת את הכפתור שפותח את המכסה של הקפסולות, אבל המחשבות שלי מתפזרות ואני אוספת אותן, לפחות ככה זה נדמה לי, עם הידיים שלו שמחבקות לי את הבטן, ואני מסתובבת ימינה ומכינה לעצמי טסטרז חזק.
אין באמת מסדרון על השיש אצלו, יש חלון שפונה אל הגינה, ועל האדן עציצים של בזיליקום ונענע, יש צנצנת ריבת תותים בצבע בורדו כמעט כהה שאחות שלו הכינה לו, ומעל המכסה הסגור כפית, ולידה שלוש צלחות קטנות מונחות אחת על השניה, ולחמניה שהתייבשה, וכשהוא מבחין בה הוא תופס אותה וזורק לפח, ואז דוחף בעדינות את הקפה שהכנתי לי בספל עם ציור של חד קרן ומשעין אותי על השיש.

כמה ימים לפני זה עופרי נכנס באחר צהריים אחד טרם חשיכה הביתה, השמש השתכשכה מרחוק בין הענפים של הדקל, ומצאתי את עצמי עוקבת אחרי הצעדים הגדולים שלו, עקבות של בוץ נושרות בלי קול מהנעליים על המרצפות הקרירות.
אני קושרת מבפנים את ההערות מחמיצה בלב למה אתה מטנף ככה את הרצפה, כל הזמן צריך לנקות פה, אולי תסתכלו ותעבירו מטאטא אחריכם ילדים, ואז הוא אמר אבא התקשר, יש איזו בעיה עם התשלום של החוג כדורסל והוא אמר שהוא ידבר איתך על זה, וכשהוא אמר אבא ובדיוק הסתובבתי כדי לקחת את המטאטא נפל לי משהו בתוך הבטן, אני יודעת שאף אחד לא שמע, זה לא הגיוני שמישהו שמע, זה לא משהו שקורה, ששומעים דבר כזה בין הבטן ללב שלך, כשהוא נופל.
אמא שלי אומרת שכשמנקים, מבריקים גם את המצפון, אז אני מתחילה לטאטא, ואז נשמע הרעש של התיק מוטח על הרצפה בחדר של עופרי, והוא יוצא החוצה בטיסה, עם חיוך שהוא רק שלו, חוטף לי את המטאטא מהיד, מעביר אותו בתנועות מהירות גם אל החלק שלא התלכלך כשהוא נכנס, מתחת לשולחן בסלון, ליד החלון הגדול, מזיז את העציץ בפינה הרחוקה, משקיע, מה עובר לו בראש, אני חושבת כשאני מסתכלת על הילד הזה עם הרגליים של הכדורסלן, שאני יודעת שבסוף יתגייס כמו מלח הארץ, אבל עכשיו הוא לקראת הסוף של י״א, מנסה לאסוף ידידות, להביט במראה ולהסתדר עם זה, או לפחות לעוף משם מהר.
בעריכה הסופית, יפעת העורכת תגיד שכבר סיפרתי שנוגה ואבישג בכיתה ה׳, ושנוגה גבוהה מאבישג כמעט בחצי ראש והיא רגילה לגמרי, אבל כשבאות אליה חברות אני מבקשת שיקחו איתן גם את אבישג, ולפעמים אני לא מבקשת, רק מתפללת ש.
עוד היא תגיד שצריך לעבור על כמה מהפעלים, ושחלק מהקטעים לא ערוכים טוב, שאני קשוחה, ופריקית של שליטה, ושהיא מבינה שאני רוצה לספר סיפור אבל לפעמים השטף כמו שהוא בראש שלי לא עובר באופן קוהרנטי אל הקוראים ואני אגחך, ואסמיק, ואסיר מעלי את הז׳קט החדש שקניתי לא מזמן ברומא כשנסעתי לשם עם אורי, ההורים שלי נשארו עם הבנות, עופרי סירב לשתף עם זה פעולה, הוא אמר שחברים ישנו איתו ורועי נשאר בצבא, וכשהוא יצא ההורים שלי אספו אותו מהתחנה ישר הביתה.
והיו לי שם רגעים מכוננים עם אורי כי היינו עם עצמינו, כי היה לנו קפה איטלקי בבקרים, וזה השאיר את אורי בלי מלים, אחר כך פעמיים היינו בדרך למוזיאון שאי אפשר היה להיכנס אליו, צריך להזמין כרטיסים באינטרנט מראש, ופעם אחת נקלענו לאיזה רחוב שהיה כל כך יפה, שלא היה אכפת לנו שלא היינו בשום מקום משמעותי לאותו היום, ובצהריים חזרנו למלון, לפני שיצאנו שוב אל הגשר הזה הרחוק וכי יכולתי לחשוב בלי הצורך לכתוב, יכולתי ללכת ברחוב ולראות אנשים לבושים יפה לעבודה, ולהיזכר שכל זה לא נוגע לי, ויכולתי לסחוב את אורי מאחורי קיר מסתתר, למשוך אותו אלי, לנקב את העיניים שלו בקרניים דמיוניות שיצאו מהעיניים שלי ולנשק אותו על הפה, ועל הלחי וגם על הצואר.
וכשמדדתי בחנות את הז׳קט, המוכרת שמעה שאנחנו מדברים עברית וניגשה אלינו בהתרגשות, המשפחה שלי בישראל, מוציאה את הנייד שלה, מראה לנו תמונות, הנה אח שלי עם הילדים מחופשים לפורים הוא עשה לי סימן עם הראש שזה בא עלי ממש יפה, ואמרתי לה להכניס לשקית גם את המכנסיים
״אבל לא מדדת אותם, תמדדי״
״תכניסי, אני קונה את שניהם״
ויצאנו משם .

