הימים שעוד נכונו לי

אנחנו יש לנו קלישאות, לא׳ ולי, אפשר לראות את האף עולה למעלה, לא באמת, זאת תנועה קטנטונת כזאת, שמה שחשוב זה החיים עצמם, וטקס, מה זה טקס, זה לא אומר לנו משהו באמת.
החיים הם החיים וזהו.
אני חושבת שביום שאנחנו מפסיקים ללמוד, אנחנו מפסיקים להתפתח ולגדול, וכל עוד אנחנו לומדים, גם דברים קטנים (כמו סריגה, אבל זה לא באמת קשור)
המחשבה שלנו מתפתחת, מתהפכת על עצמה, גדלה.
מלמדים אותי שיעור, הילדים שלי, גם במה שקורה ביניהם
(אחים, עשר שניות אחרי היציאה מהבטן אני משננתת באוזניהם את זה: ״האחים שלכם, זה מה שיש לכם בעולם״
וזה עובד, מסתבר)
והילד שלי ובת הזוג שלו עושים דרך יפה.
מעניינת, הם חוקרים את הדבר הזה שנקרא חתונה, מדייקים אותו, מגדירים אותו במלים שלהם, מלמדים אותי את השיעור של החיים.
ביום שלישי, כשהם יעמדו מתחת לחופה ונברך אותם בשני משפטים יעברו לי חיצים דמיוניים מעל הראש, בסוף, זה באמת שלהם, שלו ושלה,
אנחנו כאן בשביל לחבק ולהגיד שאנחנו נורא אוהבים.


כשקולולם פרסמו את מכירת הכרטיסים שלהם לפני חודש וקצת אחותי שלחה הודעה בקבוצה של האמהות והאחיות.
אני מתקשה להגיד כן לאירועים שיש בהם המוני אנשים, אז היססתי, אבל חשבתי שאולי כדאי, ובסוף אמרתי כן,
בלילה של חמישי, אחרי שחזרנו מיד לשריון בלטרון, שם התקיים האירוע לפני שבוע נכנסתי אל הדף שלהם, בזהירות, בודקת שאף אחד לא מסתכל עלי ורואה שחלק מהלב שלי כבר שם,
חברה של אחותי הצטרפה אלינו, והשיר שהוקלט היה
יש בי אהבה של ארקדי דוכין.
בכניסה קיבלנו דפים, יש בסך הכל שני קולות, ואנחנו היינו בצד של קול ראשון,
העיבוד הגאוני משחק בין השיר והרמוניות קוליות בשני הקולות, וזאת חוויה כל כך טובה ללמוד אותם ולשיר, לחשוב אהבה ולדמיין אותה.
תפסנו מקום שורה אחת לפני הדשא למעלה, מלפנינו התיישבה משפחה עם המון ילדים ונכדים, ומאחורינו זוג עם שני ילדים שהצעיר מביניהם אלרגי לבוטנים.
אלרגי לנשימה של כל מה שיש בו בוטנים.
בדיוק מה שקראתם.
כל רחש שקית שנפתחה הקפיצה את האמא להגיד בשקט ובחיוך
״יש בזה בוטנים, והילד אלרגי״
אנחנו היינו מוקסמות, מהשקט, והציות לבקשה, ומהמשפחה שלא הפסיקה לחייך, כל הזמן הגנבנו אליהם מבטים, איזו דרך יפה כשאין ברירה.

יש לי חברה שאומרת שהגיע הזמן שלי להיפרד מהפחד להיות בתוך קהל גדול, כי אני כבר הולכת להופעות ונהנית, וזה כבר לא כל כך קשה לי, כמו שזה נראה.
ההתקהלות היתה לי בסדר, התיישבתי עם האחיות שלי למעלה ויש משהו מרגיע בלראות את הכל מרחוק, אבל משהו הפריע לי (בדיוק בחיבור של הידיים לנמסטה, אבל בבטן), וניסיתי פשוט להיות אני, לסרוג קצת ולנשום.
ואז, כשהתחלנו לשיר, הכל נעלם.
אז אפשר להגיד שלפעמים אני יכולה להיפרד מהדבר הזה.



הלכתי לקחת אתמול את השמלה שאיתה אני אהיה אמא של החתן.
מדדתי אותה עם הנעליים, אותן נאלצתי להחליף, כי אלה שבחרתי היו גדולות מדי, ואז, נעולה בזוג שבחרתי צעדתי אל המכונית, מתלבטת אם אני על סף בכי כי הן לא נוחות, או בגלל שבכל זאת הן סבבה לגמרי, אני הכי גבוהה שאי פעם הייתי על עקב, ואני פשוט קצת מתרגשת וזהו.

ואז, בדרך חזרה הביתה, לפני הבישולים,
הקשבנו לאלון עדר בדרך והילדה אמרה ״את זה אני חייבת להוסיף״
ובלי שהיא שמה לב,
ליטפה את קצה נשימת האושר כמו שהיא עכשיו.

רק החיים

תגיות

, , , , ,

24 שעות בתל אביב.
אנחנו עושות את זה אחת לכמה זמן, אמא שלי והבנות שלה.
יש עליות וירידות בזמן התכנון, עליות וירידות בזמן ההתקשרות בינינו בקבוצה לפני שאנחנו נוסעות
״יוצאים בעשר למוזיאון״ אחותי כותבת. לא, לא זאת עם הילדים הקטנים, זאת שכשהיא כותבת בקבוצה כולנו משקשקות, גם היא בעצמה.
״שכחתי שזה מהבוקר ואני מלמדת״ אני כותבת להן בתגובה ומדמיינת כבר איך אני יוצאת לחופש לבד.
אבל אז מגיע הרגע, אני נכנסת לאוטו ומרגישה קצת כמו תלמה ולואיז אבל רק בקטעים הטובים
משאירה את הכל מאחורי, את הסטודיו, ואת הסריגה, את הילדים, זה משונה כי לפני דקה עוד הייתי בלחץ של להספיק.
בזמן האחרון אלון עדר הוא פסקול הנסיעה שלי ומשהו בקול שלו ובמקצב סולל לי את הדרך,
אבל להגיע לתל אביב ביום חמישי בצהריים, לחפש חניה ולהישאר במוד של שלוה ורוגע זה שילוב (קצת) קטלני.
בסוף, אחרי חיפושים שהעלו חרס, הפקדתי את האוטו בידי השומר בחניון ליד סוזן דלאל, והלכתי 20 דקות דרך שוק הכרמל, מדלגת לי מצל לצל, גובה את החופש שלי בכוס מלאה אננס כמעט קפוא, עוברת בין האנשים, חוצה עוד כביש, מבט אחד למעלה, ואני בכניסה למלון.

