אני לא רוצה שתדע שטוב לי עם הילדים, בבוקר, כשהשמש עוד לא החליטה מה ללבוש, ורועי מסתובב בסלון, מחפש שלט של טלויזיה, מחזיק שני חיתולי בד שכבר מזמן איבדו את צבעם הלבן, מושיט אחד לעופרי מדדה למטה מהמיטה שלו חצי ישן ומבקש לראות את סמי הכבאי, המוצץ בפה שלו ורועי מדגיש, אני סיימתי עם המוצצים.
אבל לא ככה הוא אומר את זה, מארק, אתה מפסיד אותם לפני שקרני השמש מותחות איברים סופית, בתוך הפוך עם המתיקות שלהם והפריכות של העור, עופרי בהיר, רועי עם צבע העור שמזכיר אותך, אני מתגלגלת איתם, לפעמים גונבת עוד דקה לישון, עוצמת עיניים מתגלגלת מצחוק כשהם מטיילים עם האצבעות הקטנות שלהם על הלחיים שלי, מתי בפעם האחרונה הרגשת את זה תגיד לי?
את הקורנפלקס עם החלב אני מוזגת להם בתנועה אחידה כשהשמש מתקפלת בחזרה כדי לטפס עוד שלב, ממתיקות סוד אנחנו, השלב הכתום, היא קוראת לזה וקורצת לי.
כל העולם רועד כשזה קורה. לפעמים יש רעם, מארק
מפניך.
אני גם לא רוצה שתדע שהלכתי להצגה לפני כמה ימים, ככה, כמעט עירומה, לא בגוף, בנפש, עם מישהו שהכרתי, איזה בחור שהגיע לחנות ו-
והתחלנו לדבר, זה היה טבעי
קולח
מתוק שכזה. מסעיר. תיקנתי את התליון על הצואר שלי, תיקנתי את התסרוקת שלי, נו, אתה מכיר את השיער החלק הסורר, אלף פעמים תיקנתי אותו אפילו לא שמתי לב.
ואסי הזה, כמו פסיכולוג הוא היה.
בהתחלה לא כמו פסיכולוג, בהתחלה הוא סתם שאל אם בא לי ללכת איתו להצגה.
זה לא היה בהתחלה, זה היה אולי בפעם השלישית שהוא הגיע לחנות, בכל פעם הוא בא בשביל משורר אחר מימי הביניים, אחד מהם, אפילו הוא הסביר לי, בכלל לא מימי הביניים אבל לא ידעו לאיזו תקופה לשייך אותו אז הוא נחשב.
בדמיון שלי, אני מחביאה את הילדים מאחורי הגב, את שניהם.
ואת הסימנים על הבטן. דוחפת, מושכת אויר ככה. הנה, כמו שנדמה לי תמיד שהיה איתך באופן טבעי.
אתה לוחש לה באוזן כל מיני דברים, מארק?
או שסתם ישן איתה מחובק, היא עם הפנים אל השמש, אתה עם הפנים אל גבה, מפלס את לחייך, חופר בתוך הכר, חופר ונרדם בתוכה. ככה אתה עושה את זה?
לא הגב שלה, הגבה שלה, שתיהן, מצייר אותן כמו שהיית עושה לשלי, הזרת שלך מכחול וכולך בפנים, עד שאתה מדביק אותי אל המזרון.
שכחתי, איך שכחתי
אין שמש בלונדון

* * * * * * * *

הוא נכנס לחנות בוקר אחד, לא שמתי לב, לתאריך, לשעה, גם לא למה שלבשתי
(אני יודעת, אם זה מעניין אותך, לבשתי את החצאית שקנינו יחד בפעם האחרונה שביקרת בישראל, לפני הביקור שלי בלונדון.
היינו עם הילדים שנינו, אני הבאתי אותם לתל אביב, ואמרת לי כשחניתי, מתרכזת במרחק הגלגלים מהמדרכה, תישארי איתנו, דיני.
ילדים, מה אתם אומרים על זה שאמא תישאר איתנו קצת, נלך לאכול גלידה והיא תיסע חזרה למושבה.
ובחנתי אותם, ואותך, ממתיקה משהו מבפנים מגנה על עצמי, עליהם, טוב, בסדר.
והלכנו לקנות להם גלידה, ובחנות שליד גנבתי מבטים במראה והנחתי חצאית על הגוף שלי מודדת אותה, מסתובבת, זה יפה, אני יפה בה או שאני חולמת ואתה שמת פתק ביד של רועי ושלחת אותו אלי, וזה היה כמו שזה היה שאחר כך יצאנו כולנו עם גלידה בגביעים קטנים, של עופרי כבר נטף על כל הרחוב משאיר סימנים של עמי ותמי.
אז את החצאית הזאת השחורה עם הפסים של בדים בצבעים אחרים למטה לבשתי ביום ההוא)