ואז, יום אחרי שחזרנו סיננתי אותה, הילית אמרה שאי אפשר לעשות כזה דבר, היא העורכת שלך, את חייבת לחזור אליה ואני אמרתי לה עורכת עורכת, יש לי ארבעה ילדים בבית, ובנזוג, שניים מהילדים לא שלו, אין לי כוחות יותר לנסוע ולחזור, וגם לעשות את ההפרדה הזאת, ולכי תגדלי את ילדה שלפעמים את צריכה לחפור בכפית כדי להבין אם היא הוציאה מילה אחת במשך כל היום בבית ספר (לא בא לי לכתוב ״בית הספר״, בא לי לצרוח!) ואת יודעת איזה בלגן יש בחנות? וסגרתי את הטלפון.

בערב אני מסמסת למארק, מה רצית מהילד, אני כותבת לו, הלב שלי דופק כמו שאסור לו, אבל זה האבא של שניים מהילדים שלי, ואנחנו ביחסים טובים, כמו שאומרים, וגם אסור לי להתעלם ממנו, והוא עונה לי, סתם, העברתי את ההוראת קבע, והמזכירה של המתנס התקשרה אלי, מחר בבוקר אני מסדר את זה, אל תדאגי, ושולח לי חיוך כזה עם נשיקה.
ואז ביום רביעי כשאני חותכת מוקדם מהחנות, אני מוצאת את עצמי נועצת מבט מלווה יד שלרגע עזבה את המתניים שלי והיא מעיפה לחמניה יבשה אל הפח בזמן שאני מכינה לי טסטרז על השיש שלו, מה, הוא לא ידע שעוד מעט אני מגיעה ושצריך להעיף את זה? אני שואלת את עצמי.
והוא מלטף אותי מאחורה, מקלף ממני את הז׳קט שקניתי עם אורי ברומא, לוחש לי דברים שאני לא מבינה על האוזן, כולא לי את הנשימה.
לפחות הייתי יכולה לכתוב על זה, אני אומרת לו.
הנה, יש לך ים מה לכתוב, מושך אותי ביד אל המיטה הגדולה הלבנה, מגביר את המוזיקה, הטלפון שלי מונח על השיש, שיחה מהבהבת מיפעת שאני מפספסת.

עלאק לא קוהרנטית.

אצלי הכל בסדר

תגיות

, , ,

פעם בכמה זמן אני אוספת את כל הדברים שצריך, שיש לי בראש שאני יודעת שאני חייבת לטפל בהם, ועושה בהם סדר.
כמעט תמיד זה מלווה בשיחות שאני צריכה לקחת אויר לפני שאני עושה אותן.
כאלה שמסדרות את הדברים, בשבילי, ובטח לפעמים גם לצד השני.
אני קוראת לזה שיחות של הלב,
ולפעמים אני מתכננת אותן המון זמן לפני שאני מתקשרת.
לא באמת מתכננת, רק חושבת איך זה יהיה, מה יגידו לי בתשובה בצד השני.
זאת לא מלחמה, אלו המלים בדרך למשהו אחר, שבכל מקרה אמורות להביא את הדברים למקום טוב יותר.
אחרי הכל, מי רוצה להכאיב סתם למישהו שהוא מחבב, או אוהב, או שיש לשניהם איזשהו מכנה משותף?
אנשים משאירים סימנים על המחשבה של האנשים שהם פוגשים, לפעמם אלו חריצים של אהבה, לפעמים סיפורים שקשה לשכוח.
לפעמים זה מכנה משותף מאוד גדול, ולפעמים, (את אלה אני הכי אוהבת, שתדעו)
זאת אהבה שאין לה הסבר, יש אותה בעיניים, במחוות הגוף, לא תמיד אפשר להגיד אותה במלים, אבל כן, לפעמים מתאהבים באנשים אחרים ואין לזה גבול.
אני זוכרת את זה מיפן, היו לי חברות טובות ממש שלמדו אתי, הן היו מדברות אתי יפנית, ולפעמים היה לי נורא קשה לספר ולהסביר להן דברים
(היי, זאת השפה השלישית שלי, והיא ממש לא פשוטה ללימוד והבנה, על כל המחוות וההטיות שלה) אבל עד היום אני אוהבת אותן מאוד.

בזמן האחרון אני מתאמת שיחות כאלה של הלב, להגיד שאני מצטערת, או שאני אוהבת, וגם לשאול מה נשמע ומה יש לך לספר לי.
עוברת במחשבות על כל הסימנים שיש לי בלב, נוגעת בהם, ממששת, ובודקת אם יש משהו שאני יכולה לעשות בקשר אליהם, טוב.