פעם בכמה זמן אנחנו עושות את זה,
מצאתי אותן יושבות עם קפה בסלון של המלון החדש, מקשקשות,
היה עוד זמן שנמתח עד התכנית של הערב, וחלק הלכו לישון, ואני והצעירה עלינו לגג של המלון, הכנו לנו קפה וישבנו שם מתמכרות לאורבניות שלרגלינו.

באיזשהו שלב הבנתי ששכחתי את הספר שאני קוראת בבית, וגם נורא רציתי לסרוג, אבל חטא ההיבריס הוא חטא, כי לקחתי את השאל שאני סורגת שעדיף לא לצאת איתו מהסטודיו או מהבית, הדוגמה שלו מורכבת מדי, וככה קרה שאחרי חצי שעה של סריגה התחלתי לפרום, וחזרתי הביתה עם שורות פרומות מעבר למה שהתכוונתי,
אני סורגת כשאני מדברת עם אנשים לידי, כשאני עולה לאוטובוס, אפילו שניה לפני שהסרט התחיל עוד סרגתי.

סיכום כל הדברים הטובים
המלון כמעט בהרצה, אסמבלאז׳ והיינו חמש.
המסעדה שאחותי הזמינה לנו בה מקום תקשרה לא משהו, ומסתבר שהם חשבו שנגיע ביום שישי, יצאנו משם והלכנו ברחוב, ראינו את מקסיקנה. והתיישבנו, היה טעים, והשירות מעולה.
אחר כך נסענו בקו 63 לסינמטק לראות את הסרט יולי. מעולה פלוס פלוס
ארוחת בוקר למחרת אכלנו בקפה ביאליק, היה טעים, הקפה מעולה
בין לבין ישבנו שלוש פעמים על הגג של המלון, שתינו אספרסו, קשקשנו, אני סרגתי
(לא מדויק, כי יותר פרמתי, אבל תיכף הכל יהיה היסטוריה)
היו לנו שיחות, פעמיים כמעט רציתי לבכות, עשר פעמים התגלגלתי מצחוק שהאחיות אמרו לי ״עידית את מגזימה״
כמה פעמים הרמתי עיניים למעלה ודמיינתי איך אני אכתוב את זה ואחר כך איך אקריא לא׳
ולמרות שאני שונאת קניות, באמת, מצאתי שני תיקים בשוק בצלאל, אבל אני כזאת איגואיסטית, שקיפלתי אותם לתוך התיק שהיה עלי, ואפילו לא סובבתי את הראש כדי לראות את החולצות והשמלות שהאחיות שלי מתחו להשוויץ בדוכן ליד.

עכשיו יש לי כמה שורות לסרוג, את הספר מצאתי על השולחן בפינת האוכל.
וחשבתי אולי להזמין לנו כבר מקום לחופשה הבאה


רק לרקוד

בערב עוד לא ידעתי אם אסע בבוקר.
לאחותי יש כנפי קסם שקופות כשהיא מודיעה שבעוד שבועיים נוסעים לבקר את החייל, ואז בעוד שבוע, ויומיים.
וביום שישי בערב, כשהיא שאלה מי נוסע איתנו מחר, וידעתי שנצא מוקדם חשבתי הרבה לפני שעניתי לה.
אבל בבוקר התעוררתי חדשה, ואחרי הקפה נכנסתי למכונית, אבא שלי עם תשבץ הגיון במושב לצדי, אמא שלי ליד אחותי והדרך דרומה לבסיס שהאחיין שלנו משרת בו מזכירה את הדרך חזרה הביתה מתל אביב לערד כשהיינו ילדות.
הירוק מבהיר ומאבד מהברק, קווים צהובים אבסטרקטיים של צמחיה משתלטים עליו והופ, אנחנו במדבר, עם הנוף והאקלים שאליו בערך נולדנו.
אני עדיין משוויצה כשברדיו יש שיר שאת כל המלים שלו אני יודעת בעל פה,
ותמיד כשמתנגן שיר מתוך התקליט של שלום חנוך אדם בתוך עצמו אני ממלמלת בשקט או בקול שאת זה סבתא שלי קנתה לי ליום הולדת כשהייתי בת 14.
(פעם אחת אמא שלי אמרה שהיא חצתה עם סבתא את הכביש ל״בית התקליט״ האגדי והיא בחרה וסבתא שילמה, אבל בשבילי זה תמיד מתנה מסבתא שלי)
בכניסה לבסיס אנחנו עוצרים ומוסרים תעודות זהות לש״ג. יש לו מצב רוח טוב וזה קצת נראה שתיכף אמא שלי תפתח את הדלת ותגיד לו להיכנס ולהצטרף אלינו, מה שבהחלט יכול לקרות.
ואנחנו בפנים, החייל מקבל אותנו כמו חתן בר מצווה, יש לו מליון סיפורים, המון ילדים, ודודים מסביב, והשיחה מישירה ומצטלבת.
כל המשפחות המאושרות מאושרות באותה הדרך, ואני קולטת מרחוק, בשולחן שנראה בדיוק כמו השולחן שלנו אישה אחת עם תלתלים שמסתכלת עלינו כשאחותי מוציאה עוגה, ועוד אחת מתוך עטיפה, בהתחלה אנחנו שרים בשקט ״אין אין אין חגיגה״
ואז מישהו שואל אם אפשר שמח, ואנחנו מנהלות ביד רמה מקהלה ששרה היום יום הולדת שאפשר עד באר-שבע לשמוע.
אני מסתכלת מרחוק על האישה שעצרה לרגע הכל, ביד אחת יש לה עוגה וביד השניה כוס עם קפה, העיניים שלה עלינו, ובא לי ללכת ולהגיד לה את לא יודעת, אף פעם אי אפשר לדעת מי באמת אוהב את מי, מי קיבל אתמול ציון לא טוב במבחן, מי בדיוק התחיל לקחת אנטיביוטיקה, מי נעקץ לפני כמה ימים מדבורה והנפיחות לא יורדת, מי לקחה בבוקר אופטלגין כי התעוררה עם כאב ראש שאפילו הקפה לא מחק, מרחוק אי אפשר לראות את זה, מרחוק את לא יודעת כלום, גם אני, העוגה ביד שלך נראית לי טעימה, וחמש ילדות יושבות לידך על מחצלת ומשחקות טאקי, מכאן לאף אחת מהן אין לב שבור.

