תגיות
כבר שבועיים הוא הולך אחרי בבית, אני לא רואה אותו ממטר
אבל גם כשזה הרבה יותר ממטר אני לא רואה.
בבוקר ההוא, שלשום אולי, אפילו עוד הכנתי שתי כוסות של נס קפה, בלי לשים לב בכלל, חזק, עם מעט חלב, ורק אחרי שזה היה מוכן הסתכלתי למעלה על החלון של המטבח, זה שבקצה שלו מבחוץ יש לשלשת של ציפורים שרק פעם בשנה אחרי הגשם אנחנו עולים עם סולם מיוחד, שיש לו זוית בגלל השיפוע של הגג ומנקים את זה.
הסתכלתי על החלון הזה , שיש משהו בצורה שלו עם העץ המתקלף והמשולש של הקצת גג רעפים שחודר בעדו כל כך רומנטי, ונזכרתי שאני לא מדברת איתו לא רואה אותו ממטר,
אבל בבוקר הזה שכחתי, ולקחתי רק את הכוס שלי עם הקפה החוצה ליד הפריחה של השדה שליד הבית, חיטה בירוק חזק, ירוק כזה כאילו ששפכתם צבע גואש עם צהוב לימון בפנים הירוק, וערבבתם בתנועות חזקות, גם לכוח של ערבוב הצבעים יש משמעות ואחר כך הצבע כאילו נזרק על החיטה, הוטח עליה, ככה הסתכלתי על השדה שליד הבית והרוח עם שאריות הגשם היכו בפני. לגמתי בתנועות איטיות של השפתיים ועצרתי את הנוף בתוך העיניים שלי.
הכוס שלו עם הקפה החזק נשארה על השיש, ואחר כך כשנכנסתי שוב הביתה ראיתי שהוא רוקן אותה, שטף,
והניח על המתקן ליבוש כלים. אפילו לא ביררתי אם הוא שתה אותו.
ואם הקפה באמת היה מספיק טוב. חזק. ארומטי
(כמה קפה שלא הכינו אותו במכונת קפה יכול כבר להיות ארומטי?? אני שומעת אותו בדמיון האוזניים שלי עם תת-גוון הקול שלו, ורוד עתיק מעושן כזה, אתם יודעים. קול של גבר שאשתו לא רואה אותו ממטר.)
הבוקר כשקמתי ראיתי שהוא מנקה את המסך של הטלפון הנייד שלי, והרמתי גבה. אני מתיישבת לידו, הפעם עם תה אדום, פירות יער וארבע עוגיות אוראו שסידרתי לי בצלוחית קטנה ופתאום אני קולטת שבמקום לגעת בי, כי אני לא מרשה לו, הוא מלטף את מסך הטלפון הנייד שלי, באצבעות כלות, נמסות. עובר עליו מצפון לדרום, ממזרח למערב. יש על המסך תמונה של שקיעה שצילמתי לפני כמה ימים, האצבעות שלו כאילו נכנסות לתוכה כשהוא עובר עליה בתנועה מעגלית ומרים את הראש אלי, נועץ בי עיני-חרב של סמוראי. אחר כך בעדינות, כאילו שהמכשיר הוא גור חתולים שברירי הוא מוריד אליו את המבט, מקלף ממנו את המגן השקוף של המסך ובתנועה שקטה של האצבעות, מודד, גוזר לוח שקוף דק באיטיות, ומדביק על המסך. אחר כך הוא עובר עליו עם כרטיס אשראי שהוא שולף מהכיס הקדמי של המכנסיים שלו במבט מרוכז, מהדק, מיישר את הלוח השקוף, מלטף את הבועות שנשארו, מחליק אותן פנימה. זה נראה כאילו שהוא מפעיל כוח, אבל הוא לא. פתאום הוא לוקח עוגיה אחת מתוך הארבע (אני כבר אכלתי אחת, אז זה משאיר לי רק שתיים וגם ככה אני מתעצבנת כשלוקחים לי)
אני יוצאת מהבית, ובדרך החוצה בין המראה בכניסה, שמולה אני מתקנת בתנועות זריזות את האיפור שלי, לשידה שהתיק והמפתחות של האוטו מונחים עליה, אני מדמיינת אותו אומר לי "את לא מדברת אתי, ואני הולך אחרייך כמו עיור ככה אני אוהב אותך, ובמקום לדבר איתך אני מדבר עם הנייד שלך, את רואה? מלטף אותו , מכסה אותו בכיסוי השקוף, הנה תסתכלי" אני מדמיינת איך הוא נוגע בטלפון באצבעות מרגישות וממשיך "ומחר בבוקר, כמו שאני מכיר אותך, את תתעוררי ותשכחי למה הכל התחיל, למה בכלל כעסת עלי, תחזרי לדבר אתי וגם תתני לי לגעת בך."
נועם אמר:
זה יפה
זה קצת עצוב
עידית פארן אמר:
מתחשק לי להרגיע אותך
אבל זה באמת קצת עצוב
ותודה על ה"יפה"
ח ל י אמר:
זה באמת גם כתוב יפה וזה באמת, קצת, עצוב
עודד אמר:
זה עצוב כי בשתיקותינו רק את עצמנו אנו מענישים. וזה נוגע ללב.
רזי בן-עזר אמר:
זה יפה
אור גור אש אמר:
הפוסט הזה, הוא אחד מהיפים והנוגעים והטובים שלך
מאז שאני מכירה את בלוגך.
כמה יפה, כה אמיתי וכה עצוב.
ספי אמר:
לא רואה/מוצאת בפוסט משהו עצוב, רק חיים.
ככה החיים נראים לפעמים. לא רואים אותם ממטר.
אני (דווקא) הרגשתי אופטימיות בפוסט.
..וגם ככה אני מתעצבנת כשלוקחים לי) המשפט שאני הכי אוהבת. אני אוהבת ת'דיבור שלך באמצע הפוסט.
וגם אני, מתעצבנת כשלוקחים לי..
בקפה של הבוקר (שלי) יש לי את כל הכוונות לאכול בשבילך 4 עוגיות.
גלית חתן אמר:
זה מזכיר לי את מכתוב של איריס אליה כהן. קראת?
אפרת אמר:
מאד
מאד
יפה
אשמח להמשיך ולהסביר עם קפה ואוראו….
תמר המר אמר:
כל כך מקרוב, פחות ממטר – מקסים!
מירה צוקרמן אמר:
עכשיו שהמסך נקי – את יכולה לראות מי מתקשר…………………………..
רונה אמר:
הסיפור הזה יפה כל כך, אהבתי מאוד את הפרטים בקילוף הכיסוי וגיהוץ הבועות, נפלא נפלא ! חג שמח ! רונה.