משהו טוב, שאני יכולה לעשות.

ב-15/6/93 נחתנו ביפן. בטוקיו.
האויר היה חם ומהביל, השמים אפורים, לא ידעתי שככה זה הולך להיות עכשיו עד סוף הקיץ.
המונית לקחה אותנו מהשדה עמוסים במזוודות לבית בנישיגהרה, ועלינו למעלה, לקומה החמישית שהנוף שנשקף ממנה היה אורבני באופן קיצוני.
ואז, נכנסנו פנימה, וגילינו שאין טיטולים לתמוז, שהיה אז בן שנה ועשרה חודשים.
ארז הסביר לי איך לרדת במעלית, לפנות ימינה, ללכת עד לכניסה של הבנין, לצאת ממנה, לפנות ימינה, החנות הראשונה זאת Lawson, והטיטולים אמורים להיות בצד שמאל בסוף,
וכדי לחזור אל הבנין, תקישי על המספרים של הדירה, אני אפתח לך את הדלת.
זאת היתה דלת כמו בשיר של מאיר אריאל, נפתחת מעצמה מתוך הבנין כזאת.

ציורים של אמא שלי תלויים בסלון שלנו. ואני כל כך אוהבת אותם

אני כבר לא זוכרת הרבה מההתחלה הזאת, הייתי ילדה במושגים שלי של היום, עוד לא בת 28, אמא לשני ילדים קטנים בתחילתה של הרפתקה.
ו Memories שלה התנגן ב Lawson בדיוק כשנכנסתי לחפש את הטיטולים לילד.
מוריטקה צ׳יסאטו קוראים לה.
נתקלתי בה עוד הרבה פעמים אחר כך, ואני לא יודעת מה הייתי אומרת לה אם הייתי פוגשת בה באמת והיה אפשר,
אבל היא השאירה סימנים כאלה יפים על הלב שלי, וכל כך הרבה קיבלתי ממנה בתוך הדיסקים שלה שקניתי לי, ובאיך שהם ליוו אותי בכל השנים האלה ביפן.
גם כשלא הבנתי מילה.

בזמן האחרון אני עורכת שיחות של הלב, חלק מהם עם הלב שלי.
עוברת סימן סימן, ממששת, עושה וויאים כאלה קטנים ומוודאת שאני לא שוכחת אף אחד, אף אחת,

לא שוכחת כלום.

אבל אם היית

לפעמים אני מדברת איתך בלב. זה מגיע אאוט אוף דה בלו, ככה, מתחיל באיזה ערב, ונמשך כמה ימים ככה כשאני מדמיינת אותך ממש קרובה.
הילדים אמרו לפני כמה זמן שאין סיבה שאצל בני אדם זה אחרת.
הכלב איננו, החתולה שהם נורא היו קשורים אליה, גם, אז גם אנשים.
וגם היום, כל כך הרבה שנים אחרי משהו מבפנים לא נפרד באמת.
אז אני מספרת לך כל מיני דברים, ומדמיינת את הצחוק שלך, למשל, כשאני מספרת לך שאני נורא אוהבת ללכת לשיעורי פילאטיס.
שבזמן האחרון מצאתי מקום טוב לרגשי אשמה, ומדי פעם אני הולכת להשקות אותם, אבל הם כבר לא גורמים לי לבכות כמו פעם.
שלסרוג זה כיף. וחיים, ואור, ובכי לפעמים כשצריך לפרום.
זה מעצבן מבפנים, מהבטן, בטח כמו כשלא מצליח בספורט, אני לא יודעת, אף פעם לא ניסיתי.
אני חושבת שאם היית, אז היית בטח מלמדת פסנתר, ואולי זה רק בראש שלי, כי לא משנה כמה שנים יעברו את הנגינה שלך והרגליים היחפות על הפדאלים עם המבט הרציני שלך, הפנים לתקרה, הגוף מתוח, והעיניים העצומות, האף הזה שהיה אחד כמוהו וזהו,
אי אפשר לשכוח.
ואני מתגעגעת גם למשהו שאף פעם לא היה, להליכות בפרדסים עם הנוף הזה המטורף בחורף כשיש עננים וקר כל כך, לצורך הפנימי שלי בפעילות גופנית, שאף פעם לא היה כשעוד היית, לשיחות על הילדים, אלה שבאמת, אלה שהיו יכולים להיות.
אז אני כותבת לך. פעם בכמה זמן את הולכת אתי לכל מקום ואני כותבת, מדמיינת שאנחנו מדברות, שגילית איזה מתכון ואת מסמסת לי אותו, שפגשת מישהו שלמד איתנו בכיתה והוא מסר לי דש.
אני מדמיינת שנסעת, ושלא רבנו לפני זה.
ואז אני מדמיינת אילו מכתבים היינו כותבות, כי כשקרה מה שקרה, וראיתי את המכתבים שכתבת התהפכה לי הבטן.
ועד היום, אפילו שנורא למדתי לא לקנא בכלל, באף אחד, מתהפכת לי הבטן כשאני נזכרת בזה.
ואני מדברת איתך סודות, כאלה שאין אף אחד בעולם שאני יכולה לספר לו אותם.
ואת מתפקעת מצחוק.
יאפ. הצחוק שהיה רק שלך.
וכל מיני דברים היו בזמן האחרון. קטנים קטנים, כמו גרגרי אבק שאף אחד לא הרגיש, אבל אני, לכי תקראי את יעל נאמן בהיינו העתיד, רעידת אדמה היתה לי.
רעידת אדמה של רגשי אשמה.
אוי, מאמי, לפעמים בא לי לדבר איתך כל כך.
והכי בא לי לשיר איתך.
איזה פטנט מושלם זה לשיר, מישהו אחר כתב את המלים, לפעמים לא ברור למה הוא התכוון, ואת יכולה לשיר את החיים שלך אחד לאחד, אבל זה יעני לא שלך.