אחר כך אספנו הכל, נפרדנו יפה, משכנו את השיחה מדלגים מצל אל צל, יובל בא לתת לי חיבוק, ואני הלכתי לחבק שוב את נעמי שנורא עזרה לי עם הטלפון, ולאלה שעוד נשארו מרחוק הפרחתי מחזיקה ביד השניה שקית לזבל מלא נשיקות באויר, ושוב נכנסתי לאוטו, אחותי נוהגת, אמא שלי במושב לידה, אבא שלי לידי.
ורק השיר ששמענו בדרך למדבר, זה שאני יודעת את כל המלים שלו בעל פה ואפילו שעכשיו כבר שומעים מוזיקה אחרת

לא יוצא לי מהראש

הצל של הכתיבה

עשירית מהמחשבות שלי אני אומרת בקול לעצמי.
אני לא גאה בזה, הלוואי שהייתי מצליחה לדבר אל עצמי ולענות לעצמי יותר, אבל בינתיים זה ככה, והחיים והזמן כשהם מתמלאים, אני מבינה שמה שאני עכשיו – זאת מי שאני, לא האמא לארבעה שהיתה הולכת וחוזרת, מכינה, ושוטפת, מקלחת ועוזרת.
אבל דברים שקורים משאירים סימן, כל מיני סימנים, כי יש דברים שהתקשורת שלנו מבפנים מפרשת כך ואחרת, אתם יודעים, אם אני אקלל אתכם ביפנית, בפנים רגועות ומחייכות, לא יהיה לכם מושג שזאת קללה, נכון?
בפעם הראשונה שהבנתי את משמעות המקרה שקרה לי, זה היה כשעלה לכותרות סיפור ינון מגל.
לכאורה, הוא לא עשה שום דבר שעבר את הגבול, שום גבול, כמו שהוא נתפס עד לפני כמה שנים, אבל משהו התהפך.
ופתאום, אנחנו יודעות בדיוק איך אנחנו מוכנות שידברו אלינו, יתנהגו איתנו, ירצו בקרבתינו.
מתחילות להיות לנו פנים אמיתיות, ומחשבה ורצון מאחוריהן.
אז אני מבינה מה היה, אבל קם און, החיים, והילדים גדלים, ויש לי עבודה שאני אוהבת, למה להעיר שדים, למי זה טוב?
בפרק אחד של Suits מייק, שהוא עורך דין צעיר שניתב את דרכו בדרך מאוד לא שגרתית אל חברה מבוססת של עורכי דין שיושבת בניו יורק מפתיע את אחת הלקוחות כשהוא מתאר לה את התגובה שלנו אחרי שמישהו מאוד קרוב מת.
בהתחלה, אתה כל הזמן חושב על זה, שנתיים שלוש, זה מעסיק אותך כל הזמן, אחר כך אתה מצליח להכניס פרטים לחיים שלך, ואז נהיים החיים שלך והאבל מוצא את המקום שלו.
ואז, יום אחד, בלי הכנה מוקדמת, משהו מזכיר לך וזה זורק אותך.
ריח של משהו, שיר, טעם בפה, ואתה שם, במקום של לפני שזה קרה.
אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא.

ביום חמישי הלכתי לראות את אישה עובדת לבד.
כדי לא לספיילר בכלל, רק אגיד שיש משהו מאוד אמין בדמויות, ובאמצע משהו מתהפך. הדמויות נשארות אמינות, נורא קשה לי להגיד את זה, אבל זה נכון.
הלכתי לבד, זה כמעט לא קורה לי, ואחר כך ישבתי לאכול, וחזרתי הביתה.
ביום שישי הרגשתי פתאום לא טוב.
זה היה בצהריים, והמילה וירוס עברה מעלי, אבל לא היה לי חום ולא שום תופעות של וירוס, רק בטן מציקה, לא וירוס.
יצאתי מזה סופית בשבת בערב, אחרי המון שעות שינה, תה, וסידרה שגמעתי בטלויזיה, חיים של אחרים, גם כשהם fucked-up זה הכי טוב.

בשבת אחר הצהריים הבנתי פתאום את ההקשר.
אני אומרת פתאום, כי זה קרה פתאום, תוך כדי התכתבות עם חברה הבנתי.
הכי קל זה להשתיק דברים בבטן באיזה הגיון-לא שלי.
הכי קל בעולם זה להקשיב לא׳ כשהוא אומר לי עידה תתקדמי, כולו אהבה, ושנינו ידיעה שאין באמת כתובת לסיפורים כאלה.

כמו של ינון מגל
ושלא משנה איך אבקש לבטא את זה, אני יוצאת לא טוב.

