אצלי הכל בסדר

תגיות

אהבה, דברים מהלב, מוזיקה שאני אוהבת, שיחות

פעם בכמה זמן אני אוספת את כל הדברים שצריך, שיש לי בראש שאני יודעת שאני חייבת לטפל בהם, ועושה בהם סדר.
כמעט תמיד זה מלווה בשיחות שאני צריכה לקחת אויר לפני שאני עושה אותן.
כאלה שמסדרות את הדברים, בשבילי, ובטח לפעמים גם לצד השני.
אני קוראת לזה שיחות של הלב,
ולפעמים אני מתכננת אותן המון זמן לפני שאני מתקשרת.
לא באמת מתכננת, רק חושבת איך זה יהיה, מה יגידו לי בתשובה בצד השני.
זאת לא מלחמה, אלו המלים בדרך למשהו אחר, שבכל מקרה אמורות להביא את הדברים למקום טוב יותר.
אחרי הכל, מי רוצה להכאיב סתם למישהו שהוא מחבב, או אוהב, או שיש לשניהם איזשהו מכנה משותף?
אנשים משאירים סימנים על המחשבה של האנשים שהם פוגשים, לפעמם אלו חריצים של אהבה, לפעמים סיפורים שקשה לשכוח.
לפעמים זה מכנה משותף מאוד גדול, ולפעמים, (את אלה אני הכי אוהבת, שתדעו)
זאת אהבה שאין לה הסבר, יש אותה בעיניים, במחוות הגוף, לא תמיד אפשר להגיד אותה במלים, אבל כן, לפעמים מתאהבים באנשים אחרים ואין לזה גבול.
אני זוכרת את זה מיפן, היו לי חברות טובות ממש שלמדו אתי, הן היו מדברות אתי יפנית, ולפעמים היה לי נורא קשה לספר ולהסביר להן דברים
(היי, זאת השפה השלישית שלי, והיא ממש לא פשוטה ללימוד והבנה, על כל המחוות וההטיות שלה) אבל עד היום אני אוהבת אותן מאוד.

בזמן האחרון אני מתאמת שיחות כאלה של הלב, להגיד שאני מצטערת, או שאני אוהבת, וגם לשאול מה נשמע ומה יש לך לספר לי.
עוברת במחשבות על כל הסימנים שיש לי בלב, נוגעת בהם, ממששת, ובודקת אם יש משהו שאני יכולה לעשות בקשר אליהם, טוב.

משהו טוב, שאני יכולה לעשות.

ב-15/6/93 נחתנו ביפן. בטוקיו.
האויר היה חם ומהביל, השמים אפורים, לא ידעתי שככה זה הולך להיות עכשיו עד סוף הקיץ.
המונית לקחה אותנו מהשדה עמוסים במזוודות לבית בנישיגהרה, ועלינו למעלה, לקומה החמישית שהנוף שנשקף ממנה היה אורבני באופן קיצוני.
ואז, נכנסנו פנימה, וגילינו שאין טיטולים לתמוז, שהיה אז בן שנה ועשרה חודשים.
ארז הסביר לי איך לרדת במעלית, לפנות ימינה, ללכת עד לכניסה של הבנין, לצאת ממנה, לפנות ימינה, החנות הראשונה זאת Lawson, והטיטולים אמורים להיות בצד שמאל בסוף,
וכדי לחזור אל הבנין, תקישי על המספרים של הדירה, אני אפתח לך את הדלת.
זאת היתה דלת כמו בשיר של מאיר אריאל, נפתחת מעצמה מתוך הבנין כזאת.

ציורים של אמא שלי תלויים בסלון שלנו. ואני כל כך אוהבת אותם

אני כבר לא זוכרת הרבה מההתחלה הזאת, הייתי ילדה במושגים שלי של היום, עוד לא בת 28, אמא לשני ילדים קטנים בתחילתה של הרפתקה.
ו Memories שלה התנגן ב Lawson בדיוק כשנכנסתי לחפש את הטיטולים לילד.
מוריטקה צ׳יסאטו קוראים לה.
נתקלתי בה עוד הרבה פעמים אחר כך, ואני לא יודעת מה הייתי אומרת לה אם הייתי פוגשת בה באמת והיה אפשר,
אבל היא השאירה סימנים כאלה יפים על הלב שלי, וכל כך הרבה קיבלתי ממנה בתוך הדיסקים שלה שקניתי לי, ובאיך שהם ליוו אותי בכל השנים האלה ביפן.
גם כשלא הבנתי מילה.

בזמן האחרון אני עורכת שיחות של הלב, חלק מהם עם הלב שלי.
עוברת סימן סימן, ממששת, עושה וויאים כאלה קטנים ומוודאת שאני לא שוכחת אף אחד, אף אחת,

לא שוכחת כלום.