אבל אם היית באמת, היינו שרות את זה, את מנגנת על הפסנתר, אני מטפסת עם הקול,
ואז הייתי מראה לך את זה.
מראה לך, וזהו, סתם
היינו מתפקעות מצחוק,
שותות יין
והולכות לישון





האם אתה זוכר?

באיזשהו שלב המקרופון התקדם ליציע שישבתי בו עם חברות שלי מפעם, בדיוק אלה שעשר שנים את לא פוגשת, ואז בשניה שנפגשות מתחבקות ומדברות כאילו שהזמן נעצר.  הוא נראה לי כמו נחש שתיכף ילחך לי את הרגליים אז ברחתי אל המטבח בוהה בחתיך שמוצמד אל המקרר במגנט, מעיין שעמדה לידי לחשה לי בעיניים מצומצמות ״הוא קופי של גדי, רק עם השיער, לא?״
אהה, עניתי לה, פושטת שוב את הסוודר, מחזיקה אותו בידיים, אמיצים גדי ונורית, שאירחו אותנו בבית המקסים שלהם בערב חורפי וגשום.
״נו, דיברת כבר?״
כן, שיקרתי, האף שלי כבר לא יצמח, אני יודעת.
לפני זה עוד ישבתי ליד כולם, וכשהדבר השחור והמפחיד הזה היה ביד של החתיך של הכיתה נעמי רכנה אלי ואמרה בשקט ״אהבת חייך מדבר עכשיו, את שומעת?״
אהבת חיי לא היתה שם.
האהבה הראשונה שלי, מכיתה א׳ היתה ועוד איך,
אני לא יודעת איפה אנשים מחביאים ציפיות, לא של מצעים, של חלומות ותהיות, אבל הוא הראשון שפגשתי בכניסה, וחיבק אותי בחום,  אולי עשרים דקות עמדתי שם אחר כך, מחזיקה חזק בתיק ובשאל שהסרתי מהצואר כשחציתי את קו הדלת.

״בטח שאני זוכר אותך יה גנובה, נפגשנו במחנה של הצופים, את היית בשבט אריות גדרות״
(איך יכולתי לחשוב שהוא לא זוכר, אני לא יודעת)
ומה הייתי אומרת אם בכל זאת המיקרופון היה מגיע אלי בפגישת מחזור של הכיתה שלי מערד?
שיש לי ארבעה ילדים, שהם גורמים לי אושר גדול, שאני סורגת ומלמדת, שעכשיו אני בסטודיו משלי עם שותפה מקסימה.
שאני לא זמרת, כמו שחלמתי, וגם לא סופרת, כמו שנורא רציתי, אבל אני לא חושבת על פרישה כי העבודה שלי היא מרכיב משמעותי בחיים. שלי.
שיש לי בנזוג חמוד. אני מצחיקה אותו וזה כנראה כמעט הכל.
שהתקופה היחידה שאני באמת מתגעגעת אליה זאת התקופה שאחרי שנולדו הילדים, זאת שכל כך רציתי שתחלוף כבר, נושאת בתוכה את הלילות הלא נגמרים, המחשבות והפחדים, האחריות העגולה והאינסופית לחיי הפעוטים.שיש פיתולים כאלה של דברים כמו שהם מתחילים, ציור של קו בתוך הבטן, שלפעמים יוצא החוצה, ופוגש קוים של אנשים אחרים שיצאו להם מתוך הבטן, שזה לא באמת, הקוים, אבל החיבור אמיתי.
שאין דרך אחת לדברים, למדתי את זה ואני לומדת כמעט בכל יום.שאני לא מעזה לכתוב, זה היה קצת חלום, אולי בעירת חלום וכשאני פותחת אליו את הדלת זה מסנוור כל כך שאני מיד טורקת, מסתובבת ונשענת עליה, שרק לא תיפתח שוב בטעות ואין לי הסבר.
שהייתי ילדה ביישנית ושקטה, כזאת שבטוחה שאף אחד לא מסתכל עליה,  עומדת בצד במסיבות מפחדת לרקוד, אולי בכלל אין לי קצב, ויסתכלו עלי.
זה לא בשבילי.
אבל בכיתה ז׳  כשטל תמרי עם השיער החלק עמד בקדמת הבמה עם הגיטרה החשמלית שלו ושר ואני גיליתי את המוזיקה במסיבות האלה במועדון וחשבתי שאני מאוהבת, היו לי חלומות שעד היום אני זוכרת.
שעד היום גם יש שירים שהפעם הראשונה ששמעתי אותם היתה שם, במועדון הדחוס במקלט של התיכון בערד, שהייתי יורדת אליו ברגל מרחוב הגלעד בלב פועם, ושלושה שקלים בכיס של הג׳ינס.
ורק אחר כך גיליתי שהם בעצם של הביטלס, ושל אדמה רוח ואש, ופיטר פרמפטון ועוד כל מיני.

