חיים יקרים

בצהריים התלבטתי בין לתקן את הגרביים שהייתי בטוחה שתיכף אני מסיימת לסרוג , והופה, צריך לפרום, ובין לצאת להליכה.
באופן שהפתיע אפילו אותי, ההליכה ניצחה.
יש לי פטנט שהורג הכל בזמן האחרון.
אני מקשיבה לסיפורים באייקסט. אין כמו להקשיב לסיפורים באייקסט בזמן הליכה בטבע.
עכשיו התור של ״אנשים כמונו״ של נעה ידלין.
אני מחברת את האוזניות, תמר עמית יוסף מקריאה, הדרך כאן, המטעים שם.

ביום חמישי בערב הגעתי לבית של אחותי בפעם הראשונה מאז שהם נסעו למילנו.
האחות השלישית בדיוק טיטאה את הרצפה, היו עליה מליון חלקים של איזה משחק שלא זיהיתי ואני עקבתי אחרי תנועות המטאטא בנסיון להבין מה תפקידי פה.
אחותי ובנזוגה נסעו ביום חמישי בבוקר, והוראות ההפעלה איך לשמור על הילדים פוזרו על הארונות והקירות בבית בדפים מלאים בכתב היד הצפוף של אחותי עם פירוט מדוייק איפה ומה עושים ארבעה ילדים בכל שעה של היממה.
אנחנו ארבע. שלוש גדולות, או כמו שקוקושקה היטיבה להגדיר
״נו, שלושתכן בערך בנות חמישים, את לא מצפה ממני אמא להבדיל מי יותר גדולה, נכון?״
ואחת צעירה יותר, ועם ילדים ממש קטנים. ממש אבל.

ארבעה לילות אני ישנה פה, שניים עברו, זה הלילה השלישי.
ביום חמישי החלטנו שאת החגיגית הבלתי מתפשרת של הצוקרמנים נערוך כאן, כדי לא לטלטל את הקטנים, למרות שבעלי הבית מטיילים להם במילנו.
התנור בבית שלנו לא עבד, גם פה התנור לא עבד, אבל הסתדרנו, בסוף היה אוכל, הוא היה טעים, וכולם נשארו מעבר לתה שאחרי.
🌸
לבלות זמן עם תינוקת שמספר המלים הברורות שהיא אומרת מוגבל זה מאתגר מצד אחד. מאידך, היא נוחה בקטע אחר, ובכל פעם ששואלים אותה
״לירי, מי ישן איתך הלילה?״
היא מרימה ידיים ואומרת ״דיייי״ בקול
(די=עידית,=אני)
וזה עושה שמח לכולם, ובשבילינו הבנות, מה שעושה שמח להורים שלי הוא פרייסלס. קדוש, אם תרצו, בעברית.
הכנסתי מכונת כביסה אחת, בדיוק עכשיו היא מתייבשת, העברתי סמרטוט על הרצפה, מי שמכיר אותי מקרוב יודע שחוץ מאשר בסטודיו שלי, זה דיי נדיר שאני מעבירה סמרטוט, ומחר יש לי שלושה ילדים קטנים לפזר ועוד אחת גדולה והמחשבה הזאת גורמת לי אושר נורא גדול, של שיר בלב, ושל משהו נורא נקי וטהור.

🌸
השבוע גיליתי שיש המון דרכים לסרוג גרביים, שמתח הסריגה באמת שונה מאחת לאחת ולכתוב דוגמה ולהגיד שיש דרך אחת לעשות את זה,
מה אני אגיד לכם,
כל היוגה וההליכה והשלווה בעולם לא מתיישבת בקנה אחד עם היכולת שלי כשאני מלמדת לסרוג, לסרוק בעיניים מצומצמות את כל האפשרויות.
מה שמתאים לאחת, לא מתאים לאחרת, והאהבה לעבודת היד, באשר היא, עולה על הכל, מפשרת, מסדרת, מרגיעה את כל הגלים הגבוהים של הים הגדול.
והצורך לסדר את הדברים האלה במילים, משאיר אותי מפוקחת, חדה, ערה.
לפעמים גם בלילה, ובכלל, כמה שצריך.

בגיזרת הדפוס יש לי עוד שלושה ספרים לקרוא
אתי החיים משחק הרבה
(אבא שלי הניח לי את הספר ביד, עשיתי לו תנועות עם הידיים שלא יגלה לי את הסוף, ואני עוד צריכה לקרוא את זה)
להשביע את הדרקון של מאשה צור גלוזמן
לבנון המלחמה האבודה של חיים הר זהב.
לילה זה דבר חמקמק. אני מדמיינת את כל הדברים שאפשר עוד לעשות, ואין להם סוף,
🌸
החיים האלה יפים כשאנחנו עסוקים בדברים יפים בתוכם