הוא דיבר אתי בהתחלה, העיניים שלו ירוקות כמו של חתול, וחיתוך הדיבור שלו לא מוכר, אני בוחנת אותו ועושה תנועות עם הידיים שואל ומתעניין בקשר לספרים שהוא מחפש.
היו לו שתי הזמנות לכטוב בעיניכם בחאן ולפני שאמרתי משהו על הילדים הוא אמר לי תגידי, הם אף פעם לא ישנים אצל ההורים שלך?
-איך אתה יודע שאני גרה קרוב להורים שלי? הרמתי אליו מבט של פליאה
-כי זאת ששלחה אותי אלייך, סיפרה לי
וזה היה בפעם השלישית שהוא בא לחנות.
על הפעם הראשונה אני לא יכולה לספר לך, חשבתי שמישהו מושך אותי מלמטה, פתאום הרחבה שלפני החנות מול החניה והגינה נראו לי כמו לונה פארק כשהוא הלך לידי והתישב, ונכנס שוב אחר כך אתי לחנות.
ובפעם השניה הבנתי שאראה אותו שוב ובפנים התרחב משהו שלא זיהיתי.

עכשיו צמצמתי אליו מבט, שואלת את עצמי עד לאיפה הלית סיפרה לו עלי.
מה, עד כדי לשדך בינינו ולא הרגשתי?
אבל קשקשנו.
היו אנשים בחנות בביקור השני שלו, הוא הביא לי קוראסון מהמאפיה בפינה, ושאל אם אני יכולה לצאת לשתות איתו קפה בחוץ בכוסות חד פעמיות, עשרים דקות, הוא הגניב מבט לעופרה שחייכה מעל השלב השני של הסולם מסדרת ספרים בחלק הפנימי של החנות ואני נגררת לתוך המנהרה השקופה האינטימית הזאת השפלתי עיניים ואמרתי לו, אי אפשר, תראה כמה לקוחות יש. בלחש אמרתי את זה.

ואז הוא שאל אותי, בפעם השלישית שהגיע לחנות אם אני רוצה לבוא איתו להצגה.
ואיפה אני אשן אחר כך, לא שאלתי אותו, רק בחנתי את המצח ואת נקודת החן שיש לו מעל השפה, גדולה כזאת, עם נוכחות
מדמיינת אותו בגיל של רועי ואת ההורים שלו מתפעלים מהילד עם הכשרון לשפות, הדיבור החד והנקודה, שבדיוק עליה המציאו את המושג נקודת חן.
תוכלי לישון אצלי, השותף שלי בחול, הוא הסיט פרפרים במנהרה השקופה בתוך החנות לכיווני.

והכרטיסים במתנה, הוסיף בתוכחה מבודחת. אחותי עובדת בתיאטרון.
טוב.
(את אמרת טוב?)
בסדר.
אני אמרתי את זה.
וקבענו לדבר בטלפון בערב.

איך אתה עושה לה את זה מארק, מתחבא לה בערב במטבח, מכבה את האור, וכשהיא נכנסת אתה תופס אותה ומחבק?
אתה מוזג לה בירה ונועץ בה עיניים?

* * * * * * * * *

בערב דיברנו בטלפון, הוא התקשר
והייתי קצת נבוכה, אבל קבענו.
שביום ראשון שאחר כך הוא יבוא אלי לעבודה, אני אשאר עד חמש
ההורים שלי יקחו את הילדים, אפילו דיברתי איתם מיד אחרי שסגרתי את הטלפון.
כן, בטח שהם יכולים, והלית הבטיחה שתעזור גם.
היה אויר, הוילון זז לפני שסגרתי את הסדק הצר של החלון הפתוח של תחילת האביב.

וביום ראשון נסעתי לעבודה, מצויידת בתיק עם בגדים להחלפה ובלב מתנדנד והרגשה של חופש.

בשלוש קיבלתי טלפון מהגננת של עופרי שיש לו חום ועזבתי הכל
מסכמת לעופרה בעשר מלים שאני חייבת לצאת קודם כדי לקחת אותו לרופא
מוציאה את המפתחות של המכונית מהתיק
מטלפנת לאסי כדי להגיד לו שלא יבוא בחמש ולא מצליחה לתפוס אותו

משאירה מאחורי בחנות, מתחת לדלפק תיק עם בגדים שהכנתי ערב קודם
שיהיו לי להחליף.

מודעות פרסומת