אולי הייתי מספרת רק שהאחיות שלי נורא התרגשו בשבילי ודרשו לראות אותי לפני שאני יוצאת, שלא יראו שלא צבעתי את השיער, אמרו לי תחליפי נעליים, והצעירה, זאת שהיתה תינוקת כשעזבנו את ערד אמרה ״תעברי אצלי, אני אאפר אותך״ והניחה לי ביד אודם שסגר את השאלה איך אני נראית בעצם שהיתה לי בלב.
ויום אחרי פגישת המחזור,
במסיבה שהיתה במתנ״ס, אפילו רקדתי.
עם אחותי, עם חברים, כאילו שנולדתי רקדנית.
כאילו שאני זמרת וסופרת בדיוק כמו שרציתי.

*כל השמות בדויים
למעט טל תמרי, שניגן הכי טוב בגיטרה, ושר הכי יפה כשהייתי בת 13

כל פעם ש

כל פעם שאני מכינה לעצמי קפה בבוקר כשאתה לא בארץ.
כי תמיד כשאתה בארץ אתה אומר שאם עכשיו אתייצב מחוץ לחדר יהיה לי קפה. אף פעם לא ליד המיטה.
אבל תמיד בידיים שלך שאם בכלל התאהבתי, זה היה בגלל העצם הבולטת בשורש כף היד, שהיא כמו קלוויקולה, אבל בשורש כף היד שלך.
אז הבוקר הכנתי לי קפה לבד, הסעתי את הכוס של הפועלים השקופה, לא הנמוכה, זאת הגבוהה על השיש הכחול שעוד מעט כבר לא יהיה שלנו, הוצאתי כפית באוטומטיות מהמגירה, העמסתי עליה הר של טסטרז וחשבתי לעצמי ״חוצפה״ ככה חשבתי ״בכל פעם שאני מכינה את הקפה לעצמי בעצמי אתה צריך לעצום עיניים איפה שאתה בעולם ולהגיד תודה״.
אני לא יודעת אם התאהבתי, אז בכל פעם שיש את הריקוד הזה של הכנת הקפה מול החלון אני סופרת את הלילות של עד שתחזור. זה יותר משתי ידיים. יותר מדי.
וכשתחזור אני מבטיחה להכין לך ולעצמי בבוקר הראשון, ואני מבטיחה להגיד שבעצם אני מתחרטת ותכין אתה. ושבכלל אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך, אז אני חושבת שבכל פעם שאני מכינה לעצמי קפה, בחוץ אור ואני חושבת שכשתחזור יהיה לילה ואתה תיכנס.
אני אשמע את המונית מתרחקת וארוץ לכניסה ויהיה לי את החיוך הזה שאני מרגישה כנראה מבפנים, ואתה תיכנס גורר את המזוודה על גלגלים, מרים את העיניים שמיד בתוכן אמצא את הלב שלי.
ואז אני אלך להכין לנו קפה

