לפני כמה חוטים שנפרמו (ונארגו בחזרה) חברה שלי שאלה אותי, "אם היו נוגעים בך במטה קסם דמיוני של פיה ארבע פעמים,  ככה,"  היא נגעה לי בכתף בעדינות, "ובכל פעם כזאת היו מחליפים אותך למישהו אחר. מי היית רוצה להיות?"
ואני אמרתי, "זהו?"
"כן," היא ענתה, "תחשבי על ארבעה אנשים. מה, זה יותר מדי?"
ומצאתי את עצמי חושבת. חושבת …זה לא לקח הרבה זמן
בפעם הראשונה אמרתי שהייתי רוצה להיות    רוני לייבוביץ'  האיש ששדד בנקים במשך שנה וחצי והצליח לחמוק מחגורה של שוטרים ובלשים שהלכה והתהדקה סביבו.  בסופו של דבר הוא נתפס, שיתף פעולה מהרגע הראשון עם החוקרים, והשיב את כל הכסף שגנב. הוא נכלא, והשתקם והתקופה הזאת מאחוריו.
בפעם השניה שנגע בי מטה הקסם הדמיוני הזה של הפיה ביקשתי להיות פראנק מוריס, אחד מההוגים והמבצעים את הבריחה מאלקטרז, זאת שנרקמה אחר כך לסרט עוצר נשימה שראיתי כנערה וברגעים המותחים החברה הכי טובה שלי אז החזיקה לי את היד ואמרה לי "עידית זה בסך הכל בד, זה לא אמיתי" אבל קלינט איסטווד (שגילם בסרט את פראנק מוריס) היה כל כך אמיתי שכמעט הפסקתי לנשום.
פראנק מוריס, הדמות שהסתתרה מאחורי איסטווד  היה חלק מצוות שתכנן בריחה מהכלא הכי שמור בארצות הברית, רמת התחכום והמקצועיות שנדרשה לו ולשלושת חבריו שתכננו את הבריחה הזאת היתה כל כך גבוהה שהיא הביאה אותם, במקום הכי נמוך שאפשר להיות בו, לתכנן בובות (שיחליפו אותם במיטות בלילות שהם עבדו על הכנת הסירה והחליפות) ולהכין אותן, להכין מחומר עמיד למים חליפות וסירה, לתפור את הכל, להסתיר, כמו גם לחפור את המנהרה בדרך החוצה בכפית שהועלמה בקושי רב בין הבגדים שלהם.
אני חושבת שלהיות במקום שאין ממנו מוצא ולהצליח לחלום על משהו רחוק ואפשרי, ועדיין להחזיק בתקווה ואושר מפותלים אחד בשני זה משהו מאוד גדול. (הבריחה תוכננה כשנתיים והתרחשה בסופו של דבר בחודש יוני, שגם בו המים בחופי סן פרנסיסקו לא עמידים לשהייה ממושכת בתוכם, ועדיין, במשך שנתיים תמימות היתה להם תקווה)
בפעם השלישית שהמטה הדמיוני נגע בי ביקשתי להיות ג'ולייט בינוש בסרט שוקולד. היא מגלמת בסרט את ויאן, אם חד הורית, אמיצה ממציאה חרוצה יפה, חצופה, פורצת גבולות.
ובפעם הרביעית והאחרונה ביקשתי להיות רונה קינן.
חזרתי על כמה דברים שאמרתי קודם ואמרתי שביצירה שלה (בזהירות אציין שאני לא מכירה את כולה, לא מספיק טוב) יש מילים , גם שלה וגם של אחרים שהיא בוחרת בעצמה בדיוק עדין,  ולחנים וקול עם מעברים כל כך מושלמים בתוך תעתוע של אמת, שהמוזיקה שלה מצליחה לגעת ולקחת ולסחוף גם את מי שמאזין לשירים וממלמל בעצמו את המילים.

בסוף השפלתי עיניים ואמרתי שג'ולייט בינוש זה רק בגלל ג'וני דפ שמשחק איתה שם ואם הסרט אמיתי אז הם חיים הפילי אבר אפטר בסוף ושהייתי רוצה גם.
וחוץ מזה, כל היום הם אוכלים שוקולד שהיא מכינה ולא משמינים.

"שוקולד ש…." (רק עכשיו היא פתחה את הפה, החברה שלי הזאת) "נו, את מתכוונת לקטע הזה?!?!??"  (היא הריצה את הטריילר של הסרט שוקולד על השניה ה- 57)
העיניים שלי היו למטה והראש נידנד את עצמו מלמעלה למטה.
"גם." לחשתי.

ואז סיפרתי בזהירות, מלקטת בידיים שמנסות להרגיש ממש טוב את לבבות השוקולד שהיו מונחים על צלחת במרכז השולחן,  שכבר כמה ימים מתנגן לי בראש שיר של רונה קינן, מבול,  שאני יודעת שהיא כתבה עשרות אבל כשאני חולמת באמת, זה על משהו שאני כותבת  שנוגע כמו השיר הזה שלה, שלעולם אני לא נשארת אדישה כשהוא מתנגן באוזניי.

ושגם השיר וגם החלום לא יוצאים לי מהראש.

 

"קרוב כמו מחט"  הוא  משפט קטן מהשיר גלויה שרונה קינן כתבה (מילים ולחן) והוא יצא באלבום הראשון שלה לנשום בספירה לאחור.

עוד על הבריחה מאלקטרז