יום ראשון, פה עדיין חושך, בצד השני של הכדור, כשהשמש עוד מנשקת את האופק אני מתכתבת עם א׳ שמתפלא על השעה ״את אף פעם לא ערה בשעות האלה״
״כן״ אני מקלידה ומחייכת ״ישנתי רוב היום אתמול, אז עכשיו אני ערה״
אני מדמיינת אותו מגיע עם האופניים בסוף הרכיבה, עוצר אותם ומסיר את הקסדה. את הידיים שלו מחזיקות את הספל עם הקפה שמכינים לו ואת העיניים שלו, שלפעמים הן ירוקות, לפעמים חומות, ולפעמים ירוקות חומות גומעות את האופק.
הוא בסן פרנסיסקו והחיוך שלו מגיע עד כאן.
פרופורציות

אני מסתובבת, וחוזרת לישון

 

 

 

יפול בעריכה

תגיות

,

בקצה של המסדרון של השיש שלו במטבח עומדת מכונת קפה שהוא הפעיל אולי פעמיים, אז אני ניגשת אליה ומחפשת את הכפתור שפותח את המכסה של הקפסולות, אבל המחשבות שלי מתפזרות ואני אוספת אותן, לפחות ככה זה נדמה לי, עם הידיים שלו שמחבקות לי את הבטן, ואני מסתובבת ימינה ומכינה לעצמי טסטרז חזק.
אין באמת מסדרון על השיש אצלו, יש חלון שפונה אל הגינה, ועל האדן עציצים של בזיליקום ונענע, יש צנצנת ריבת תותים בצבע בורדו כמעט כהה שאחות שלו הכינה לו, ומעל המכסה הסגור כפית, ולידה שלוש צלחות קטנות מונחות אחת על השניה, ולחמניה שהתייבשה, וכשהוא מבחין בה הוא תופס אותה וזורק לפח, ואז דוחף בעדינות את הקפה שהכנתי לי בספל עם ציור של חד קרן ומשעין אותי על השיש.

כמה ימים לפני זה עופרי נכנס באחר צהריים אחד טרם חשיכה הביתה, השמש השתכשכה מרחוק בין הענפים של הדקל, ומצאתי את עצמי עוקבת אחרי הצעדים הגדולים שלו, עקבות של בוץ נושרות בלי קול מהנעליים על המרצפות הקרירות.
אני קושרת מבפנים את ההערות מחמיצה בלב למה אתה מטנף ככה את הרצפה, כל הזמן צריך לנקות פה, אולי תסתכלו ותעבירו מטאטא אחריכם ילדים, ואז הוא אמר אבא התקשר, יש איזו בעיה עם התשלום של החוג כדורסל והוא אמר שהוא ידבר איתך על זה, וכשהוא אמר אבא ובדיוק הסתובבתי כדי לקחת את המטאטא נפל לי משהו בתוך הבטן, אני יודעת שאף אחד לא שמע, זה לא הגיוני שמישהו שמע, זה לא משהו שקורה, ששומעים דבר כזה בין הבטן ללב שלך, כשהוא נופל.
אמא שלי אומרת שכשמנקים, מבריקים גם את המצפון, אז אני מתחילה לטאטא, ואז נשמע הרעש של התיק מוטח על הרצפה בחדר של עופרי, והוא יוצא החוצה בטיסה, עם חיוך שהוא רק שלו, חוטף לי את המטאטא מהיד, מעביר אותו בתנועות מהירות גם אל החלק שלא התלכלך כשהוא נכנס, מתחת לשולחן בסלון, ליד החלון הגדול, מזיז את העציץ בפינה הרחוקה, משקיע, מה עובר לו בראש, אני חושבת כשאני מסתכלת על הילד הזה עם הרגליים של הכדורסלן, שאני יודעת שבסוף יתגייס כמו מלח הארץ, אבל עכשיו הוא לקראת הסוף של י״א, מנסה לאסוף ידידות, להביט במראה ולהסתדר עם זה, או לפחות לעוף משם מהר.
בעריכה הסופית, יפעת העורכת תגיד שכבר סיפרתי שנוגה ואבישג בכיתה ה׳, ושנוגה גבוהה מאבישג כמעט בחצי ראש והיא רגילה לגמרי, אבל כשבאות אליה חברות אני מבקשת שיקחו איתן גם את אבישג, ולפעמים אני לא מבקשת, רק מתפללת ש.
עוד היא תגיד שצריך לעבור על כמה מהפעלים, ושחלק מהקטעים לא ערוכים טוב, שאני קשוחה, ופריקית של שליטה, ושהיא מבינה שאני רוצה לספר סיפור אבל לפעמים השטף כמו שהוא בראש שלי לא עובר באופן קוהרנטי אל הקוראים ואני אגחך, ואסמיק, ואסיר מעלי את הז׳קט החדש שקניתי לא מזמן ברומא כשנסעתי לשם עם אורי, ההורים שלי נשארו עם הבנות, עופרי סירב לשתף עם זה פעולה, הוא אמר שחברים ישנו איתו ורועי נשאר בצבא, וכשהוא יצא ההורים שלי אספו אותו מהתחנה ישר הביתה.
והיו לי שם רגעים מכוננים עם אורי כי היינו עם עצמינו, כי היה לנו קפה איטלקי בבקרים, וזה השאיר את אורי בלי מלים, אחר כך פעמיים היינו בדרך למוזיאון שאי אפשר היה להיכנס אליו, צריך להזמין כרטיסים באינטרנט מראש, ופעם אחת נקלענו לאיזה רחוב שהיה כל כך יפה, שלא היה אכפת לנו שלא היינו בשום מקום משמעותי לאותו היום, ובצהריים חזרנו למלון, לפני שיצאנו שוב אל הגשר הזה הרחוק וכי יכולתי לחשוב בלי הצורך לכתוב, יכולתי ללכת ברחוב ולראות אנשים לבושים יפה לעבודה, ולהיזכר שכל זה לא נוגע לי, ויכולתי לסחוב את אורי מאחורי קיר מסתתר, למשוך אותו אלי, לנקב את העיניים שלו בקרניים דמיוניות שיצאו מהעיניים שלי ולנשק אותו על הפה, ועל הלחי וגם על הצואר.
וכשמדדתי בחנות את הז׳קט, המוכרת שמעה שאנחנו מדברים עברית וניגשה אלינו בהתרגשות, המשפחה שלי בישראל, מוציאה את הנייד שלה, מראה לנו תמונות, הנה אח שלי עם הילדים מחופשים לפורים הוא עשה לי סימן עם הראש שזה בא עלי ממש יפה, ואמרתי לה להכניס לשקית גם את המכנסיים
״אבל לא מדדת אותם, תמדדי״
״תכניסי, אני קונה את שניהם״
ויצאנו משם .