לגעת בלב

תגיות

, ,

אני חושבת, אני לא חושבת, זה באמת מה שקורה, שמאז שאני סורגת, מאז שאני מלמדת סריגה, אני קוראת פחות, כותבת פחות, ואז הכל נהיה לי יותר קשה, כי יש לי איזו אמת פנימית שאני הולכת איתה כנראה מהרגע שהתחלתי לכתוב דברים עם משמעות, שהחיים בלי כתיבה הם לא באמת.
קשה, אבל אני סורגת, מלמדת את זה וזה קל, לא, לא שזה קל, זה מאתגר ממש, אבל זה כל כך זורם לי, שכנראה שחוסר פעולת הכתיבה, או העובדה שאני כותבת פחות,  לא חסרים לי כמו שנדמה לי.
עד שמגיע משהו גדול ממני, חזק, מוזר ומכשפי, ואין לי ברירה, אין לי גם יותר מדי מקום להרבה מלים, ולא מספיק שעות ביממה להכל, ואני יושבת לעשות סדר בדברים.
זה מיוחד ומוזר, משונה ומשמח, כל התשובות נכונות, ותיכף משהו שמאוד רציתי קורה.
וככה זה היה, בערך. לפני שנתיים ישבתי בבית וראיתי סרט משלוש יוצא אחד אני זוכרת אותי יושבת מול המסך וסורגת, מתאהבת בדמויות, בילדים, פוערת עיניים ואוזניים לשיר, שלא זכרתי אותו טוב ממש מרחוב סומסום, ומספרת לעצמי את הסיפור הזה של האמהות.
אחר כך מצאתי את עצמי מדברת על זה עם ריקי, גיבורת הסרט, תיכף תבינו למה, ואמרתי לה את מה שאני אומרת תמיד לאנשים שבוחרים בהורות בלי קשר לבני הזוג שלהם. זה נכון לגבי נשים שמגדלות ילדים, וגם כאלה שבוחרות להביא אותם לבד זה נכון גם לגבי אבות שבחרו להיות הורים למרות שהם אינם בזוגיות.
יש בזה משהו פלאי בעיניי, ארבעה ילדים, אבל כמו שארז תמיד אומר, עידה, את רק נראית שאנטי. כל אחד מהם היה מתוכנן אצלך כמעט עד תאריך הלידה.
וזה לא מדויק, (מי מתכנן ללדת ב-1 באוגוסט?) אבל זה נכון שאף אחד מהם לא בא לי בהפתעה.
לאמרי חיכיתי הרבה, תמוז הגיע טיפה לפני הזמן, כי הייתי בטוחה שזה יקח זמן להיכנס להריון, ינאי הגיע מדוייק, אבל במקרה, ויסמין, טוב, נדבר על זה בפעם אחרת, על הדיוק בזמן אבל היי, היא אחרונה, והיא חברה ממש טובה של ינאי, ובת זה שינוי, אז כן, בזמן.
ובכלל לא בטוח שהיה לי אומץ לעשות את זה בדרך אחרת, וגם היום, כשהמרחק מהימים בהם הילדים רק נולדו והיו תינוקות רכים, אני חושבת אפילו יותר, שיש משהו טהור וקסום במחשבה הזאת של הבאת חיים לעולם, וגם גידול ילדים בלי התלות בבן.בת זוג.
ואז, ערב אחד, לפני כמה חודשים, עברתי אצל אחותי, אני כבר לא זוכרת מתי היה ערב כזה בלי תכניות ובלי עבודה (שאני נורא אוהבת, בחיי) והיא ישבה מול הטלויזיה, עם השמיכה הרכה מעליה, וזפזפה, ״תעצרי, תעצרי״ אמרתי לה כשראיתי את משלוש יוצא אחד על המסך.
וישבנו יחד, צופות בסרט.
מדברות על זה, מקשקשות, שותות קפה (אני מתה על האחיות שלי, באמת)
״היא עוד תהיה חברה שלי פעם״ אמרתי לה כשצפיתי בריקי עם הילדים, עם אח שלה ובן זוגו, ועם בן הזוג שלה, שלום. לפעמים אני חושבת דברים שהם לא הגיוניים, אני יודעת.
וכשהכרתי את ריקי בסוף, זה קרה כשהיא פנתה אלי וביקשה שאבוא ואעביר סדנה של סריגת גרביים בסטודיו שהיא לוקחת חלק בפעילויות המגוונות שבו, אז חשבתי, אחרי השיחה הראשונה איתה, שלפעמים חלומות קטנים מתגשמים,  ואז גם דיברנו, על סריגת גרביים מצד אחד, ועל הסרט מהצד השני, והיא שלחה לי את התמונה הזאת,  אפשר להסתכל על הגרביים שיקיר, אחיה של ריקי שיושב מימין ולהבין שזוג גרביים לא חייב בכלל להיות זהה.

2018-01-09-PHOTO-00000057.jpg
בסרט הזה, שהוא על הסרט של סיון בן ארי, ״משלוש יוצא אחד״
יש קטע אחד, בסוף, כשריקי ושלום יושבים עם הקפה ומדברים, ויש בפנים את הניואנס הקטן הזה של זוגיות, ואהבה, ושיחה, דיבורים כאלה על דברים שקורים ולא קורים, ואני אהיה נחמדה אליך, ובעצם אני לא, אני עושה מה שבא לי, ואתה תכין לי קפה, ותוציא מהמגירה את הבפלה שאני אוהבת גם, וכן יהיה ככה, ולא, יהיה אחרת, אבל זה טוב, כי זאת אהבה פשוטה, כי יש (תמיד יש, תמיד תמיד יש) איזה דילוג מעל מה שהאני של כל אחד מאיתנו רוצה בחיבור שלו להתחשבות בזולת, שלא תמיד הוא נוח וזמין, ומן הפתעה קטנה כזאת, ככה אני חושבת, ריקוד קטן של מלים וכוס קפה, כפית מסתובבת, תראו בעצמכם.

חלום אחר

תגיות

,

בכלל על החלום ההוא שלי, שבאמת היה חי בי לפני הילדים, הרבה לפני הילדים, אני לא כל כך מדברת. אני חושבת שזה קשור לזה שבכל זאת המון של אנשים יכול מאוד להלחיץ אותי.
זה לא מפריע לי ללכת לכל מיני מקומות, אבל זה שם.
והרעיון של לעמוד על במה, לדבר ברור טקסט של איזו שחקנית שקרוב לודאי צעירה ממני, או אולי מבוגרת, והייסורים שלה שונים משלי, בער בי אז, עם פחד ממש גדול אפילו לנסות להתקבל ללימודי משחק.
אז אומרים שגנים לפעמים מדלגים דור.
וחיידק הבמה דילג מעלי, קפץ על הילדה שלי, והצליח לקנן בה ככה שאני נשארת פעורת פה כשהיא מסבירה לי שוב מה זה דאוס אקס מכינה, ומנתחת, במקביל, מחזות, סצנות במחזות קושרת אותם לסיטואציות שהיא מכירה ולהשקפות שלה, מדברת הרבה ברור ממש, רציני כזה.
וככה היא עלתה על הבמה בהפקה של בית הספר עם ״נשף הגנבים״ בתפקיד הגנבת הערמומית והמצחיקה, וככה היא גם עולה על הבמה ונכנסת כמעט ללא ידיעתה לנעליה של גילה אלמגור בהצגה ״הכלה וצייד הפרפרים״ בהפקת תיאטרון החובבים של גבעת ברנר, כשמאיר רקנטי, וחנה שטראוס משחקים לצידה, ומירה צוקרמן, שהיא אמא שלי היא הבמאית.
הזדמנות אחרונה לתקופה הקרובה, נראה לי.
בשבת הקרובה, ה-11/11 20:30
כרטיס 40 ש״ח
בבית העם בעשרת
כאן בדיוק אפשר להזמין כרטיס
ככה זה איך שהיא נראית על הבמה, במודעה שהיא נורא יפה לדעתי

