אם הייתי
יכול הייתי לוקח אותך שם לבית קפה
ומעמיד אותך בחצר על העץ, הגזע ההוא הענק, משעין אותך עליו ומסתכל לך בעיניים
ככה בלי להגיד כלום
כל התנועה הזאת הענקית של המבטים שלנו ביחד, אי אפשר יהיה להעביר באמצע כלום, גם לא כפית
אני אלך להביא לנו קפה, וכשאחזור המגנטים של העיניים יתחברו שוב
גלים של חיים שלמים עוברים שם כל הסיפורים הקטנים שלא צריך בשבילם מילים, רק את מפריחה אותם לאויר כמו היו בלונים של סבון בתוך כלי קטן בידיים של ילד שנושף למקלון הורוד ביד שלו.
בסוף אני מפציר בך לשתות מהקפה

ואומר מילה אחת, לוחש לך אותה על האוזן במבטא שלי שאת כל כך אוהבת
כל כך בשקט.

מה, לא שמעת?