ואז, יום אחרי שחזרנו סיננתי אותה, הילית אמרה שאי אפשר לעשות כזה דבר, היא העורכת שלך, את חייבת לחזור אליה ואני אמרתי לה עורכת עורכת, יש לי ארבעה ילדים בבית, ובנזוג, שניים מהילדים לא שלו, אין לי כוחות יותר לנסוע ולחזור, וגם לעשות את ההפרדה הזאת, ולכי תגדלי את ילדה שלפעמים את צריכה לחפור בכפית כדי להבין אם היא הוציאה מילה אחת במשך כל היום בבית ספר (לא בא לי לכתוב ״בית הספר״, בא לי לצרוח!) ואת יודעת איזה בלגן יש בחנות? וסגרתי את הטלפון.

בערב אני מסמסת למארק, מה רצית מהילד, אני כותבת לו, הלב שלי דופק כמו שאסור לו, אבל זה האבא של שניים מהילדים שלי, ואנחנו ביחסים טובים, כמו שאומרים, וגם אסור לי להתעלם ממנו, והוא עונה לי, סתם, העברתי את ההוראת קבע, והמזכירה של המתנס התקשרה אלי, מחר בבוקר אני מסדר את זה, אל תדאגי, ושולח לי חיוך כזה עם נשיקה.
ואז ביום רביעי כשאני חותכת מוקדם מהחנות, אני מוצאת את עצמי נועצת מבט מלווה יד שלרגע עזבה את המתניים שלי והיא מעיפה לחמניה יבשה אל הפח בזמן שאני מכינה לי טסטרז על השיש שלו, מה, הוא לא ידע שעוד מעט אני מגיעה ושצריך להעיף את זה? אני שואלת את עצמי.
והוא מלטף אותי מאחורה, מקלף ממני את הז׳קט שקניתי עם אורי ברומא, לוחש לי דברים שאני לא מבינה על האוזן, כולא לי את הנשימה.
לפחות הייתי יכולה לכתוב על זה, אני אומרת לו.
הנה, יש לך ים מה לכתוב, מושך אותי ביד אל המיטה הגדולה הלבנה, מגביר את המוזיקה, הטלפון שלי מונח על השיש, שיחה מהבהבת מיפעת שאני מפספסת.

עלאק לא קוהרנטית.

אצלי הכל בסדר

תגיות

, , ,

פעם בכמה זמן אני אוספת את כל הדברים שצריך, שיש לי בראש שאני יודעת שאני חייבת לטפל בהם, ועושה בהם סדר.
כמעט תמיד זה מלווה בשיחות שאני צריכה לקחת אויר לפני שאני עושה אותן.
כאלה שמסדרות את הדברים, בשבילי, ובטח לפעמים גם לצד השני.
אני קוראת לזה שיחות של הלב,
ולפעמים אני מתכננת אותן המון זמן לפני שאני מתקשרת.
לא באמת מתכננת, רק חושבת איך זה יהיה, מה יגידו לי בתשובה בצד השני.
זאת לא מלחמה, אלו המלים בדרך למשהו אחר, שבכל מקרה אמורות להביא את הדברים למקום טוב יותר.
אחרי הכל, מי רוצה להכאיב סתם למישהו שהוא מחבב, או אוהב, או שיש לשניהם איזשהו מכנה משותף?
אנשים משאירים סימנים על המחשבה של האנשים שהם פוגשים, לפעמם אלו חריצים של אהבה, לפעמים סיפורים שקשה לשכוח.
לפעמים זה מכנה משותף מאוד גדול, ולפעמים, (את אלה אני הכי אוהבת, שתדעו)
זאת אהבה שאין לה הסבר, יש אותה בעיניים, במחוות הגוף, לא תמיד אפשר להגיד אותה במלים, אבל כן, לפעמים מתאהבים באנשים אחרים ואין לזה גבול.
אני זוכרת את זה מיפן, היו לי חברות טובות ממש שלמדו אתי, הן היו מדברות אתי יפנית, ולפעמים היה לי נורא קשה לספר ולהסביר להן דברים
(היי, זאת השפה השלישית שלי, והיא ממש לא פשוטה ללימוד והבנה, על כל המחוות וההטיות שלה) אבל עד היום אני אוהבת אותן מאוד.

בזמן האחרון אני מתאמת שיחות כאלה של הלב, להגיד שאני מצטערת, או שאני אוהבת, וגם לשאול מה נשמע ומה יש לך לספר לי.
עוברת במחשבות על כל הסימנים שיש לי בלב, נוגעת בהם, ממששת, ובודקת אם יש משהו שאני יכולה לעשות בקשר אליהם, טוב.

משהו טוב, שאני יכולה לעשות.

ב-15/6/93 נחתנו ביפן. בטוקיו.
האויר היה חם ומהביל, השמים אפורים, לא ידעתי שככה זה הולך להיות עכשיו עד סוף הקיץ.
המונית לקחה אותנו מהשדה עמוסים במזוודות לבית בנישיגהרה, ועלינו למעלה, לקומה החמישית שהנוף שנשקף ממנה היה אורבני באופן קיצוני.
ואז, נכנסנו פנימה, וגילינו שאין טיטולים לתמוז, שהיה אז בן שנה ועשרה חודשים.
ארז הסביר לי איך לרדת במעלית, לפנות ימינה, ללכת עד לכניסה של הבנין, לצאת ממנה, לפנות ימינה, החנות הראשונה זאת Lawson, והטיטולים אמורים להיות בצד שמאל בסוף,
וכדי לחזור אל הבנין, תקישי על המספרים של הדירה, אני אפתח לך את הדלת.
זאת היתה דלת כמו בשיר של מאיר אריאל, נפתחת מעצמה מתוך הבנין כזאת.