הכלה וצייד הפרפרים

וזה נורא מרגש, באמת, בלי שום קלישאות לראות את הילדה שלך ככה חשופה, אומרת מלים שלא ברור לי אם היא מבינה אותם באמת עד הסוף, זאת אומרת, בתוך תוכי אני מקווה שהיא לא.
אבל בין לבין היא צוחקת, המון, וזה הצחוק שלה המתגלגל, המתוזמן,של השחקנית וגם האמיתי, זה שכשהיא על הבמה, הוא גם של כל מי שצופה בהצגה, שגם מאיר וחנה שמשחקים בה מעולים.
ותכלס,  בא לי להגיד לכם, רק בשבילו, תעזבו הכל ובואו לראות אותה בשבת.
ואם אתם באים, תגידו לי שלום:)

הימים שעוד נכונו לנו

הנה מגיעים שוב הימים האלה שלפני העונה שמתחלפת.
זה נכון שיש עוד חודשיים, וחודשיים וחצי לפני החגים, אבל אני כבר מתחילה להרגיש את זה בהליכות, השמש שוקעת טיפ-טיפה יותר מוקדם, וזורחת טיפ-טיפה יותר מאוחר, וכל מיני זיקוקי דינור של משווקים מזכירים לי שזה הזמן לחשוב על מתנות-חג לעובדים, או, אם אני מנהלת עסק נכון, זה הזמן לשווק מתנות-חג לעובדים*
יש לי שבוע. שבוע אחרון עם הילדה הקטנה לפני שהיא יוצאת לשנת שירות.
שבוע של תכניות, שכמו מזלג עם פיתוחים מתחילות מהידית עם הקפה בבוקר בבית, ואחר כך שולחות זרועות למקומות אחרים, קפה עם חברות (שלה) קפה עם אמא (שלה ושלי, וגם אבא שלי) קניות של דברים ש״חייבת, אמא אני חייבת את זה לקומונה״.
בחלק נצליח, באחרים ניכשל.
והזמן שעול הילדים המתרוצצים בבית פינו לי במחשבות מדפדף על קטעי קטעים מהילדות שלהם שמבליחים בהירים ומטושטשים, כהים עד אין זיכרון ובהירים, כאילו זה קורה עכשיו.
לפני בדיוק עשרים ושש שנים הייתי בסוף הריון, מתוך ארבעת ההריונות שעברתי זה היה מורט עצבים במיוחד. בעיקר כי היה אז בבית עוד ילד בן שנה ותשעה חודשים, וכי הכובד בעמק הירדן על התפר שבין יולי ואוגוסט היה בלתי נסבל.
בסוף הוא הגיע. הגיח לעולם במשקל עודף (ביחס למשקלה של האם לפני ההריון) ובתביעה מופרזת לחלב אם.
לפעמים רק זה מה שבא לי לספר לכם, ילדים:
זה היה בוקר חמישי, חמש בבוקר כזה,  סבא ירח הבטיח לי (מה זה הבטיח, הבטיח בזנ״ט!) ערב קודם, היתה לנו התערבות שאם אני יולדת מחר בבוקר כמו שהוא אמר הוא יבוא בעצמו לשמור על אמרי.
אבא כבר יצא למדגה, ולא היו אז טלפונים ניידים, ואני הרגשתי כאבים בבטן, והייתי בטוחה שאכלתי משהו לא טוב, ואז הכאבים הלכו וחזרו, והבנתי שאלו צירים. אז במ-ז-ל גדול, תפסתי את אבא בטלפון של המחסן של המדגה לפני שהוא יצא לבריכות הדגים (כן, כן, טלפונים רגילים עם חוט וחוגה כבר היו) ואמרתי לו שנראה לי שזה זה.
הטראומה הקלה מרגע שהגענו לבית החולים ועד שהתינוק הענק יצא מהבטן שלי (לא, זאת לא היתה חסידה, ועכשיו אני קצת מצטערת שלא תיקנתי את האגדה הזאת קודם) נשכחה, אבל האמת היא שהכל קרה כל כך כל כך מהר, שלפני ארוחת הבוקר אבא כבר שכב מתחת לאיזו עגלה (של חקלאים, לא של תינוקות) ותיקן ציר (דו, כנראה) בשלווה גדולה וחיוך, וחברות שלי שחלפו על פניו בדרך לחדר האוכל שאלו אותו ״היי, מה עם עידית?״ והוא משך את עצמו מתחת לעגלה, מברג שוודי ביד האחת ומברגה בשניה ואמר ״ילדה, זאת אומרת. נולד״ והחליק את עצמו חזרה פנימה.
בסוף, עד שהבנתי שזאת באמת הולכת להיות היום לידה ותפסתי את אבא בטלפון, התקשרתי לסבא וסבתא והערתי אותם, נחשו מי בא לשמור על אמרי (נכון, סבתא).
ביום שישי האחרון לקחתי את הרך הנולד ואת אשתו לראות את דנה ברגר בהופעה.
הם ישבו לידי מחובקים, בצד השני ישבו הדודים שלהם, גם מחובקים.
זאת היתה הופעה קטנה ואינטימית ממש, ודנה פרפורמרית מעולה. באמת.
הסתכלתי עליו בזמן שהיא שרה, ילד שגדל נורא, ש״עד הקצה״ היה אחד האלבומים הכי מושמעים בבית כשהיה בערך בן תשע, ודמיינתי איך כשדנה תרד מהבמה אחרי ההדרן אני אקח אותה ביד ואצביע על הילד הזה שהיה מקשיב לשירים שלה בבית שלנו בטוקיו, וכמעט שלא הולך אתי להופעות, אבל הנה, הוא כאן, עם אישתו. בעוד ארבעה ימים יש לו יום הולדת ובכלל כמעט את כל השירים שלך הייתי שרה פעם לאבא שלו באוזן.
אחר כך הוא אמר לי אמא, השירים האלה מזכירים לי את התקופה שלפני שחזרנו לארץ.