ציורים של אמא שלי תלויים בסלון שלנו. ואני כל כך אוהבת אותם

אני כבר לא זוכרת הרבה מההתחלה הזאת, הייתי ילדה במושגים שלי של היום, עוד לא בת 28, אמא לשני ילדים קטנים בתחילתה של הרפתקה.
ו Memories שלה התנגן ב Lawson בדיוק כשנכנסתי לחפש את הטיטולים לילד.
מוריטקה צ׳יסאטו קוראים לה.
נתקלתי בה עוד הרבה פעמים אחר כך, ואני לא יודעת מה הייתי אומרת לה אם הייתי פוגשת בה באמת והיה אפשר,
אבל היא השאירה סימנים כאלה יפים על הלב שלי, וכל כך הרבה קיבלתי ממנה בתוך הדיסקים שלה שקניתי לי, ובאיך שהם ליוו אותי בכל השנים האלה ביפן.
גם כשלא הבנתי מילה.

בזמן האחרון אני עורכת שיחות של הלב, חלק מהם עם הלב שלי.
עוברת סימן סימן, ממששת, עושה וויאים כאלה קטנים ומוודאת שאני לא שוכחת אף אחד, אף אחת,

לא שוכחת כלום.

אבל אם היית

לפעמים אני מדברת איתך בלב. זה מגיע אאוט אוף דה בלו, ככה, מתחיל באיזה ערב, ונמשך כמה ימים ככה כשאני מדמיינת אותך ממש קרובה.
הילדים אמרו לפני כמה זמן שאין סיבה שאצל בני אדם זה אחרת.
הכלב איננו, החתולה שהם נורא היו קשורים אליה, גם, אז גם אנשים.
וגם היום, כל כך הרבה שנים אחרי משהו מבפנים לא נפרד באמת.
אז אני מספרת לך כל מיני דברים, ומדמיינת את הצחוק שלך, למשל, כשאני מספרת לך שאני נורא אוהבת ללכת לשיעורי פילאטיס.
שבזמן האחרון מצאתי מקום טוב לרגשי אשמה, ומדי פעם אני הולכת להשקות אותם, אבל הם כבר לא גורמים לי לבכות כמו פעם.
שלסרוג זה כיף. וחיים, ואור, ובכי לפעמים כשצריך לפרום.
זה מעצבן מבפנים, מהבטן, בטח כמו כשלא מצליח בספורט, אני לא יודעת, אף פעם לא ניסיתי.
אני חושבת שאם היית, אז היית בטח מלמדת פסנתר, ואולי זה רק בראש שלי, כי לא משנה כמה שנים יעברו את הנגינה שלך והרגליים היחפות על הפדאלים עם המבט הרציני שלך, הפנים לתקרה, הגוף מתוח, והעיניים העצומות, האף הזה שהיה אחד כמוהו וזהו,
אי אפשר לשכוח.
ואני מתגעגעת גם למשהו שאף פעם לא היה, להליכות בפרדסים עם הנוף הזה המטורף בחורף כשיש עננים וקר כל כך, לצורך הפנימי שלי בפעילות גופנית, שאף פעם לא היה כשעוד היית, לשיחות על הילדים, אלה שבאמת, אלה שהיו יכולים להיות.
אז אני כותבת לך. פעם בכמה זמן את הולכת אתי לכל מקום ואני כותבת, מדמיינת שאנחנו מדברות, שגילית איזה מתכון ואת מסמסת לי אותו, שפגשת מישהו שלמד איתנו בכיתה והוא מסר לי דש.
אני מדמיינת שנסעת, ושלא רבנו לפני זה.
ואז אני מדמיינת אילו מכתבים היינו כותבות, כי כשקרה מה שקרה, וראיתי את המכתבים שכתבת התהפכה לי הבטן.
ועד היום, אפילו שנורא למדתי לא לקנא בכלל, באף אחד, מתהפכת לי הבטן כשאני נזכרת בזה.
ואני מדברת איתך סודות, כאלה שאין אף אחד בעולם שאני יכולה לספר לו אותם.
ואת מתפקעת מצחוק.
יאפ. הצחוק שהיה רק שלך.
וכל מיני דברים היו בזמן האחרון. קטנים קטנים, כמו גרגרי אבק שאף אחד לא הרגיש, אבל אני, לכי תקראי את יעל נאמן בהיינו העתיד, רעידת אדמה היתה לי.
רעידת אדמה של רגשי אשמה.
אוי, מאמי, לפעמים בא לי לדבר איתך כל כך.
והכי בא לי לשיר איתך.
איזה פטנט מושלם זה לשיר, מישהו אחר כתב את המלים, לפעמים לא ברור למה הוא התכוון, ואת יכולה לשיר את החיים שלך אחד לאחד, אבל זה יעני לא שלך.

אבל אם היית באמת, היינו שרות את זה, את מנגנת על הפסנתר, אני מטפסת עם הקול,
ואז הייתי מראה לך את זה.
מראה לך, וזהו, סתם
היינו מתפקעות מצחוק,
שותות יין
והולכות לישון





האם אתה זוכר?

באיזשהו שלב המקרופון התקדם ליציע שישבתי בו עם חברות שלי מפעם, בדיוק אלה שעשר שנים את לא פוגשת, ואז בשניה שנפגשות מתחבקות ומדברות כאילו שהזמן נעצר.  הוא נראה לי כמו נחש שתיכף ילחך לי את הרגליים אז ברחתי אל המטבח בוהה בחתיך שמוצמד אל המקרר במגנט, מעיין שעמדה לידי לחשה לי בעיניים מצומצמות ״הוא קופי של גדי, רק עם השיער, לא?״
אהה, עניתי לה, פושטת שוב את הסוודר, מחזיקה אותו בידיים, אמיצים גדי ונורית, שאירחו אותנו בבית המקסים שלהם בערב חורפי וגשום.
״נו, דיברת כבר?״
כן, שיקרתי, האף שלי כבר לא יצמח, אני יודעת.
לפני זה עוד ישבתי ליד כולם, וכשהדבר השחור והמפחיד הזה היה ביד של החתיך של הכיתה נעמי רכנה אלי ואמרה בשקט ״אהבת חייך מדבר עכשיו, את שומעת?״
אהבת חיי לא היתה שם.
האהבה הראשונה שלי, מכיתה א׳ היתה ועוד איך,
אני לא יודעת איפה אנשים מחביאים ציפיות, לא של מצעים, של חלומות ותהיות, אבל הוא הראשון שפגשתי בכניסה, וחיבק אותי בחום,  אולי עשרים דקות עמדתי שם אחר כך, מחזיקה חזק בתיק ובשאל שהסרתי מהצואר כשחציתי את קו הדלת.

״בטח שאני זוכר אותך יה גנובה, נפגשנו במחנה של הצופים, את היית בשבט אריות גדרות״
(איך יכולתי לחשוב שהוא לא זוכר, אני לא יודעת)
ומה הייתי אומרת אם בכל זאת המיקרופון היה מגיע אלי בפגישת מחזור של הכיתה שלי מערד?
שיש לי ארבעה ילדים, שהם גורמים לי אושר גדול, שאני סורגת ומלמדת, שעכשיו אני בסטודיו משלי עם שותפה מקסימה.
שאני לא זמרת, כמו שחלמתי, וגם לא סופרת, כמו שנורא רציתי, אבל אני לא חושבת על פרישה כי העבודה שלי היא מרכיב משמעותי בחיים. שלי.
שיש לי בנזוג חמוד. אני מצחיקה אותו וזה כנראה כמעט הכל.
שהתקופה היחידה שאני באמת מתגעגעת אליה זאת התקופה שאחרי שנולדו הילדים, זאת שכל כך רציתי שתחלוף כבר, נושאת בתוכה את הלילות הלא נגמרים, המחשבות והפחדים, האחריות העגולה והאינסופית לחיי הפעוטים.שיש פיתולים כאלה של דברים כמו שהם מתחילים, ציור של קו בתוך הבטן, שלפעמים יוצא החוצה, ופוגש קוים של אנשים אחרים שיצאו להם מתוך הבטן, שזה לא באמת, הקוים, אבל החיבור אמיתי.
שאין דרך אחת לדברים, למדתי את זה ואני לומדת כמעט בכל יום.שאני לא מעזה לכתוב, זה היה קצת חלום, אולי בעירת חלום וכשאני פותחת אליו את הדלת זה מסנוור כל כך שאני מיד טורקת, מסתובבת ונשענת עליה, שרק לא תיפתח שוב בטעות ואין לי הסבר.
שהייתי ילדה ביישנית ושקטה, כזאת שבטוחה שאף אחד לא מסתכל עליה,  עומדת בצד במסיבות מפחדת לרקוד, אולי בכלל אין לי קצב, ויסתכלו עלי.
זה לא בשבילי.
אבל בכיתה ז׳  כשטל תמרי עם השיער החלק עמד בקדמת הבמה עם הגיטרה החשמלית שלו ושר ואני גיליתי את המוזיקה במסיבות האלה במועדון וחשבתי שאני מאוהבת, היו לי חלומות שעד היום אני זוכרת.
שעד היום גם יש שירים שהפעם הראשונה ששמעתי אותם היתה שם, במועדון הדחוס במקלט של התיכון בערד, שהייתי יורדת אליו ברגל מרחוב הגלעד בלב פועם, ושלושה שקלים בכיס של הג׳ינס.
ורק אחר כך גיליתי שהם בעצם של הביטלס, ושל אדמה רוח ואש, ופיטר פרמפטון ועוד כל מיני.

אולי הייתי מספרת רק שהאחיות שלי נורא התרגשו בשבילי ודרשו לראות אותי לפני שאני יוצאת, שלא יראו שלא צבעתי את השיער, אמרו לי תחליפי נעליים, והצעירה, זאת שהיתה תינוקת כשעזבנו את ערד אמרה ״תעברי אצלי, אני אאפר אותך״ והניחה לי ביד אודם שסגר את השאלה איך אני נראית בעצם שהיתה לי בלב.
ויום אחרי פגישת המחזור,
במסיבה שהיתה במתנ״ס, אפילו רקדתי.
עם אחותי, עם חברים, כאילו שנולדתי רקדנית.
כאילו שאני זמרת וסופרת בדיוק כמו שרציתי.

*כל השמות בדויים
למעט טל תמרי, שניגן הכי טוב בגיטרה, ושר הכי יפה כשהייתי בת 13

כל פעם ש

כל פעם שאני מכינה לעצמי קפה בבוקר כשאתה לא בארץ.
כי תמיד כשאתה בארץ אתה אומר שאם עכשיו אתייצב מחוץ לחדר יהיה לי קפה. אף פעם לא ליד המיטה.
אבל תמיד בידיים שלך שאם בכלל התאהבתי, זה היה בגלל העצם הבולטת בשורש כף היד, שהיא כמו קלוויקולה, אבל בשורש כף היד שלך.
אז הבוקר הכנתי לי קפה לבד, הסעתי את הכוס של הפועלים השקופה, לא הנמוכה, זאת הגבוהה על השיש הכחול שעוד מעט כבר לא יהיה שלנו, הוצאתי כפית באוטומטיות מהמגירה, העמסתי עליה הר של טסטרז וחשבתי לעצמי ״חוצפה״ ככה חשבתי ״בכל פעם שאני מכינה את הקפה לעצמי בעצמי אתה צריך לעצום עיניים איפה שאתה בעולם ולהגיד תודה״.
אני לא יודעת אם התאהבתי, אז בכל פעם שיש את הריקוד הזה של הכנת הקפה מול החלון אני סופרת את הלילות של עד שתחזור. זה יותר משתי ידיים. יותר מדי.
וכשתחזור אני מבטיחה להכין לך ולעצמי בבוקר הראשון, ואני מבטיחה להגיד שבעצם אני מתחרטת ותכין אתה. ושבכלל אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך, אז אני חושבת שבכל פעם שאני מכינה לעצמי קפה, בחוץ אור ואני חושבת שכשתחזור יהיה לילה ואתה תיכנס.
אני אשמע את המונית מתרחקת וארוץ לכניסה ויהיה לי את החיוך הזה שאני מרגישה כנראה מבפנים, ואתה תיכנס גורר את המזוודה על גלגלים, מרים את העיניים שמיד בתוכן אמצא את הלב שלי.
ואז אני אלך להכין לנו קפה