בתמונות ילדים קטנים אחרי מקלחת, וקצת יותר גדולים מרוכזים בטלויזיה על הספה בבית בנישיגהרה, טוקיו

אמא וילדים בהאוןילדים-בנישיגהרה

וסבא ירח במעיין שהוא מטפח כבר מ-1999, ושבימים נעימים אנחנו ועוד רבים טובלים בו כבר מ-2002, והוא דוקא כן שמר עליכם כשהייתם קטנים, והרבה, ועדיין שומר על הנכדים שלו.
בכלל, ילדים, בהתערבות בסוף הוא ניצח בענק.

 

 

 

 

מלים שאמרתי אחרי זה

בפעם האחרונה שהיתה, והאור היה בהיר עם העננים כבר קצת של סתיו ובבוקר כשלבשתי את החצאית דמיינתי איך זה קורה בדיוק בסוף כמו שבאמת היה על המיטה שכמעט השלכת אותי עליה, אבל לפני זה שתינו בנחת את הקפה ומתחת לשולחן צבטת בין הרגל שלי ומושב הכסא את היד שלך עמוק יותר ויותר וכשהושטת את הכפית עם ביס שישרת מעוגת גבינה צחורה העיניים שלי נעצרו בתוך שלך ובשפתים עשיתי לך תנועות של מילים שכאילו אמרתי  לפני שפיסקתי אותן בשביל לתת לכפית עם העוגה לחדור ביניהן. אחר כך משכנו את עצמינו לתוך החדר שהיה חשוך כי השמש נבלעה בין העננים ולא חדר אור מבחוץ והדבקת אותי לקיר, או שאני את עצמי ואותך אלי זה היה כמעט כמו בסרטים שרואים הנשיקות והגישושים של הידיים, כמעט מוגזם לנסות לנחש אילו מהידיים שלך ואלו שלי, ונדבקו שני זוגות השפתיים שלנו אחד אל השני בהטיות של הראשים שלנו לשני הצדדים עד שהראש שלי נשען על הקיר מוטה לימין והלשון שלך חישבה לבקע אותי מבפנים. ורציתי שתנעל את הדלת ותסיט את הוילונות, ושתפשיט אותי ושתיקח כבר חסרת סבלנות שכמוני מחכה למעברי האצבעות שלך בתוך הקפלים של הגוף מכורה לאנחות שאתה מפיק מתוך הנקבים שלי בלי שאני יודעת.
בסוף הפכת אותי כמו שאף פעם לא עשית לפני זה והשלכת על המיטה, ועם כל הבגדים שהיו עליי שהפשלת והזזת כדי להגיע אל גבעת השד השופע זה שהמבט שלך ננעץ עליו ועל זה שלידו לדקות ארוכות לפני שאתה מחליק ועובר אל קו המותן דרך בית השחי אל היד שאתה חייב תמיד לפקוד והתנועה של האגן אני על הבטן ויש משהו בצעקה שלי שמפלחת את הכרית שמולי בקצה העונג הלא מוכר ממקודם שהתכתב עם איך שעשית את זה לי או איך שביקשתי את הדברים ואני כותבת אותם כי לא חשבתי לפני זה שאפשר ככה לאהוב.
ולא ידעתי, גם שאחר כך אני אשכח את מה שאמרתי כשההתכווצויות קטפו אותי כמעט ממך והנחו את שנינו בדרך הזאת שקראת לה אחר כך 'שביל החלב שלי' אני דחפתי אותך וסובבתי אליך את הגב

אין סיכוי בעולם.

שתדע את זה.