לגעת בלב

תגיות

, ,

אני חושבת, אני לא חושבת, זה באמת מה שקורה, שמאז שאני סורגת, מאז שאני מלמדת סריגה, אני קוראת פחות, כותבת פחות, ואז הכל נהיה לי יותר קשה, כי יש לי איזו אמת פנימית שאני הולכת איתה כנראה מהרגע שהתחלתי לכתוב דברים עם משמעות, שהחיים בלי כתיבה הם לא באמת.
קשה, אבל אני סורגת, מלמדת את זה וזה קל, לא, לא שזה קל, זה מאתגר ממש, אבל זה כל כך זורם לי, שכנראה שחוסר פעולת הכתיבה, או העובדה שאני כותבת פחות,  לא חסרים לי כמו שנדמה לי.
עד שמגיע משהו גדול ממני, חזק, מוזר ומכשפי, ואין לי ברירה, אין לי גם יותר מדי מקום להרבה מלים, ולא מספיק שעות ביממה להכל, ואני יושבת לעשות סדר בדברים.
זה מיוחד ומוזר, משונה ומשמח, כל התשובות נכונות, ותיכף משהו שמאוד רציתי קורה.
וככה זה היה, בערך. לפני שנתיים ישבתי בבית וראיתי סרט משלוש יוצא אחד אני זוכרת אותי יושבת מול המסך וסורגת, מתאהבת בדמויות, בילדים, פוערת עיניים ואוזניים לשיר, שלא זכרתי אותו טוב ממש מרחוב סומסום, ומספרת לעצמי את הסיפור הזה של האמהות.
אחר כך מצאתי את עצמי מדברת על זה עם ריקי, גיבורת הסרט, תיכף תבינו למה, ואמרתי לה את מה שאני אומרת תמיד לאנשים שבוחרים בהורות בלי קשר לבני הזוג שלהם. זה נכון לגבי נשים שמגדלות ילדים, וגם כאלה שבוחרות להביא אותם לבד זה נכון גם לגבי אבות שבחרו להיות הורים למרות שהם אינם בזוגיות.
יש בזה משהו פלאי בעיניי, ארבעה ילדים, אבל כמו שארז תמיד אומר, עידה, את רק נראית שאנטי. כל אחד מהם היה מתוכנן אצלך כמעט עד תאריך הלידה.
וזה לא מדויק, (מי מתכנן ללדת ב-1 באוגוסט?) אבל זה נכון שאף אחד מהם לא בא לי בהפתעה.
לאמרי חיכיתי הרבה, תמוז הגיע טיפה לפני הזמן, כי הייתי בטוחה שזה יקח זמן להיכנס להריון, ינאי הגיע מדוייק, אבל במקרה, ויסמין, טוב, נדבר על זה בפעם אחרת, על הדיוק בזמן אבל היי, היא אחרונה, והיא חברה ממש טובה של ינאי, ובת זה שינוי, אז כן, בזמן.
ובכלל לא בטוח שהיה לי אומץ לעשות את זה בדרך אחרת, וגם היום, כשהמרחק מהימים בהם הילדים רק נולדו והיו תינוקות רכים, אני חושבת אפילו יותר, שיש משהו טהור וקסום במחשבה הזאת של הבאת חיים לעולם, וגם גידול ילדים בלי התלות בבן.בת זוג.
ואז, ערב אחד, לפני כמה חודשים, עברתי אצל אחותי, אני כבר לא זוכרת מתי היה ערב כזה בלי תכניות ובלי עבודה (שאני נורא אוהבת, בחיי) והיא ישבה מול הטלויזיה, עם השמיכה הרכה מעליה, וזפזפה, ״תעצרי, תעצרי״ אמרתי לה כשראיתי את משלוש יוצא אחד על המסך.
וישבנו יחד, צופות בסרט.
מדברות על זה, מקשקשות, שותות קפה (אני מתה על האחיות שלי, באמת)
״היא עוד תהיה חברה שלי פעם״ אמרתי לה כשצפיתי בריקי עם הילדים, עם אח שלה ובן זוגו, ועם בן הזוג שלה, שלום. לפעמים אני חושבת דברים שהם לא הגיוניים, אני יודעת.
וכשהכרתי את ריקי בסוף, זה קרה כשהיא פנתה אלי וביקשה שאבוא ואעביר סדנה של סריגת גרביים בסטודיו שהיא לוקחת חלק בפעילויות המגוונות שבו, אז חשבתי, אחרי השיחה הראשונה איתה, שלפעמים חלומות קטנים מתגשמים,  ואז גם דיברנו, על סריגת גרביים מצד אחד, ועל הסרט מהצד השני, והיא שלחה לי את התמונה הזאת,  אפשר להסתכל על הגרביים שיקיר, אחיה של ריקי שיושב מימין ולהבין שזוג גרביים לא חייב בכלל להיות זהה.

2018-01-09-PHOTO-00000057.jpg
בסרט הזה, שהוא על הסרט של סיון בן ארי, ״משלוש יוצא אחד״
יש קטע אחד, בסוף, כשריקי ושלום יושבים עם הקפה ומדברים, ויש בפנים את הניואנס הקטן הזה של זוגיות, ואהבה, ושיחה, דיבורים כאלה על דברים שקורים ולא קורים, ואני אהיה נחמדה אליך, ובעצם אני לא, אני עושה מה שבא לי, ואתה תכין לי קפה, ותוציא מהמגירה את הבפלה שאני אוהבת גם, וכן יהיה ככה, ולא, יהיה אחרת, אבל זה טוב, כי זאת אהבה פשוטה, כי יש (תמיד יש, תמיד תמיד יש) איזה דילוג מעל מה שהאני של כל אחד מאיתנו רוצה בחיבור שלו להתחשבות בזולת, שלא תמיד הוא נוח וזמין, ומן הפתעה קטנה כזאת, ככה אני חושבת, ריקוד קטן של מלים וכוס קפה, כפית מסתובבת, תראו בעצמכם.